|
מבצע עופרת יצוקה
 מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי רחב-היקף, שהוביל צה"ל ברצועת עזה בין 27 בדצמבר 2008 (שבת, ל' בכסלו תשס"ט) ל-18 בינואר 2009 (יום ראשון, כ"ב בטבת תשס"ט), בעקבות ירי רקטות מהרצועה על אזרחים ויישובים במערב הנגב. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשלת חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן".[4] בסופו של דבר הוגדרו שלושה יעדים למבצע: הראשון – ליצור רגיעה ביטחונית שתשרוד לאורך זמן; השני – למנוע את יכולת חמאס להתחמש; והשלישי – להחזיר את החייל החטוף גלעד שליט. יעד זה הוגדר, ולא חד-משמעית, רק לקראת סוף המבצע.[5] ב-17 בינואר, לאחר 22 ימי לחימה, הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית, שנכנסה לתוקפה למחרת בשעה 2 לפנות בוקר, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מהרצועה וסיימו את יציאתם ב-21 בינואר.[6] שם המבצע, שהחל במהלך חג החנוכה, לקוח מהשיר "לכבוד החנוכה", של חיים נחמן ביאליק.[7] המטרה העיקרית של המבצע, בהמשך לוועידת אנאפוליס, הייתה חיסול שלטון חמאס בעזה והעברת השלטון לרשות הפלסטינית.[8] אבל, המטרה של חיסול חמאס לא הושגה וכתוצאה מכך הרשות הפלסטינית לא הסכימה לקבל לידיה את השלטון בעזה. מאותה סיבה, במלחמת חרבות ברזל ב-2024, הוצע לרשות הפלסטינית לקבל לידיה את השליטה על מעבר רפיח,[9] אך אבו מאזן סירב שכן חמאס לא חוסל וזה מה שהיה יכול להביא למלחמת דמים בין הפלגים. רקע
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה במקביל לפיגועים הגדולים בישראל נורו פצצות מרגמה מרצועת עזה לעבר יישובי הנגב המערבי ויישובי גוש קטיף. משנת 2001 ירו הפלסטינים רקטות קסאם פרימיטיביות שהלכו והשתפרו במרוצת הזמן. החל משלהי 2005, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, החלו ארגוני הטרור הפלסטינים: הג'יהאד האסלאמי, חמאס, גדודי חללי אל-אקצא וארגונים אחרים בירי מסיבי של רקטות קסאם משופרות לעבר שדרות והנגב המערבי, שבעקבותיו פתח צה"ל במבצע גשם ראשון שבו פעל לראשונה ברצועת עזה לאחר ההתנתקות. המצב הסלים לאחר שב-25 ביוני 2006, תקפו אנשי חמאס, וועדות ההתנגדות העממית מוצב צה"ל, ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו 2 חיילי צה"ל וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נחטף. לאחר שכשלו המאמצים הדיפלומטיים לשחרר את החייל, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה והחלו במבצע גשמי קיץ שכלל גם חיפוש אחר החטוף. המבצע שהסב נזק רב לתשתיות פלסטיניות ונהרגו במהלכו 5 ישראלים ו-394 פלסטינים, הסתיים בהפסקת אש דו-צדדית. בהסכם התחייבו ארגוני הטרור הפלסטינים להפסיק את ירי הרקטות לעבר ישראל, בתמורה לנסיגת כוחות צה"ל מהרצועה. מעגל עימות נוסף התרחש בפברואר 2008 עם סיכול ממוקד של צה"ל של פעילי חמאס וירי של 42 רקטות לעבר שדרות ואשקלון ותגובת צה"ל בפתיחת מבצע חורף חם, שבסיומה הוחלט על הסכם רגיעה (תהדיאה) בין ישראל לבין חמאס ברצועת עזה. הרגיעה שהושגה בתיווכו של שר המודיעין המצרי עומר סולימאן החלה ב-19 ביוני 2008 ומשכה נקבע לשישה חודשים. ב-30 ביוני 2008 שוגרה רקטת קסאם לכיוון המועצה האזורית שער הנגב.[10] בתגובה הטילה ישראל סגר על רצועת עזה ומנעה מעבר סחורות לרצועה.[11] בהמשך לכך, במהלך תקופת הרגיעה נמשך ירי רקטות ופצמ"רים אל עבר ישראל מחד, והמעברים מרצועת עזה נותרו ברובם סגורים מנגד. אף על פי כן, בחודשי הרגיעה הסתמנה ירידה של כ-95% בכמות ההתקפות שיצאו מרצועת עזה, בשיגורי רקטות ופצמ"רים והן בירי והנחת מטענים.[12] על אף עשרות הקסאמים שכן נורו, בעיר שדרות ובשאר היישובים הסמוכים לרצועת עזה הורגשו שקט והקלה במצב ביטחוני לראשונה מזה זמן רב.[13] במהלך הרגיעה העריך ראש השב"כ, יובל דיסקין, ש"בעזה יש רקטות שיכולות להגיע עד לקריית גת וייתכן שגם עד לאשדוד",[14] ובמהלך המבצע התבררה הערכה זו כנכונה (רקטות הגיעו גם ליבנה[15]). התהדיאה נשברה ב-5 בנובמבר 2008 במבצע אתגר כפול שבו גדוד הסיור של הצנחנים (שרף), בפיקוד סא"ל ירון פינקלמן[16] והמח"ט הרצי הלוי, השמיד בית ממולכד ומנהרה שחפר חמאס שלוש מאות מטרים מעבר לגדר הגבול עם רצועת עזה. המנהרה הייתה אמורה לשמש לפעילות טרור.[17] במהלך הפעילות הרגו הצנחנים שישה מחבלים.[18] חמאס הגיב בירי פצמ"רים, ממנו נפצעו 4 חיילים, בירי עשרות רקטות קסאם על עוטף עזה[19] ובירי רקטות על אשקלון.[20] ירי הרקטות נמשך גם אחרי שישראל נצרה את האש, ובתגובה סגרה ישראל את המעברים לרצועה. הירי נמשך לכל אורך חודש נובמבר 2008, קצבו היה גבוה פי 50 מאשר בחודש אוקטובר שקדם לו, והוא נמשך גם אל חודש דצמבר עד לתחילת המלחמה.[21] בתגובה הורה שר הביטחון, אהוד ברק, על סגירת המעברים עד שהירי יפסק. ב-18 בדצמבר 2008, יום לפני המועד שנועד לסיום הרגיעה, הודיע חמאס על סיומה באופן רשמי.[22] ב-21 בדצמבר, קבע ראש השב"כ יובל דיסקין כי חמאס מעוניין בהמשך הרגיעה אבל רוצה לשפר את תנאיה.[23] ב-22 בדצמבר הצהיר בכיר חמאס מחמוד א-זהאר כי חמאס מעוניין לחדש את הרגיעה ולהרחיבה לגדה המערבית, וינצור את האש אם ישראל תפתח את המעברים.[24] יום לאחר מכן אף הסיר את דרישתו להרחבה וקרא לחידוש הרגיעה בתנאים הקודמים.[25] ב-24 בדצמבר ירו ארגוני הטרור ובראשם חמאס למעלה מ-60 רקטות קסאם, גראד ופצצות מרגמה אל עבר אשקלון, שדרות ויישובי עוטף עזה.[26] מהלך המבצעההכנות למבצע בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה בראשית יוני 2007, הורה ראש הממשלה אהוד אולמרט, להכין תוכניות לכיבוש הרצועה והחזרת השליטה לידי הרשות הפלסטינית. התוכנית הוצגה בפני הקבינט המדיני-ביטחוני בחורף 2007–2008. היא כללה שלושה שלבים: השלב הראשון, שנקרא אורות הבמה, כלל כיבוש התוחמת הצפונית וטיהורה מגורמי חמאס. השלב השני, שנקרא ענן אפור, כלל טיהור ציר פילדלפי ורפיח. השלב השלישי, שנקרא ענן כבד, כלל כניסה של כוחות נוספים אשר יחברו אל הכוחות שנכנסו דרך התוחמת הצפונית.[27] בסופו של דבר במהלך המבצע בוצע רק השלב הראשון, לאור התנגדות של צמרת מערכת הביטחון.[28] אגף המודיעין (אמ"ן) והשב"כ, בסיוע הרשות הפלסטינית בגדה המערבית,[29] אספו מידע על המתרחש ברצועת עזה ובנו בנק מטרות של חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה. צה"ל בכלל ופיקוד הדרום בפרט החלו לתכנן תקיפה כללית ומסיבית על המטרות שברשימה תוך שמירה על יתרון ההפתעה ויצירת הלם, פחד ובלבול בקרב חמאס. בהנחיית הרמטכ"ל גבי אשכנזי הפעולה התבססה על תפיסה מבצעית של מהלומה אווירית ותמרון קרקעי.[30] את ההכנות הובילו אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט ומפקדי אוגדת עזה תא"ל משה (צ'יקו) תמיר ומחליפו תא"ל איל איזנברג.[31] על תכנון התקיפה האווירית הופקד האלוף במילואים אליעזר שקדי, מפקדו הקודם של חיל האוויר הישראלי. המהלך תוכנן כמהלך רב-שלבי, שאינו מחייב את הממשלה לצאת למבצע על בסיס ההנחה שמוכרחים למצות את התוכנית כולה ולבצעה עד תום.