|
בית אל (אבן קדושה).jpg)     בית אל (נכתב גם ביתאל; ביוונית: βαίτυλος; תעתיק: ביתילוס, בלטינית: Baetulus וגם Baetylus), שמשמעותו בשפות שמיות "ביתו של האל", הוא אבן או מערך של אבנים מקודשות הקשורות באלוהות. בית אל מופיע בכתבים החל מהתקופה האשורית ועד התקופה הביזנטית.[1] פולחןפולחן בית אל מזוהה עם אבנים מקודשות שהיו לעיתים מונחות בניצב, במקרים רבים מטאוריט, שהיו מוקדשות לאלים או שהיו מאמינים שהם בעלות כוחות מאגים או מאמינים כי לאבן עצמה יש כוחות על-טבעיים.[1] הקיסר הרומי אלאגבאלוס שרת בילדותו ככהן לאל השמש אלאגבאלוס (אנ'), שייצוגו היה מטאוריט קוני שחור, במקדש בעיר אמסה שבפרובינקיה סוריה. פולחן זה כלל קורבנות, ריקודים, וסירוס צעירים. ביוונית אל השמש הוא הליוס, ולכן הליוגאבלוס הוא וריאנט של השם אלאגבאלוס. הקיסר כונה על שם האל שלו, אבל כינוי זה מעולם לא היה רשמי.[2] בפורום רומאנום ברומא היה אתר פולחן בשם "האבן השחורה" (Lapis Niger). באי סרדיניה שבאיטליה קימים כמה אתרי בית אל בהם אבנים המונחות בניצב.[2] האבן השחורה הנמצאת בפינה המזרחית של מבנה הכעבה הממוקם במרכז המסגד הגדול שבמכה היא אבן פולחן מהתקופה שקדמה לאסלאם.[3] פוטיוס, המלומד הביזנטי בן המאה ה-9, מזכיר כמה 'ביתילוס' בהר הלבנון, עליהם 'סופרו סיפורים מופלאים'.[4] אזכור אבנים קדושות המשמשות כמצבות פולחניות מוזכר במקרא, הן כפולחן של גויי הארץ,[5] הן כפולחן שנאסר[6] והן כפולחן שנעשה בידי האבות.[7] במיתולוגיהבמיתולוגיה היוונית המונח מתייחס במיוחד לאבן שבלע קרונוס, אשר קללה רבצה עליו, אשר נאמרה על ידי הוריו, גאיה (אלת האדמה) ואורנוס (אל השמיים), וניבא כי אחד מבניו ידיח אותו משלטונו בעולם, ויתפוס את מקומו כשליט האלים. בשל כך, נהג קרונוס לבלוע את ילדיו בזה אחר זה מיד כשנולדו. אשתו, ריה, סלדה מכך, וכאשר נולד בנו השישי, זאוס, נתנה לבעלה אבן עטופה בד במקום בנה. קרונוס בלע את האבן והיה בטוח כי בלע את בנו. אבן זו נשמרה בקפידה בדלפי, ונמשחה בשמן מדי יום.[1] לפי ההיסטוריון סכניתן לאל הכנעני "אל" (ראש האלים בפנתאון הכנעני ואחד מהאלים החשובים של העיר אוגרית) היה סיפור בריאה דומה (פילון איש גבל מזהה במפרוש את "אל" עם "קרונוס"), לכן סביר להניח שהמילה בית-אל עברה דרך השפה הפיניקית ליוונית ואחר כך ללטינית.[4] במיתולוגיה הפיניקית, בתרגום היווני של פילון איש גבל לכתבי סכניתן הפיניקי מוזכר אל בשם ביתילוס, אחיהם של דגן ואל. בהמשך, מתואר כי אל השמים יצר אבני "בתיליה".[8] בשנת 204 לפנה"ס הובאה לרומא אבן שחורה המסמלת את האלה האם קיבלי, שלפי המיתולוגיה של עמי המזרח הקרוב, נולדה מאבן זאת.[2] בסיפורי מיתולוגיה של המזרח הקדום על בריאת העולם, אל בורא זורק אבן לתור המים, ואבן זו מתרחבת וגדלה ומשמשת יסוד לאדמת העולם.[9] אבן זו מכונה אבן השתייה וסיפור מיתולוגיה זה מקובל גם ביהדות, לפי חז"ל השם "אבן השתייה" נובע מכך ש"ממנה הושתת העולם",[10] כלומר ממקום זה התחילה בריאת העולם[11] וממנה התפשט העולם. ישנה גם דעה שמשמעות "שתייה" היא "אריגה" (שתי וערב) כלומר שממנה נארג העולם.[12] ביהדות ובאסלאם "אבן השתייה" הוא הסלע הקדוש בכיפת הסלע, לפי השומרונים היא בהר גריזים והיא קרויה "גבעת עולם".[9] בכתבים עתיקיםהשם בית אל מופיע לראשונה בהקשר של שמות אלים החל מהמאה ה-7 לפנה"ס, בין השאר: בחוזה שערכו אסרחדון מלך אשור ובעל הראשון מלך צור, הושתו קללות שונות על ראשו של מלך צור אם יפר את הברית, ביניהן: "ביתאל וענת-ביתאל יובילו אותך לפני ארי טורף אדם".[13][14][15] השם בית אל מוזכר מספר פעמים במכתבי יב. בנוסף מוזכר גם כשם תאופורי: "אשמביתאל" (שם-בית-אל) ו"חרמביתאל" (חרם-בית-אל) ושמות אנשים הכוללים את הביטוי, כמו ביתאלנתן, ביתאלעקב, ביתאלדן וביתאלתקם.