בהיסטוריה המקראית חלו תמורות גדולות ומרחיקות לכת במהלך המאה ה-8 לפנה"ס.
בראשית המאה הביס המלך יואש את הארמים בעידודו של הנביא אלישע, ושם קץ לשנים רבות של לחץ ארמי קשה על ישראל. בימי בנו ירבעם השני הגיעה ממלכת ישראל לשיא התפשטותה הטריטוריאלית בעידודו של הנביא יונה בן אמיתי. במקביל, עוזיהו מלך יהודה הוביל את ממלכתו לשיאים של עצמה צבאית ושגשוג כלכלי. שגשוג זה הוביל לבסוף לשחיתות וסיאוב שעוררו את תוכחות הנביאים הושע, עמוס ומיכה.
לאחר מות ירבעם השני ורצח בנו זכריהו באמצע המאה, נכנסה ממלכת ישראל לרצף מרידות ומשברים פנימיים שערערו את היחסים עם יהודה והובילו לבסוף לנפילת הממלכה בידי אשור והגליית אוכלוסייתה. ממלכת יהודה סבלה גם היא מהכיבוש האשורי בימי המלך חזקיהו והנביא ישעיהו, ובסופה של המאה הנהיג בה חזקיהו רפורמה דתית שריכזה את הפולחן בירושלים וביערה כל שריד לעבודה הזרה בממלכה.
704 לפנה"ס: סנחריב מלך אשור מעביר את בירתו לנינוה.
701 לפנה"ס: חזקיהו מלך יהודה מורד באשור יחד עם שַׁבָּכָּה מלך מצרים ונוביה.
701 לפנה"ס: סנחריב מלך אשור פלש ליהודה וכבשה תוך החרבת מרבית היישובים ובכללם העיר השנייה בחשיבותה לכיש, אך המצור שהטיל על ירושלים כשל והוא הסתפק בכניעת חזקיהו ונסוג לאשור.
נכתבו במאה זו טקסטים שעתידים להיכנס לאנתולוגיית השירה הסינית המוקדמת ביותר שנכתבה, הקלאסיקה של השירים. על פי הערכות, בתקופה זו השירים מתאפיינים בהתמקדות בתיאור ימי הפאר הגדולים ביותר של שושלת ג'ואו, ובתיאור ראשית שקיעתה, שירים ששימשו לפולחן, ושירים המתייחסים ל-15 המדינות שנמצאות לאורכו של הנהר הצהוב[2][3].