[32] על פי התכנונים פיקוד הדרום קיבל אחריות לניהול זירת המערכה ברצועת עזה הן באוויר והן ביבשה ובים. המטה הכללי היה אמון על העסוק בתקשורת, העבודה אל מול הדרג המדיני, המוכנות להתלקחות זירה נוספת ופיקוד על מבצעים מיוחדים בהקשר לזירה הרחבה של המבצע.[32] במקביל החל פיקוד העורף להכין את יישובי עוטף עזה לירי רקטות, וחיבר למערכת ההתרעה גם ערים רחוקות יותר כמו קריית גת, נתיבות ואשדוד. אופקים, מועצה אזורית מרחבים ומועצה אזורית בני שמעון חוברו למערכת ההתראה יום וחצי לפני תחילת הלחימה. בעקבות סיום הרגיעה והירי המסיבי על יישובי עוטף עזה אישר הקבינט המדיני-ביטחוני באופן חשאי לצה"ל להתחיל במבצע. לצורך פתיחת המבצע בהפתעה נעשה ניסיון להונות את חמאס באמצעות הפצת דיסאינפורמציה לאמצעי התקשורת על פיהם טרם נתקבלה החלטה לגבי פעולה והדיון לגביה יתקיים כעבור כמה ימים. במקביל הורה שר הביטחון הישראלי לפתוח את המעברים להכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, לצורך יצירת מצג שווא של שגרה. ניסיון ההונאה נחל הצלחה, כתוצאה ממנו העריך חמאס כי התקפה ישראלית אינה צפויה בטווח הזמן הקצר, דבר שתרם להצלחת התקיפה האווירית המקדימה. ההכנות למבצע, שכוון נגד ארגוני טרור הפועלים בקרב אוכלוסייה אזרחית, לוו בייעוץ משפטי של הפרקליטות הצבאית. הייעוץ ניתן גם במהלך המבצע עצמו.[33] שלב א': תקיפה אווירית המבצע נפתח ב-27 בדצמבר, בשעות הבוקר המאוחרות, והחל בגל תקיפות אוויריות כבדות של חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוסי קרב ומסוקי קרב. בשני גלי ההפצצה הראשונים נפגעו 100 מטרות. במכה הראשונה נהרגו למעלה מ-155 אנשי חמאס ואנשי ביטחון פלסטינים (89 מההרוגים נפגעו מירי טילים על מסדר שוטרים בעזה[34]). באותו יום תקף חיל האוויר עוד 70 מטרות ברצועת עזה. הפלסטינים דיווחו על כ-270 הרוגים וכ-750 פצועים,[35] רובם פעילי חמאס ומיעוטם אזרחים. למחרת, 28 בדצמבר, תקף חיל האוויר הישראלי 40 מנהרות תת-קרקעיות בציר פילדלפי באמצעות פצצות חודרות בונקרים.[36] צה"ל העריך שהמהלך שיבש את הברחת אמצעי הלחימה ממצרים דרך המנהרות. אהוד ברק אישר העברת 100 משאיות עמוסות במזון ותרופות כסיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה.[37] ב-29 בדצמבר, היום השלישי למבצע, המשיך צה"ל לתקוף כ-100 יעדים נוספים ברצועה, והרג בסיכולים ממוקדים בכירים בחמאס ובג'יהאד האסלאמי.[38] תקיפות אוויריות של מטרות טרור ומשרדי חמאס נמשכו גם בימים הבאים. ב-31 בדצמבר הרג חיל האוויר את עמאר אבו ע'לולא, בכיר במערך הרקטי של הג'יהאד האסלאמי, ו-3 פעילי טרור נוספים, כאשר תקף מחסן אמל"ח בח'אן יונס.[39] ב-1 בינואר 2009 נהרג בסיכול ממוקד ניזאר ריאן, מס' 3 ב"זרוע המדינית" של חמאס, שהיה מעורב בפיגועי טרור נגד ישראלים, בהפצצת ביתו בג'באליה. בנוסף לריאן נהרגו עוד 18 אנשים, רובם בני משפחתו. הבניין שבו גר שימש כמפקדה ומרכז תקשורת, מחסן אמל"ח ותחמושת, וכן הסתיר פתח של מנהרה. אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, הציג שינוי בשיטת הלחימה של צה"ל בפעילי הטרור: "בעבר כל מפקד בחמאס בנה בית של שלוש קומות, כאשר קומת המרתף שימשה מחסן לאמצעי לחימה, קומת הביניים הייתה המפקדה שלו ובקומה השלישית התגוררה המשפחה, אחרי שבמשך השנים הם הבינו שצה"ל לא יפגע במבנה בגלל המשפחה. ברגע ששינינו את הקונספט באמצעות התקשרות למשפחה וירי של פצצה בודדת, כשלאחר מכן הבניין הושמד – המפקד נותר מוטרד מכך שאין לו מפקדה וגם אין לו בית לבני משפחתו".[40] לאורך כל המבצע הוטלו בסך הכל 5,400 פצצות על ידי חיל האוויר. 81% מתוכן היו פצצות חכמות, נתון שיא בהיסטוריית התקיפות האוויריות של חיל האוויר.[41] בשלב זה שב והציע בכיר חמאס ח'אלד משעל הפסקת אש תמורת הסרת המצור מעל רצועת עזה.[42] שלב ב': פעולה קרקעית בשילוב חילות האוויר, הים והתותחניםב-29 בדצמבר 2008 החל צה"ל לרכז כוחות קרקע – חי"ר, הנדסה קרבית ושריון – סביב רצועת עזה, וכן פרס סוללות תותחים סמוך לגבול הרצועה. במקביל אישרה ממשלת ישראל גיוס 6,500 חיילי מילואים.[43] ב-3 בינואר 2009, בשעות אחר הצהריים, החל צה"ל בהפגזה ארטילרית לעבר רצועת עזה,[44] ולאחר שעות אחדות החלה כניסת כוחות קרקעיים לצפון הרצועה.[45] במקביל החל גיוס חיילי המילואים – הקבינט המדיני-ביטחוני אישר גיוס של עשרות אלפי חיילי מילואים מהמערך הלוחם והתומך.[46] למעשה פחות מ-10,000 חיילי מילואים קיבלו צו 8.[47] ביום הראשון של הפעולה הקרקעית, ביתר צה"ל את הרצועה לשלושה חלקים,[48] נהרגו כ-40 מחבלים וכן בוצע סיכול ממוקד בשני בכירי חמאס.[49] חיל הים הישראלי הצטרף אף הוא למבצע. שייטת 3, שייטת 13 ופלגה 916 פעלו להטלת סגר ימי על רצועת עזה ולאחר מכן החלו לתקוף יעדי מחבלים בגזרת החוף. .jpg) הלחימה כללה התקדמות איטית ולחימה מבית לבית תוך קרבות מטווח קרוב עם מחבלים, ונטרול מטעני חבלה, מלכודות פתאים (Booby traps), בתים ממולכדים ומנהרות טרור על ידי כוחות הנדסה קרבית. באחד המקרים פוצץ מסגד ממולכד שהכיל מלכודות נפץ רבות. כמו כן נחשפו מצבורי נשק רבים, בהם נשק קל, תחמושת, רקטות נגד טנקים וטילי נ"מ.[50] בתים ששימשו לפעילות טרור או שהתגלו כממולכדים נהרסו בידי חיל ההנדסה הקרבית באמצעות חומר נפץ או דחפורי D9 משוריינים, ובנוסף גם באמצעות לוחמה רגלית. בצה"ל מעריכים כי במהלך הלחימה הושמדו כ-600 בתים.[51] ביום א' בבוקר, 4 בינואר 2009, נהרג חייל צה"ל הראשון במבצע הקרקעי, סמ"ר דביר עמנואלוף מחטיבת גולני, מאש מחבלים בג'באליה.[52] קדמו לו שלושה אזרחים וחייל שנהרגו בהפגזות ורקטות חמאס על ישראל, בשלב א' של המבצע. בשתי תקריות מאוחר יותר, ב-5 בינואר וב-6 בינואר, נהרגו ארבעה לוחמי צה"ל מירי בשוגג של טנקים ישראליים.[53] ב-6 בינואר וב-8 בינואר נהרגו ארבעה חיילים נוספים של צה"ל בקרבות מול חמאס. ב-6 בינואר טענו הפלסטינים כי נהרגו יותר מ-30 מאנשיהם, לאחר שפגז מרגמה צה"לי פגע בבית הספר "אל-פאח'ורה" של אונר"א שבו מצאו מקלט. הירי כוון לחצר בית שממנה שוגרה רקטה לשטח ישראל, ובתגובה ירה צה"ל שלושה פגזי מרגמה, ששניים מהם פגעו בחצר ובשני המחבלים היורים, והשלישי פגע בטעות, לפי הטענה, בבית הספר ששכן כ-30 מטרים מחצר הבית שממנה ירו אנשי חמאס.[54] ברם, תחקיר שערך העיתון הקנדי "גלוב אנד מייל", שבו תוחקרו בכיר באונר"א ועדים לאירוע, קבע שירי צה"ל לא פגע בבית הספר, ושבניגוד לדיווחים הפלסטיניים על 30 הרוגים, רק 3 פלסטינים נהרגו, מרסיסים, בעת ששהו מחוץ למבנה.[55][56] במהלך הפעולה הקרקעית עצר צה"ל עשרות פלסטינים, שהועברו לחקירה ולכליאה בישראל.[57] ב-7 בינואר החל צה"ל לקיים במרכז הרצועה ובעיר עזה "הפוגה הומניטרית", בין השעות 13:00 ל-16:00 בכל יום, כדי שהאזרחים יוכלו להצטייד במזון.[58] צה"ל הורה לתושבים ברפיח, בקרבת ציר פילדלפי, לפנות את בתיהם, לקראת תקיפה של בתים המשמשים את מערכת מנהרות ההברחה. לאחר מכן נערכה מתקפה אווירית נרחבת, שבמהלכה נהרסו 20 בתים.[59] ב-9 וב-10 בינואר טענו חוקרים מארגון זכויות האדם האמריקאי Human Rights Watch כי הצליחו לזהות פצצות זרחן שנורו על ידי צה"ל ברצועת עזה.