[16] בתרגום היווני של כתבי הפיניקים מוזכר אל בשם ביתילוס, אחיו של דגון ואל. בהמשך, מתואר כי אל השמים יצר אבני "בתיליה". נראה שמדובר בצורת הרבים לשם בית אל, והכוונה לאבנים מקודשות. בארכאולוגיה של ארץ ישראל בתל גזר נמצא אתר פולחן במרכז התל, המכונה "הבמה הגזרית", מתקופת הברונזה התיכונה, בו עשר אבנים עומדות שהגדולות שביניהם שוקלות כמה טונות ומגיעות לגובה של מעל לשלושה מטרים. כל האבנים מוחלקות מצד אחד ומחוספסות מהצד השני ומסודרות כך שצידם המוחלק פונה אל שקיעת השמש ביום הקצר בשנה. ישנם רווחים לאחר האבן השנייה והאבן השביעית, וכמו כן האבן השביעית שונה מכל השאר בכך שהיא עשויה מאבן קשה יותר שהובאה מאזור ירושלים.[17] בשנת 2013, נתגלה על ידי הארכאולוג אדם זרטל "הגלגל בבנימין", אתר פולחן שאותו סובבת שורת אבנים כפולה, המורכבת מאבנים עומדות. האבנים גדולות יחסית והן לא נחצבו אלא, נאספו מאבני המקום בתקופת הברזל בארץ ישראל.[18] מספרי אתרי פולחן דומים נתגלו באזור בקעת הירדן במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20.[19] במקראבספר בראשית כתוב:
יש המפרשים[דרוש מקור] שבית־אל המופיעה בפסוק היא שם של אל, ולא שם המקום בית־אל המופיע בפרק כ"ח, פסוקים י"ח–י"ט. בנבואה המופיעה בספר ירמיהו אומר הנביא שהמואבים לא סבלו מגלות ונדודים כמו עם ישראל, אך מצב זה עתיד להשתנות כאשר ה' יתנקם בהם על התנכלותם לעמו.[20] אז יקרה הדבר הזה:
יש הטוענים גם כאן שבית־אל הוא שם של אל, משום שדברי ירמיהו בנויים בתקבולת: המואבים עתידים להתאכזב מכמוש (האל הלאומי של מואב) כשם שבני ישראל, בתבוסותיהם, התאכזבו מאלוהיהם. אלא שכנגד כמוש אלוהי מואב מופיע השם "בית אל" במקום שמו המוכר של אלוהי ישראל. מכאן מסיקים שלתפיסתו של ירמיהו הייתה חפיפה מסוימת בין האלים, לכל הפחות.[16] על פי הפרשנות המסורתית לפסוק,[21] "בית אל" המוזכר בפסוק מתייחס לעגל הזהב שהציב ירבעם בן נבט ביישוב בית אל.[22] בספר זכריה מובא הפסוק:
על פי פיסוק הפסוק המקובל, הביטוי "בית אל" בפסוק הוא שם מקום, אולם כל הביטוי "בית אל שר אצר" כשם אחד יכול להיות מובן כ"בית אל יגן על השר".[16] חוקר המקרא אלכסנדר רופא מזכיר עדויות מן העת העתיקה ולפיהן השם "בית אל" ניתן לאבנים אשר האמינו שכוח חיים טמון בהן.[23] בעקבות חלום יעקב, יעקב מסיק שה' נוכח במקום בו ישן, ומשתמש באבן שהניח למרגלותיו כמצבה:
יציקת שמן מחוללת התמרה: הכהן הגדול והמלך היו מוסמכים לתפקידם במשיחה בשמן. אין זו סתם אבן המשמשת ככרית אלא מקום שאלוהים נוכח בו. יעקב אומר זאת במפורש:
מצבת האבן אינה רק חפץ פולחני בתוך המקדש העתידי, שהוא כולו בית אלוהים, אלא היא עצמה משמשת כבית אלוהים.[24] לפי רופא, המקרה של בית אל הוא דוגמה לתופעה תאולוגית חשובה שהתרחשה בתקופת המקרא, בה אלים שנתפסו בקרב עמים אחרים כבעלי כוח עצמאי אומצו גם על ידי עם ישראל, אך המהלך של "ריכוז הפולחן" ויצירת דת מונותיאיסטית לא איפשרה לאלים לשמור על עצמאותם והם נעשו בהדרגה לכפופים ליהוה אלוהי ישראל או אף מזוהים עמו. אסטרטגיה נוספת להכלת האל "בית אל" בתאולוגיה המקראית, שאינה סותרת את האסטרטגיות האחרות, היא הפיכת "בית אל" משמו של האל עצמו לשם המקום שהאל שוכן בו.[23] רפאל פטאי ורוברט גרייבס, בספרם "מיתוסיים עבריים: ספר בראשית", ערכו השוואה בין סיפורי ספר בראשית לבין המיתולוגיה היוונית ומיתוסים אחרים במיתולוגיה של המזרח הקדום.[25] בהם סיפור יעקב, לדוגמה האגדה על בני יעקב שנולדו כביכול כל אחד עם אחות תאומה שאיתה התחתן כל אחד, מעידה על תקופה בה סגדו לאלים ואלות באופן שווה.[26] הם קשרו את אבן "בית אל" מסיפור חלום יעקב עם פולחן "בייטילוס", בו היו מושחים את האבן לעיתים בשמן, ביין או בדם בצורה דומה לסיפור יעקב.[4] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||