[60] כמו כן טענו רופאים מעזה שהגיעו אליהם נפגעי זרחן. דובר צה"ל לא הכחיש את השימוש בפצצות זרחן על ידי צה"ל, והוסיף: "יצוין כי במשפט הבינלאומי אין איסור לשימוש בתחמושת המכילה זרחן לטובת מיסוך וסימון וכי צה"ל עושה שימוש רק באמצעי לחימה חוקיים".[61][62] ב-10 בינואר 2009 צה"ל והשב"כ הרגו בסיכול ממוקד את אמיר מנסי, מפקד מערך הרקטות של חמאס בעיר עזה.[63]  חלק ניכר מהלחימה התנהל בשטח מיושב, כשאנשי חמאס פועלים בקרב אזרחים ומסכנים אותם. דוגמה לכך הובאה במסמך שלל שתפס צה"ל, ובו מרשם קרב שהכינו אנשי חמאס, הכולל פריסת חוליות בצמוד למסגד והנחת מטעני חבלה גדולים באזור עירוני מאוכלס,[64] ואף מלכוד בתי ספר וגן חיות.[65] דווח כי חמאס מונע העברת ציוד הומניטרי ומשתמש בתושבים כבמגן חי.[66][67][68][69] ראש השב"כ, יובל דיסקין, טען כי אנשי חמאס מסתתרים בבתי חולים ואף מתחזים לרופאים. מנגד, מנהל בית החולים שיפא הכחיש את הטענה.[70] ב-11 בינואר 2009 החל שילוב של כוחות המילואים בפעילות הקרקעית ברצועת עזה. ב-15 בינואר הפגיזה סוללת ארטילריה של צה"ל את מטה אונר"א, אחרי שמחבלים פלסטינים ירו ממנו טילי נ"ט נגד כוחות מחטיבת גבעתי. כתוצאה מההפגזה השתוללה שרפה במקום ובה נשרפו תרופות ומזון.[71] צוין שאונר"א מעולם לא סירב לגייס לשורותיו אנשי חמאס,[72] שנכון לסוף העשור הראשון של המאה ה-21, מרבית עובדי אונר"א בעזה הם אנשי חמאס ומרבית בכירי אונר"א בעזה הם בכירי חמאס,[73] ושאונר"א הפכה לגוף המספק שירותי רווחה למחבלים וחינוך ברוח חמאס.[74] מבנה בבית החולים אל קודס הופצץ אף הוא, לאחר שלטענת צה"ל נורה ממנו טיל נ"ט.[75] בערב ביצע חיל האוויר הישראלי סיכול ממוקד בבכירי חמאס וחיסל את סעיד סיאם, שר הפנים בממשלת חמאס, ואת אחיו איאד סיאם, שגם הוא היה בכיר בחמאס.[76] כוחות היבשה של צה"ל שהשתתפו בלחימה כללו בין היתר את חטיבת הצנחנים,[77] שפעלה בצפון רצועת עזה בסיוע גדוד שריון, בגזרות הערים בית חאנון, בית לאהיא ואל-עטאטרה ומרחבי שיגור הרקטות שבאזור,[78] חטיבת גולני שפעלה באזור ג'באליה וחטיבת גבעתי שפעלה בדרום העיר עזה, בשכונות זייתון ועלי מונטר וחדרה כמעט עד מרכז העיר.[79][80] גדוד חרוב השייך לחטיבת כפיר פעל באזור ח'אן יונס ודיר אל-בלח. הגדוד ביצע משימות התקפיות ובמהלך אחת מהן נהרג מאש מחבלים רס"ן רועי רוזנר – מפקד פלוגת המסייעת של הגדוד. חטיבת השריון 188 פעלה בייחוד במשימות סיוע לחטיבות החי"ר,[81] וחטיבה 401 יצרה חיץ במסדרון נצרים בין חלקה הצפוני של רצועת עזה ובין דרומה והפנתה תותחיה לעבר השכונות תל אל-הווא וא-זהרא.[82] לאורך המבצע ניכר כי יושם אחד מלקחי מלחמת לבנון השנייה, כאשר מפקדי כוחות היבשה במבצע הקפידו לפקד על יחידותיהם בשדה הקרב ולא מתוך חדרי מלחמה ומוצבי שליטה.[1] גם מפקדי צה"ל הבכירים ובהם הרמטכ"ל, גבי אשכנזי[83] ואלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט,[84] הקפידו במהלך המבצע לסייר בשדה הקרב כדי להתרשם מן הלחימה באופן בלתי אמצעי ולחזק את ידי הלוחמים. חיל הרגלים וחיל ההנדסה הקרבית לחמו יחד בצורה רגלית וממוכנת לצד חיל השריון וחיסלו מחבלים, איתרו והשמידו מנהרות, אמל"ח, חבלה ועוד בלחימה. חזית הצפוןבמהלך המבצע התרחשו בגליל שתי תקריות שבהן נורו מלבנון (ב-8 בינואר לעבר הגליל המערבי[85] וב-14 בינואר לעבר אצבע הגליל[86]) על ידי ארגון פלסטיני, שהזדהה כסניף לבנוני של חמאס, מספר רקטות בכל פעם, שגרמו למספר פצועים. בשני המקרים צה"ל הגיב בירי ארטילריה נקודתי לעבר אזור השיגור,[87] ממשלת לבנון גינתה את משגרי הרקטות[88] וארגון חזבאללה, שהתנער מאחריות, למעשה, יצר תנאים בשטח שאיפשרו את הירי שלהם.[89] ב-11 בינואר נפתחה אש מנשק קל מהצד הסורי של רמת הגולן לעבר חיילים ואזרחים ישראליים שטיפלו בגדר המערכת, בתקרית ללא נפגעים.[90] טקטיקה בעופרת יצוקהבמהלך המבצע השתמשו צה"ל וחמאס בטקטיקות שונות, חלקן שנויות במחלוקת. צה"ל
בשלב הראשון של המבצע ומאוחר יותר לכל אורכו, הסתמך צה"ל על הפצצה מהאוויר בידי מטוסי קרב ושימוש במסוקי קרב כדי לפגוע בחוליות טרור ולבצע סיכולים ממוקדים בבכירי חמאס. רוב ההפצצות נעשו תוך שימוש בפצצות חכמות כדי להגביר את דיוק הפגיעות במטרה והקטנת הסיכוי לפגיעה בבלתי מעורבים. כלי טיס בלתי מאוישים הופעלו באופן נרחב, בעיקר למשימות תצפית ומודיעין צבאי. כדי להפחית נפגעים אזרחיים הפעיל צה"ל נוהל שנקרא "הקש בגג". תושביו של בית שעמד להיות מופצץ הוזהרו בשיחת טלפון ונקראו להתפנות, ולעיתים האזהרה באה בדמות פצצה קטנה שפגעה בגג. דוח גולדסטון מצא את הנוהל כלא יעיל מספיק.  כדי להגן על כוחות צה"ל מפני מטעני חבלה ומלכודות, הפעיל צה"ל כוחות של חיל ההנדסה הקרבית באופן נרחב, והגדודים הסדירים וגדודי המילואים של החיל פוצלו למסגרות קטנות יותר על מנת לסייע לכוחות. לוחמי סילוק פצצות של יהל"ם הובילו את הכוחות וחשפו מטענים, וכאשר חששו לסכן לוחמים הפעילו צפע שריון או שלחו דחפורי D9R משוריינים שיפתחו צירים, ינקו מטעני חבלה ויהרסו בתים ממולכדים.[91] במבצע הופעלו גם דחפורי D9N "רעם השחר" לא מאוישים. כדי לחפות על לוחמי חיל הרגלים נעשה שימוש בטנקים ומסוקי קרב בסיוע הפגזה ארטילרית של חיל התותחנים וירי מרגמות. במבצע נעשה שימוש במרגמת קשת, מרגמה 120 מ"מ נשלטת מחשב המותקנת על גבי נגמ"ש M113. מרגמה זו נחשבת למדויקת, אך במספר תקריות החטיאה את המטרה ופגעה באזרחים. כוחות חילוץ והצלה של פיקוד העורף השתתפו כצוותי פריצה וכוחות חילוץ תחת אש. במהלך הלחימה הוכנסו מספר אמצעי לחימה לשימוש לראשונה במהלך המבצע,[92] ביניהם:
 צה"ל השתמש בפגזי זרחן לבן על מנת למסך את הכוחות ולהגן עליהם מפני תקיפות בידי הפלסטינים. שימוש זה עורר מחלוקת בדעת הקהל העולמית ונטען נגדו שהוא איננו חוקי. ארגון משמר זכויות האדם (HRW) פרסם דו"ח בשם Rain of Fire, Israel’s Unlawful Use of White Phosphorus in Gaza ובו קבע שהשימוש של צה"ל בזרחן לבן היה לא חוקי.[94] כמו כן נטען שלפחות 50 פלסטינים אושפזו עקב כוויות שנגרמו מזרחן לבן. דונטלה רוברה, חוקרת של אמנסטי אינטרנשיונל בישראל ובשטחים, אמרה שצה"ל השתמש בפצצות זרחן באופן נרחב וחסר הבחנה באזורים מאוכלסים, למרות ראיות לנזק שזה גרם לאזרחים, ולכן זהו פשע מלחמה.[95] צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה קיבל את הטענה ששימוש בפצצות זרחן איננו מנוגד לחוק הבין-לאומי אך מצא שצה"ל השתמש בפצצות אלה באופן שיטתי וחסר אחריות באזורים בנויים. הדוח המליץ להוציא אל מחוץ לחוק את השימוש בפצצות זרחן לצורכי מיסוך.[96] מנגד, אנשי צבא בישראל ומחוצה לה טענו ששימוש בפצצות זרחן למיסוך והגנה על הלוחמים הוא נוהג נפוץ ומקובל, ושלעיתים חוסר שימוש בו (למשל כאשר צריך לחלץ פצועים תחת אש) הוא הפקרת הלוחמים.[97][98] לאחר תום המבצע הוחלט בצה"ל להפסיק להשתמש בפצצות המכילות זרחן, גם לצורכי מיסוך עשן, ובמקום זאת יפותחו יכולות מיסוך שאינן מכילות את החומר השנוי במחלוקת.[99] כמו כן הואשם צה"ל בשימוש בפצצות מסוג Dense Inert Metal Explosive, הגורמות להרעלה ופציעות קשות במיוחד לנפגעים מהן. צה"ל הואשם על ידי ארגוני זכויות אדם בשימוש לא-מידתי בכוח ופגיעה מכוונת באזרחים. להאשמות הצטרפו ארגון שוברים שתיקה. נטען שהשימוש של צה"ל בארטילריה ומרגמות בלב שטח מאוכלס הוא לא מידתי ומסכן אזרחים רבים. צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה כתב בדוח שצה"ל תקף במכוון אזרחים והפעיל כוח לא-מידתי. מאוחר יותר, ריצ'רד גולדסטון, המחבר הראשי של הדוח, חזר בו מטענות אלה. חמאסחמאס התבסס במבצע על התבצרות בשטח בנוי המאוכלס בצפיפות והטמנת מלכודות בדמות מטעני חבלה, מלכודות נפץ מוסוות (booby-traps) ומנהרות תופת. מטעני חבלה הוטמנו בבתים אזרחיים ואף במוסדות כמו מסגדים[100] ובתי ספר.[101][66] .jpg) במהלך המבצע ניסו המחבלים לחטוף חיילים, בעיקר באמצעות מנהרות שהוסתרו מתחת לבתים, אך אף ניסיון כזה לא הצליח. כוחות חמאס מיעטו להתעמת עם צה"ל באופן ישיר. כאשר ראו שההתנגדות שלהם אינה אפקטיבית, החליפו את מדיהם לבגדים אזרחים וניסו לפגוע בכוחות תוך שימוש באזרחים כמגן אנושי.[66] דובר צה"ל פרסם סרט שצולם על ידי כטב"ם המתעד פעיל חמאס שיורה רקטה מגג בניין מגורים ואז בורח מהמקום כשהוא מוקף בילדים, כדי למנוע מכוחות צה"ל לפגוע בו.[102] מאוחר יותר חיברו צה"ל ומשרד החוץ סרט וידאו הסברתי המאשים את חמאס בשימוש שיטתי באזרחים כמגן אנושי ובילדים לצורכי לחימה הכולל סרטים ותמונות המתעדים לוחמי חמאס תופסים ילדים ומשתמשים בהם כמגן אנושי על מנת לברוח מאזור הקרב, תמונות של מחבלים היורים מאחורי ילדים וכן סרטונים המתעדים הסתה של ילדים ושימוש בהם לצורכי טרור.[103] כנגד חמאס הועלו האשמות על כך שניצל בתי חולים ואמבולנסים כדי להסתתר מפני צה"ל ולבצע פשעי מלחמה. מספר עדויות של חיילי צה"ל ופלסטינים תושבי עזה טוענות שאנשי חמאס לבשו מדים של צוותים רפואיים והשתמשו באמבולנסים כדי לנייד מחבלים.[104][105][106] אחרי תקיפה אווירית של צה"ל על בית הכלא המרכזי שגרם לשחרור אסירים, מספר אסירים שהואשמו בשיתוף פעולה עם ישראל, הוצאו להורג על ידי פעילי חמאס הלבושים בבגדים אזרחים, בבית החולים שיפא.[107] ב-22 באפריל 2009 ציין צה"ל תקרית בה הותקף רכב או"ם אחרי שכוחות צה"ל זיהו חוליית נ"ט פורקת ממנו.[104] שר הבריאות של הרשות הפלסטינית האשים את ממשלת חמאס בשימוש במרפאות ובתי חולים כדי לחקור ולעצור חשודים, לפני ובמהלך המבצע.[108] צה"ל טען שחמאס החזיק מפקדה בתוך בית החולים שיפא במשך כל המבצע.[104] מנגד, טען מנהל בית החולים שיפא כי טענה זו שקרית.[70] אמנסטי אינטרנשיונל וצוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה הכחישו שחמאס השתמש במתקנים רפואיים כמסתור וטענו שלא נמצאה לכך שום ראיה.[109][110] במשך רוב המבצע המשיך חמאס לירות רקטות קסאם וגראד אל עבר יישובי העורף בישראל. אבדותבצד הישראליבמהלך המבצע נהרגו 10 חיילי צה"ל ונפצעו 317 חיילים.[3] בנוסף, 3 אזרחים ישראלים נהרגו מפגיעת רקטות, ונרשמו 183 פצועים ו-548 נפגעי חרדה.[3] בצד הפלסטינילמספר האבדות של הפלסטינים יש הערכות שונות, על פי המקור שממנו נלקחים הנתונים. ב-26 במרץ 2009 פרסם דובר צה"ל תוצאות מחקר שערך אמ"ן ובו נכתב כי במבצע נהרגו 1,166 פלסטינים, ומנה בהם 709 "מחבלים מארגון הטרור חמאס ומקצתם מארגוני טרור נוספים", 162 שלא ברורה שייכותם, 295 הרוגים "בלתי מעורבים", 89 מהם מתחת לגיל 16 ו-49 נשים.[111]  לפי גורמי רפואה וארגוני זכויות אדם בעזה, בפעולה נהרגו כ-1,300 פלסטינים. לפי הדו"ח של "המרכז הפלסטיני לזכויות אדם" עומד מספר ההרוגים הכולל על 1,434 – בהם 960 אזרחים, 239 קציני משטרה ו-235 מחבלים. בין ההרוגים האזרחים 288 נשים ו-121 ילדים.[112] לפי הנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני מספר ההרוגים הכולל עומד על 1,366 הרוגים – בהם 430 ילדים ו-111 נשים. מספר הפצועים עומד על 5,380 פצועים – בהם 1,870 ילדים ו-800 נשים.[113] לפי נתונים שפרסם ארגון בצלם, מספר ההרוגים הפלסטינים הוא 1,385, מתוכם 762 אזרחים שלא השתתפו בלחימה, בהם 318 קטינים או קטינות בני פחות מ-18 שנהרגו, ו-109 נשים שגילן עולה על 18. יתר ההרוגים הם 330 מחבלים שהשתתפו בלחימה, 245 שוטרים פלסטינים בתחנות משטרה ו-38 שלא ידוע אם הם השתתפו בקרבות.[114] בנובמבר 2010 פרסם גם חמאס כי לאחר בדיקה, הגיע למסקנה שכ-700 פעילי חמאס נהרגו בעופרת יצוקה, שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד, פירט את האבדות, כשלדבריו: 300 מההרוגים שייכים לזרוע הצבאית של חמאס, 250 השוטרים ההרוגים שייכים ל"כוחות חמאס וארגונים אחרים", בנוסף אליהם הוא ציין עוד 150 פעילי חמאס שנהרגו במבצע ושאנשים אלו הם "אנשי ביטחון".[115] מספר זה תואם לנתונים שפרסם צה"ל וסותר את נתוני ארגוני זכויות האדם. בתחקיר שפרסם המכון למדיניות נגד טרור של המרכז הבינתחומי הרצליה נאמר כי "מרבית ההרוגים נמנים עם שורות חמאס". עוד נכתב בתחקיר כי רבים מבין ההרוגים השתייכו למערך הלוחם של חמאס והמשטרה הפלסטינית, וכי מקומם של נשים ואזרחים בקרב ההרוגים היה "שולי".[116] בדף מידע שפרסם המרכז למורשת המודיעין נאמר כי במהלך המבצע נקט חמאס במדיניות של הסתרת ההשתייכות הארגונית של חלק מההרוגים והכללתם במניין האזרחים שנפגעו כחלק מהתעמולה נגד ישראל.[117] בפברואר 2009 פרסם ארגון אמנסטי דו"ח שלפיו במהלך המבצע ערך חמאס מסע הרג של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, בעיקר מקרב אנשי הפת"ח. במערכת הביטחון טענו כי חמאס ניצל את ההזדמנות לחזק את מעמדו ושליטתו ברצועה וכי רוב הנפגעים לא היו סייענים של ישראל.[118] הפצצת מסדר השוטריםבמהלך המבצע נהרגו 248 שוטרים פלסטינים, מרביתם בהפצצות ביום הראשון למלחמה, עשרות מהם בהפצצת מסדר טקס סיום קורס שוטרים.[33][34] ארגוני זכויות אדם רבים וכן דו"ח גולדסטון ביקרו את הפעולה. דו"ח ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, מציין כי ”אף שחלק מהשוטרים שנהרגו בהפצצות אלה היו גם חברים מן השורה בזרוע הצבאית של חמאס (נוסף להיותם אנשי משטרה), רבים מהשוטרים לא היו קשורים לארגונים מחבלים ואיש מהם לא השתתף במעשי איבה בעת שהופצצו ונהרגו”.[119] לפי בדיקה שערך יהונתן דחוח-הלוי, מרבית השוטרים היו חברים בגדודי עז-א-דין אל קסאם (הזרוע הצבאית של חמאס), מנגנוני הביטחון של חמאס והשתתפו בפעילות טרור.[120] בתחקיר שפרסם "המכון למדיניות נגד טרור" נאמר כי "קיימת זיקה הדוקה בין חמאס לבין המשטרה הפלסטינית בעזה".[116] צה"ל מונה את השוטרים כמחבלים וגם חמאס מנה אותם כלוחמיו. אירועים בולטים של הרג אזרחים פלסטיניםמבצע "עופרת יצוקה" התאפיין בלחימה בשטח בנוי רווי אוכלוסייה אזרחית. חמאס שיגר רקטות מאזורי יישוב אזרחיים לעיתים קרובות ועשה שימוש במבנים אזרחיים. במהלך המבצע הזהיר צה"ל פעמים רבות את האוכלוסייה האזרחית מפני התקפות קרבות באמצעות עלונים ומסרים טלפוניים בתפוצה רחבה. בניגוד לעמדת ישראל, צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה (אשר ממשלת ישראל סירבה לשתף עמו פעולה ולהעביר לו מידע רלוונטי), בראשות ריצ'רד גולדסטון, קבע שממשלת ישראל לא נקטה בכל האמצעים המתאימים להגן על האוכלוסייה האזרחית בעזה, כי שיחות הטלפון והכרוזים שחולקו מן האוויר לא היו אמצעי אזהרה יעיל להרחקת אזרחים ממוקדי הקרבות, וכי צה"ל ערך במהלך מבצע עופרת יצוקה התקפות חסרות הבחנה על אזורים מאוכלסים. הדו"ח דחה את הטענות בדבר שימוש של חמאס באזרחים פלסטינים כמגן אנושי, ומצא כי מתוך אחד-עשר אירועים שנבדקו, בעשרה לא הייתה להתקפה כל מטרה צבאית, ובשבעה מתוכם נורו אזרחים שעה שניסו לעזוב את בתיהם, עת שהם מנופפים בדגל לבן. לעומת הרג השוטרים, שהיה יזום כחלק ממטרות הלחימה, אירעו במהלך הלחימה, שנערכה נגד מחבלים שפעלו והסתתרו בקרב אוכלוסייה אזרחית, מקרים שבהם נפגעו אזרחים. מקרים בולטים מסוג זה:
השפעת המבצע על רצועת עזה  במהלך המבצע נחרבו בניינים רבים ששימשו פעילי טרור, למגורים ולאחסון אמצעי לחימה,[127] ומהם ששימשו את משרדי הממשל ברצועת עזה. נזק גדול נגרם גם למתקני תשתית אזרחיים. רבבות מתושבי רצועת עזה הפכו לפליטים, לאחר שבתיהם נהרסו.[128] כדי למנוע פגיעה בחיילים נקט צה"ל בפעולות התקפיות מסיביות נגד בתים שנחשדו כמסתור מחבלים, כולל ירי טילים, פגזי טנקים ושימוש בדחפורים.[129] על פי אומדן של סוכנויות הסיוע ברצועת עזה 4,000 בתים נהרסו, 21,000 בתים נפגעו קשות, ו-100 אלף בני אדם נותרו מחוסרי בית.[130] רופאים מבית החולים שיפא בעזה דיווחו על תפוסה מלאה וחוסרים קריטיים בציוד רפואי.[131] חלק מהמחסור נבע מכך שחמאס פתח בית חולים לאנשיו, ולקח תרופות ומזון מהסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה.[132] ב-6 בינואר דווח כי אנשי חמאס הוציאו להורג לפחות 6 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל,[133] כן דווח כי חמאס ניצל את הלחימה להריגת עשרות אנשי פת"ח.[134] ב-8 בינואר הודיעה אונר"א על השעיית פעילותה בעזה, במחאה על הריגתו בידי צה"ל של נהג שעבד בשירות הארגון.[135] מאות פלסטינים בעלי אזרחות זרה עזבו את עזה דרך מעבר ארז ועברו לירדן.[136] מדינות רבות, וכן האיחוד האירופי והאו"ם, שלחו תרומות וסיוע לשיפור המצב ההומניטרי ברצועת עזה.[137] משאיות נושאות-ציוד נשלחו על ידי לוב וסוריה. איראן שלחה ספינה שעליה 2,000 טון ציוד, אך זו לא הורשתה בידי ישראל להגיע לעזה. לקראת סיום המבצע התאחדו כ-50 ערוצי טלוויזיה בעולם הערבי במשדר מיוחד שבו גויסו כחצי מיליארד דולר ו-50 אמבולנסים לשירותי הבריאות ברצועה.[138] בכינוס הפסגה הכלכלית חברתית של מנהיגי מדינות ערב שנערך בכווית ב-19 בינואר, דובר על סיוע של כ-2 מיליארד דולר לרצועת עזה. סעודיה לבדה הבטיחה מיליארד דולר. מזכ"ל האו"ם אמר כי השיקום צריך להעשות תחת הנהגתו של אבו מאזן.[139] גם האיחוד האירופי התנה את הסיוע שלו לרצועה בכך שחמאס לא יהיה בשלטון.[140] בכינוס הכלכלי בדאבוס השיק מזכ"ל האו"ם תוכנית סיוע הומניטרי של 613 מיליון דולר לעזה.[141] מזכ"ל האו"ם שביקר ברצועת עזה לאחר סיום המבצע, אמר כי נדהם לנוכח ממדי ההרס שראה. הוא ביקר בחריפות את פעולותיה של ישראל וכינה אותן "שימוש חריג בכוח", ודרש מישראל לבצע חקירה מקיפה של המתקפות הצה"ליות על מבני האו"ם.[142] השפעות המבצע על ישראל  בעקבות תחילת המבצע התרחב הירי לעבר ישוב הדרום שכלל ירי של רקטות קסאם, רקטות גראד רגילות ומשופרות ופצצות מרגמה, ולראשונה נורו רקטות מעבר לטווח אשקלון ושדרות, לעבר ערים גדולות כגון באר שבע, קריית גת, אשדוד ויבנה. בהתאם לכך נתן פיקוד העורף, ובראשו האלוף יאיר גולן,[143] הנחיות הגנה אזרחית לתושבי היישובים שבטווח הרקטות.[144][145] ההנחיות קבעו זמן לכניסה למרחב מוגן בהתאם לזמן המעוף של רקטה או פצצת מרגמה מעזה על היישוב. יישובים בטווח של פחות מ-10 ק"מ נדרשו לשהות במרחב מוגן ברציפות, בטווח 10 עד 20 ק"מ תוך יכולת הגעה למרחב מוגן ב-15 שניות, 10–20 ק"מ ב-30 שניות וכן הלאה עד 40 ק"מ, שנחשב לטווח הרקטות המקסימלי. אירועים בולטים של ירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל
ביום ה-13 למבצע דווח על ידי השב"כ כי מתחילתו נורו לעבר ישראל 790 רקטות ופצמ"רים, על פי נתוני צה"ל נורו 547 רקטות ופצמ"רים.[149] טווח הירי הגיע בשיאו ליבנה בצפון ובאר שבע במזרח. משטרת ישראל דיווחה כי במהלך המבצע זוהו 255 נפילות של רקטות ביישובי הדרום. מד"א דיווח כי 28 פצועים קשה, 37 פצועים בינוני ו-118 פצועים קל פונו לבתי החולים. כמו כן היו כ-548 נפגעי חרדה.[3] מס רכוש דיווח כי עד תום המבצע הוגשו 1,728 תביעות בגין פגיעה ברכוש, מתוכן 1,300 בגין פגיעה בבתים,[150] נתון שהוא נמוך משמעותית ביחס למלחמת לבנון השנייה שבה הוגשו 30,000 תביעות.[151] תגובות למבצעתגובות בישראל על פי סקרים, התקיפה האווירית והמהלך הקרקעי זכו לתמיכה נרחבת בציבור הישראלי.[152][153] ביום הראשון למבצע קראה ועדת המעקב של ערביי ישראל לערביי ישראל לצאת ולהפגין נגד המבצע, ואלפים נענו לקריאה.[154] המשטרה הודיעה כי תנקוט יד קשה נגד מפירי הסדר, ובשלושת ימי המבצע הראשונים נעצרו כ-100 מתושבי מזרח ירושלים וכ-100 ערביי ישראל נוספים נעצרו בצפון הארץ בהפגנות לאורך צירי תנועה.[155] המעצרים הביאו לפנייה מטעם חבר הכנסת עבאס זכור לשר לביטחון פנים אבי דיכטר בדרישה להפסיק את "מדיניות ההפחדה ואת הרדיפות הפוליטיות" ולאפשר את זכויות המחאה וההפגנה המוגנות במשטר דמוקרטי.[156] זאת, לאחר דיווחים על כך שהשב"כ עצר לחקירה ערבים שהשתתפו בהפגנות חוקיות נגד המבצע. לצד פעולות המחאה התקיימו גם הפגנות אלימות ופיגועים.[157][158][159][160] ב-3 בינואר התקיימה בסח'נין הפגנה של ערביי ישראל בהשתתפות עשרות אלפי מפגינים.[161] במקביל נערכה בכיכר רבין שבתל אביב הפגנה של כ-15,000 יהודים וערבים נגד המבצע. במהלך המבצע התקיימו בישראל, באוניברסיטאות ובערים, הפגנות נוספות, מהן שהתנגדו למבצע ומהן שתמכו בו,[162][163] יותר מ-700 מפגינים, מרביתם ערבים, נעצרו בהפגנות בישראל במהלך המבצע.[164] תגובות ברצועת עזה בימים לפני תחילת המבצע הקרקעי התרברבו אנשי חמאס ואמרו כי הם מחכים לצה"ל, כדי שיוכלו לגבות ממנו מחיר. בתחילת שלב ב' של המבצע, איים דובר חמאס כי "עזה תהפוך לבית קברות לחיילי צה"ל".[165] בהמשך הפיץ חמאס דיווחים שקריים על חטיפת חיילים ועל עשרות הרוגים ישראלים.[166] עוד לפני הכניסה הקרקעית הפעיל חמאס לוחמה פסיכולוגית, בכך שהפיץ איומים על כוונתו לחטוף חיילים. ב-8 בינואר דחה חמאס את ההצעה המצרית להפסקת אש.[167] ראש ממשלת חמאס, אסמאעיל הנייה, הסתתר מתחילת המבצע, אך הופיע בשני שידורי טלוויזיה בערוץ הטלוויזיה של חמאס, והכריז "עזה לא תישבר - הניצחון שלנו על הציונים קרוב".[168] ההרס הרב שנגרם ברצועת עזה במהלך המבצע הביא גם לביקורת על הנהגת חמאס. אחמד יוסף, יועצו של אסמאעיל הנייה, וראזי חאמד, שהיה דובר הממשלה, נפגשו עם צמרת הארגון בדמשק, ובראשה ח'אלד משעל, ואמרו "המטתם אסון כבד על עזה והרג".[169] ב-12 בינואר איים דובר חמאס ברקטות על יבנה, רחובות ותל אביב.[170] לאחר סיום המבצע הציג דובר חמאס תמונת ניצחון כביכול על בסיס נתונים לא אמינים של נפגעי חמאס לעומת נפגעי צה"ל.[171] אסמאעיל הנייה הופיע בטלוויזיה ודיבר על "הניצחון האלוהי". מהצהרות חמאס ניכר כי ההוא מנסה לקבע בדעת הקהל העזתי נרטיב של ניצחון, כדי להצדיק את דרכו.[172] תגובות ברשות הפלסטיניתבימים הראשונים של המבצע התקיימו הפגנות הזדהות של תושבים פלסטינים ברחבי הגדה המערבית. משרד הנוער והספורט של הרשות הפלסטינית הקים במרבית הערים הפלסטיניות אהלי מחאה נגד המלחמה אשר שימשו גם כנקודות איסוף מוצרים ומצרכי מזון שישלחו כסיוע לתושבי רצועת עזה.[173] המבצע חידד את חילוקי הדעות בין פת"ח לחמאס על דרך המאבק להקמת מדינה פלסטינית ועל האחריות לגרירת אזרחי רצועת עזה למלחמה.[174] לקראת סוף המבצע התמעטו ההפגנות, בעיקר עקב חששם של אזרחים שהתדרדרות במצב הביטחוני תגיע גם לגדה המערבית, אך גם בשל תחושת חוסר יכולת להשפיע על הדברים בשל נתק ממשלות חמאס-פת"ח.[173] תגובות בעולם בימים הראשונים של המבצע נערכו נגדו הפגנות של מאות ואלפים, בבירות שונות באירופה (מרבית המפגינים היו מוסלמים).[175] ככל שהמבצע התארך כך התעצמו ההפגנות, ובמיוחד תפסו תאוצה לאחר תחילת המערכה הקרקעית. הפגנות שמנו עשרות אלפים נערכו בבירות של מדינות מוסלמיות כמרוקו, טורקיה, ותימן. בתימן אף הותקפו בתיהם של אנשי הקהילה היהודית,[176] לעומת זאת נערכו הפגנות תמיכה בישראל בצרפת, באוסטרליה, בבלגיה, בגרמניה, בפינלנד ובארצות הברית.[177] ב-3 בינואר הפגינו אלפים בלונדון נגד המבצע, בהפגנה השתתפו הזמרת אנני לנוקס וראש עיריית לונדון לשעבר, קן ליווינגסטון.[178] ב-11 בינואר נערכה בלונדון הפגנת אלפים שהביעה תמיכה בישראל. גם בגרמניה נערכו הפגנות תמיכה בישראל.[179] ב-6 בינואר איים איימן א-זוואהירי, סגנו של אוסאמה בן לאדן, בקלטת אודיו שבה קרא למוסלמי העולם לתקוף "יעדים ישראליים ומערביים" בשל המבצע הצבאי בעזה. כעבור שבוע יצא בן-לאדן עצמו בקריאה לג'יהאד נגד ישראל.[180] ב-6 בינואר פוצץ באנקרה משחק כדורסל במסגרת היורוקאפ, כאשר כ-2,500 טורקים הסתערו על שחקני בני השרון, שהסתגרו בחדר ההלבשה.[181] על פי עמוס חרמון, הממונה על המאבק באנטישמיות בסוכנות היהודית, בשבועיים מאז שהחל המבצע נרשמו למעלה ממאה תקריות אנטישמיות ברחבי העולם. בהן השלכת בקבוקי תבערה לעבר בתי כנסת, חילול בתי קברות והכאת יהודים.[182] לדברי אברהם פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה בארצות הברית, המבצע הביא לגל חמור וחריף של אנטישמיות ברחבי העולם שלא נראה כמותו כבר עשרות שנים.[183] על פי מחקר שנעשה במכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב, בעקבות המבצע עלה מספר התקריות האנטישמיות האלימות בשנת 2009 ב-100% לעומת השנה הקודמת ועמד על 1,129 תקריות. עורכי המחקר ציינו כי גל האנטישמיות העולמי נבע מ"התארגנות מוקדמת של פעילים קיצוניים מן השמאל ובייחוד מקרב המהגרים המוסלמים, שתוצאתה הייתה מתקפה מכוונת ומתוכננת... בכל הכלים האנטישמיים הקיימים... כדי להביא להסכמה בינלאומית על דה-לגיטימציה של יהודים ושל ישראל כישות אחת".[184] לצד ההתקפות על ישראל, היו גם דוברים שהצדיקו את ישראל והגנו על התנהלותה במבצע. עו"ד פרופסור אלן דרשוביץ ציטט את עדותו של קולונל ריצ'רד קאמפ על מבצע עופרת יצוקה:[185]
סרטון של קמפ נואם בוועדה ומצדיק את ישראל הופץ על ידי ההסברה הישראלית (הרשמית והלא-רשמית, וגם הלא-ממשלתית) והופץ אף ביוטיוב. המערכה הדיפלומטית  ישראל-עזה מדינות שתמכו בעמדת ישראל מדינות שגינו רק את חמאס מדינות שגינו רק את ישראל מדינות שתמכו בעמדת חמאס מדינות שגינו את שני הצדדים או שלא גינו אף צד מדינות שיחסן למבצע לא ידוע ההתנגדות עזה במיוחד למבצע הייתה באיראן ובקרב חלק מהעולם הערבי, בעיקר בסוריה. מנהיגה העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, פרסם פסק הלכה הקורא למוסלמים להגן על הפלסטינים בעזה "בכל דרך אפשרית".[186] איראן גם איימה כי תתבע את ישראל בבית הדין הבין-לאומי לצדק שבהאג.[187] סוריה הודיעה כי תפסיק את השיחות עם ישראל. רג'פ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, שנחשבה אז כידידת ישראל, פצח בשורת התבטאויות חריפות נגד ישראל. ארדואן אמר כי הפעולה בעזה היא "פשע נגד האנושות"[188] ואף קרא לסלק את ישראל מהאו"ם.[189] צרפת דרשה הפסקת אש ממניעים הומניטריים,[190] וגם שרי החוץ של האיחוד האירופי שהתכנסו בפריז תבעו הפסקת אש.[191] "קבוצת ריו", פורום המאגד 23 ממדינות אמריקה הלטינית, קראה להפסקת אש מיידית והדדית בעזה וחזרה אל דרך המשא ומתן.[192] לעומתן, מדינות ערב המתונות כמו סעודיה ומצרים נתנו גיבוי שקט לפעולת צה"ל. מצרים אף הטילה את האשמה על חמאס, בצד גינוי רפה לישראל, והודיעה כי לא תפתח את המעברים אלא אם הרשות הפלסטינית תקבל את האחריות עליהם,[193] אף על פי שבפרוץ המהלך הקרקעי הודיעה כי היא מגנה את ישראל, ודרשה מצה"ל לסגת מן הרצועה. סעודיה האשימה את חמאס בפרובוקציה נגד ישראל. שתי מדינות אלו עיכבו את התכנסות הליגה הערבית בגיבוי של המערב. לאחר שהליגה הערבית התכנסה בקהיר בדרג שרי חוץ ב-31 בדצמבר 2008, טרפדו מצרים וסעודיה כינוס חירום של הליגה הערבית בדוחא. בוועידה זו לא התקבלו החלטות אופרטיביות, והוחלט להעביר את סוגיית הפסקת האש למועצת הביטחון של האו"ם. מדינות אחרות כגון ארצות הברית,[194] גרמניה, צ'כיה,[195] קנדה,[196] דנמרק ואוסטרליה[197] תמכו בפעולה ובזכותה של ישראל להגן על עצמה. במסגרת המאמץ הדיפלומטי הודיעה ישראל כי תעניק סיוע הומניטרי לתושבי עזה. ב-12 בינואר מינה ראש הממשלה אהוד אולמרט את שר הרווחה יצחק הרצוג כשר הממונה על הסיוע ההומניטרי לתושבי עזה.[198] עם תחילת המהלך הקרקעי, ב-3 בינואר, הביעה צ'כיה, הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, תמיכה בישראל, ואמרה כי "מדובר במהלך הגנתי ולא התקפי".[199] לעומתה גינו בריטניה וצרפת את המשך הפעולה. מועצת הביטחון של האו"ם כונסה לדיון חרום, שבו תביעתה של לוב להפסקת אש מיידית, לא אושרה בשל התנגדותה של ארצות הברית.[200] אמיר קטר, השייח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, גינה את הפעולה, הגדירה כפשע מלחמה, וקרא לכינוס חירום של מדינות ערב[201] ואילו ממלאת מקום ראש ממשלת אוסטרליה הודיעה כי היא מכירה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, גינתה את פעולות חמאס וקראה להפסקת אש.[197] ב-5 בינואר 2009 הגיעו לישראל נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ונציגי הטרויקה של האיחוד האירופי: שרי החוץ של צ'כיה, שוודיה וצרפת שביקשו הפסקת אש מיידית.[202] בקשתם לא נענתה על ידי ממשלת ישראל. אולמרט טען שמהלך כזה יפגע בהסדר האזורי החדש שישראל מייחלת אליו. בקשתם של נציגי האיחוד ליצור חדר מצב הומניטרי לצה"ל ולארגוני הסיוע הבין-לאומי נתקבלה.[203] ב-6 בינואר הגדיר נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, את הפעולה כ"שואה ורצח עם" וגירש את שגריר ישראל מארצו,[204] מה שהוביל לגירוש הצוות הדיפלומטי הוונצואליאני מישראל ב-29 בינואר. המועצה המחוקקת של אקוודור גינתה אף היא את פעולת ישראל ברצועת עזה.[205] ירדן, שבתחילת המבצע לא הביעה גינוי כלשהו, הודיעה לאחר הכניסה הקרקעית כי "תבחן מחדש את יחסיה עם ישראל".[206] ב-9 בינואר נקטה ירדן במחאה שקטה, באמצעות הארכת חופשת המולדת של שגריר ירדן בישראל,[207] אך לאחר תום המבצע הוא שב לישראל.[208] ב-14 בינואר הודיעה בוליביה על ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל.[209] נשיאה אוו מוראלס טען כי "הפשעים שישראל מבצעת מחזירים אותנו לתקופת מלחמת העולם השנייה", וקרא לשלול משמעון פרס את פרס נובל לשלום שניתן לו.[210] טורקיה ניסתה לקדם יוזמה שתכניס כוח בין-לאומי בין גבול רצועת עזה לישראל; יוזמה שלא התקבלה.[211] ב-16 בינואר הודיעו מאוריטניה וקטר על הקפאת יחסיהן עם ישראל.[212] החלטה 1860 של מועצת הביטחון
ב-8 בינואר קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1860, הקוראת להפסקת אש מיידית בין ישראל לחמאס.[213] ההחלטה קוראת לישראל לנסיגה מלאה מעזה, לאחר השלב הראשון של הפסקת אש מוחלטת.[214] 14 מדינות תמכו בהחלטה וארצות הברית נמנעה. שגרירת ישראל באו"ם, גבריאלה שלו, הגיבה להחלטה במילים: "חמאס לא הותיר ברירה, אלא לפעול להגנה עצמית". ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, הודיע מייד לאחר קבלת ההחלטה כי אין בכוונת ישראל להיענות להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם: "ירי הרקטות הבוקר רק מוכיח שהחלטת האו"ם אינה מעשית ולא תקוים על ידי ארגוני הרצח". לדבריו, ישראל לא תאפשר לגורמים חיצוניים להתערב בענייני הביטחון של מדינת ישראל. שרת החוץ של ישראל, ציפי לבני, אמרה: "ישראל פעלה, פועלת ותפעל אך ורק לפי שיקוליה, ביטחון אזרחיה וזכותה להגנה עצמית".[215] ב-11 בינואר הגיע למצרים ולישראל שר החוץ הגרמני, פרנק ולטר שטיינמאייר, כדי לקדם את הפסקת האש והפסקת הטרור. למצרים הוא הציע מומחים וציוד לאיתור מנהרות,[216] ובישראל הביע תמיכה ואמר "אין מדינה בעולם שתסבול ירי על אזרחיה" ו"שעל הקהילה הבינלאומית למצוא דרך לשמור על ביטחון ישראל".[217] ב-12 בינואר, במסיבת העיתונאים האחרונה של ג'ורג' ווקר בוש כנשיא ארצות הברית, שהתקיימה בבית הלבן, חזר בוש על העמדה כי "לישראל יש הזכות להגן על עצמה", והוסיף כי על צה"ל לנסות להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע ברצועה. כן אמר, כי בסופו של דבר יצטרכו שני הצדדים להגיע להפסקת אש, אך הבהיר כי הפסקת אש תוכל להתקיים רק אם ארגון חמאס יפסיק את פעילות הטרור שלו נגד מדינת ישראל. בוש הזכיר כי הוא תומך בהקמה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.[218] ב-15 בינואר הגיע לישראל, לאחר ביקור במצרים, מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, ונפגש עם בכירים. המזכ"ל הביע עמדה מאוזנת בסכסוך, אך חזר על עמדתו שהעימות חייב להסתיים באופן מיידי ללא כל תנאים, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון, ואמר שהדבר תלוי בעיקר בצד הישראלי.[219] ב-16 בינואר 2009 חתמה ישראל, לאחר משא ומתן שנוהל על ידי שרת החוץ ציפי לבני, על הסכם עם ארצות הברית ובשיתוף עם נאט"ו למניעת הברחות אמל"ח לרצועת עזה.[220] הפסקת האשב-17 בינואר, סמוך לשעה 23:00, הכריז ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט במסיבת עיתונאים על הפסקת אש חד-צדדית שתכנס לתוקפה החל מהשעה 2:00 בלילה.[221] עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, החל צה"ל לדלל את כוחותיו ברצועת עזה.[222] ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון והרמטכ"ל הכריזו שיעדי המבצע הושגו, חמאס הוכה קשות ונוצרו תנאים לשינוי מהותי במציאות הביטחונית בדרומה של מדינת ישראל.  בשעות שלאחר תחילתה של הפסקת האש נורו 15 רקטות ופצצות מרגמה מרצועת עזה לעבר ישראל. בשעה 14:30 ב-18 בינואר הודיע מוסא אבו מרזוק, סגן יושב ראש המחלקה המדינית של חמאס בדמשק, ביחד עם הפלגים הפלסטיניים, על הפסקת אש מצידם, שאותה התנו בנסיגה ישראלית מהרצועה בתוך שבוע.[223] אסמאעיל הנייה אמר, בניגוד לדברי ההנהגה המדינית והצבאית בישראל, כי "האויב כשל בהשגת מטרותיו. עצרנו את המתקפה והאויב לא השיג אף אחת ממטרותיו".[224] במהלך היום נועדו מנהיגי בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, צ'כיה, טורקיה, ירדן ומזכ"ל האו"ם בוועידת פסגה שכונסה בשארם א-שייח' על ידי נשיא מצרים חוסני מובארכ, במטרה לגבות את תוכנית הפסקת האש המצרית שעל בסיסה פעלו ישראל וחמאס.[225] ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט לא הוזמן לוועידה. עם תום הפסגה בשארם א-שייח', הגיעו נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון, ראש ממשלת ספרד חוסה לואיס רודריגס ספאטרו, ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל וראש ממשלת צ'כיה, מירק טופולנק לבית ראש ממשלת ישראל בירושלים, כדי להביע תמיכה בעמדת ישראל.[226] ב-20 בינואר, לאחר יממה של שקט יחסי, הופרה הפסקת האש מצד חמאס כאשר נורתה אש אל כוחות צה"ל על גדר המערכת מדרום למעבר כיסופים ובמרכז הרצועה, אך לא היו נפגעים ולא נגרם נזק לכוחות.[227] ב-21 בינואר לפנות בוקר השלימו כוחות צה"ל את נסיגתם מרצועת עזה, שעות ספורות לאחר השבעתו של ברק אובמה כנשיא ארצות הברית.[228] לאחר תום המבצעב-27 בינואר 2009 נהרג חייל ישראלי ונפצעו שלושה חיילים נוספים ממטען צד שהתפוצץ סמוך לרכב סיור צבאי שבו נסעו באזור כיסופים, ולאחר כמה שעות נטלה קבוצה בשם "גדודי הג'יהאד והתווחיד" אחריות על הפיגוע ואמרה בהודעתה שהיא קשורה לאל-קאעידה.[229] בתגובה תקף חיל האוויר הישראלי מנהרות בציר פילדלפי.[230] בימים שלאחר מכן נמשך ירי דליל של רקטות ופצמ"רים מרצועת עזה לעבר ישראל, שנענה בתקיפות אוויריות של חיל האוויר הישראלי. בפברואר 2009 שיפץ חמאס את המנהרות שנפגעו בהפצצות חיל-האוויר.[231] במרץ 2009 פרסמה רשת CBS כי כלי טיס של חיל האוויר הישראלי תקפו שיירת משאיות אמל"ח שהועברה מאיראן לחמאס דרך סודאן. בהתקפה, שבוצעה בשטח סודאן, הושמדו 17 משאיות ונהרגו 39 מאנשי השיירה.[232] כמו כן, הגיעו דיווחים כי חיל האוויר הפציץ גם ספינת נשק איראנית שעגנה בעיר הנמל פורט סודאן,[233] אולם לדיווחים אלה לא ניתן כל אישור רשמי בישראל, ואמינותם מוטלת בספק. ב-29 במרץ דיווח ראש השב"כ, יובל דיסקין, כי מתום המבצע הוברחו לרצועת עזה 45 טון של חומרי גלם לייצור אמצעי לחימה, 22 טון חומר נפץ תקני, עשרות רקטות, מאות פצצות מרגמה ועשרות טילי נ"ט וטילי נ"מ.[234] בשנה שלאחר המבצע קטן הירי תלול-המסלול לעבר ישראל בכ-90%.[235] על פי מחקר שפרסם המרכז למורשת המודיעין במרץ 2011, חלה ירידה משמעותית בהיקף הטרור נגד ישראל מרצועת עזה ובאיכותו. עם זאת, לא נפסק ירי הרקטות לעבר הנגב המערבי, והרגיעה היחסית נוצלה לשדרוג ושיקום היכולות הצבאיות של ארגוני הטרור ברצועה.[236] מאז תום המבצע ועד ראשית מרץ 2011 נורו לעבר שטח ישראל 282 רקטות ו-193 פצצות מרגמה (נתון זה לא כולל רקטות ופצצות שנורו לעבר ישראל ונפלו בשטח רצועת עזה).[237] הדיון הציבורי בישראל בהתנהלות המבצעבמערכת הפוליטיתלאחר סיום המבצע נשמעה בישראל שביעות רצון רבה מצד גורמים רשמיים בממשלה מהתנהלות המבצע, ובמיוחד מכך שצה"ל פעל נכון טקטית, תוך שהוא מגן על עצמו ומסב נפגעים רבים לאנשי חמאס. בצד שביעות הרצון הזו נשמעה ביקורת על מטרות המבצע וצורת ההתנהלות שלו. השרים חיים רמון ואלי ישי תבעו כבר מתחילת המבצע להכריע את חמאס.[238][239] מפלגות הימין האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו, המפד"ל והליכוד התנגדו להפסקת האש וקראו להשלים את המבצע ולהכריע את חמאס.[240] בנימין נתניהו ביקר את ההתנהלות בצורה מרוככת והזכיר כי המלאכה לא הושלמה ויש להפיל את חמאס בהזדמנות הקרובה.[241] היו, כמו ח"כ אורי אריאל ויובל שטייניץ, שקראו להשתלט על ציר פילדלפי.[242] אל מול תמיכה רחבה במבצע בקרב מרבית סיעות הכנסת, ודרישה להרחיבו בקרב סיעות הימין, ניצבו כל הסיעות הערביות שהתנגדו למבצע מתחילתו וסיעת חד"ש הערבית-יהודית, וגם סיעת מרצ, שתמכה במבצע בתחילתו אך כבר בשלב מוקדם שלו, ב-30 בדצמבר, קראה להפסקת אש.[243] ארגוני זכויות האדם בישראל מחו לאורך כל המבצע על היקף הפגיעה באוכלוסייה אזרחית, בעזה כמו גם בשטח ישראל, ובמיוחד על הילדים שנהרגו.[244] פרשנים ומומחים לענייני ביטחוןהאלוף (מיל') יעקב עמידרור סבר שאסור היה להפסיק את המבצע ללא כיבוש עזה, ודבר כזה יגרום לישראל לדימוי של אומה פחדנית, שמנצלת את כוחה האווירי ובכל פעם שיש התנגשות קרקעית היא מהססת ומחפש דרכי מילוט.[245] המומחה הצבאי אל"ם (מיל') ד"ר שמואל גורדון סבר כי במלחמה זו נעשו שגיאות דומות לאלה שנעשו במלחמת לבנון השנייה, בעיקר בדשדוש הקרקעי שבו התקדמו כוחות צה"ל במשך שבועיים כ-35 מטר ליום בממוצע, דשדוש שעמעם את האפקט העוצמתי של המכה האווירית הקשה, וסיום דומה, באמצעות הסכם שחמאס איננו מחויב לו, בדיוק כמו ההסכם עם חזבאללה, שעלול להביא לידי כך שיתחמש מחדש.[246] מומחים אחרים כמו הפרופסורים אייל זיסר,[247] יצחק בן ישראל ואריאל מררי סברו כי העימות תרם להרתעה המצטברת של ישראל נגד אויביה. הפרשן גיא בכור כתב: "חמאס, בניגוד לשקריו, ספג מכה צבאית ניצחת, שממנה הוא מתקשה להשתקם. נכון שמערכת המנהרות שטווה מסייעת לו להתחזק, אך עבודה מצרית משתפרת הופכת זאת לקשה יותר ויותר."[248] גורמים נוספים הכתירו את המבצע כניצחון טקטי של צה"ל בו ספג חמאס מכה קשה ונכשל בהשגת מטרותיו, בהן להשיג פגיעה משמעותית בכוחות צה"ל ותושבי ישראל.[249][250] אלוף פיקוד הדרום בזמן המבצע, האלוף יואב גלנט, אמר בריאיון לגלי צה"ל ב-13 במרץ 2012, שהוא המליץ להמשיך את המבצע עד להפלת חמאס. ההמלצה לא אושרה על ידי הדרג הצבאי שמעליו.[251] לדבריו, באותה תקופה נוצר חלון הזדמנות להפיל את שלטון הטרור של חמאס. עם זאת, הוא סבור שהמבצע השיג הרתעה משמעותית מול ארגוני הטרור בכלל וחמאס בפרט. במערכת הצבאיתבספטמבר 2009 אישר הרמטכ"ל אשכנזי הענקת ציונים לשבח (שני צל"שי אלוף, שלושה צל"שי מפקד אוגדה ושני צל"שי מפקד חטיבה) לשבעה חיילים וקצינים שהשתתפו בלחימה. על הענקת הצל"שים המליצה ועדה בראשות תת-אלוף קובי ברק.[252][253][254] הענקת צל"ש אלוף נוסף אושרה בדצמבר 2009.[255] במהלך המבצע נהרגו 10 חיילים ו-3 אזרחים, לעומת כ-1,000 פלסטינים, ובציבור נוצר הרושם שצה"ל הפיק את מרבית הלקחים ממלחמת לבנון השנייה[256] – הן בנושא הפעילות ההתקפית והן בנושא התגוננות העורף. הדבר נזקף בעיני הציבור בישראל בעיקר לזכותם של הרמטכ"ל גבי אשכנזי,[257] אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט והתא"לים משה (צ'יקו) תמיר ואיל איזנברג.[31] השלכות מאוחרותבעקבות המבצע עלו יחסיה של ישראל עם מספר מדינות על שרטון. ונצואלה, בוליביה, מאוריטניה וקטר ניתקו את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל. טורקיה, שהיחסים בינה לבין ישראל התדרדרו מאז פתיחת המבצע, הודיעה כי היא פותחת בחקירה שמטרתה לבדוק האם ישראל ביצעה רצח עם,[258] אך כעבור כשלושה חודשים, ב-30 באפריל 2009, דחה התובע הכללי של טורקיה את התביעה של ארגון טורקי פרו-איסלאמי להעמיד לדין בכירים ישראלים בשל המבצע.[259] ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן תקף את ישראל שוב ושוב מעל בימות שונות[260] ואף ביטל איתה תמרונים צבאיים משותפים.[261] עקב האווירה האנטי-ישראלית בטורקיה נופשים ישראלים רבים הדירו את רגליהם מחופשה שם.[262] ירדן הודיעה כי היא מתכוונת להגיש תביעה נגד בכירי הממשל הישראלי לבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג.[263] בדרום אפריקה סירבו אנשי הנמל לפרוק מטען של אוניית צים, והיא נאלצה לחזור על עקבותיה.[264] ב-23 בפברואר 2009 פרסם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל דו"ח שבו קבע כי גם ישראל וגם וחמאס פגעו במכוון באזרחים וקרא למדינות העולם להטיל אמברגו נשק על שני הצדדים.[265] בוועידה שמצרים ארגנה ב-2 במרץ 2009 בשארם א-שייח' התחייבו מדינות העולם לתרום למען הפלסטינים כ-4.4 מיליארד דולר, במהלך השנתיים שלאחר הוועידה.[266]  ב-15 בספטמבר פרסמה ועדת גולדסטון של מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם את מסקנותיה. הדו"ח, שרובו הגדול מתייחס למעשיה של ישראל, מאשים את ישראל, וגם את הפלסטינים, בהפרת החוק הבין-לאומי, ואולי אף בפשעים נגד האנושות. הדו"ח ממליץ להעביר את הממצאים לבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג, לדיון במועצת הביטחון, ואף לפתוח בחקירה במדינות החברות במועצת האו"ם לזכויות אדם אם ישיגו ראיות להפרת זכויות אדם.[267] מדינת ישראל שהחרימה מראש את הוועדה, הגיבה בביקורת חריפה על מסקנותיה. משרד החוץ הישראלי הודיע כי "בישראל מזועזעים ומאוכזבים מהדו"ח המשווה בין ישראל לחמאס ונותן פרס לטרור".[268] ב-1 באפריל 2011 פרסם גולדסטון מאמר בעיתון "וושינגטון פוסט" תחת הכותרת "שקילה מחדש של דו"ח גולדסטון על ישראל ופשעי מלחמה", שבו כתב כי אילו היה שיתוף פעולה מצד ישראל ואילו "ידע אז מה שיודע היום", מסקנות הדו"ח היו שונות, במיוחד ההאשמות על "פשעי מלחמה אפשריים" שהופנו נגד ישראל. הוא כתב עוד שמועצת זכויות האדם של האו"ם מוטה לרעת ישראל, וכי ישראל חקרה את מעשיה והסיקה מסקנות, בעוד חמאס לא עשה כן.[269] ב-13 בדצמבר 2009 לבקשת פעילים פלסטינים הוצא צו מעצר בבריטניה נגד יו"ר האופוזיציה בישראל, ציפי לבני על מעורבותה במבצע.[270] ראשי ממשל בבריטניה כמו ראש הממשלה גורדון בראון ושרים נוספים הביעו התנגדות לצו. משרד החוץ של בריטניה הודיע שהוא יוביל מהלך שיצריך התערבות של התובע הכללי להוצאת צו מעצר נגד אישים החשודים בביצוע פשעי מלחמה.[271] על פי דוח מיוחד של משרד החוץ הישראלי התברר כי התמיכה הציבורית של אזרחי הולנד כורסמה בעקבות מבצע עופרת יצוקה.[272] בעקבות הלקחים שנלמדו מן המבצע, נפתח תפקיד חדש בצה"ל תחת יחידת המתפ"ש והוא קצין האוכלוסייה. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצונייםעיתונות ישראלית
גורמים ישראליים רשמיים
תמונות וסרטונים
מאמרים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
