|
העברית בתקופת בית שניהעברית בתקופת בית שני היא שלב בלשון העברית הנמצא מבחינה כרונולוגית בתווך בין העברית המקראית לבין לשון חז"ל. לעברית מתקופה זו קווי לשון המאפיינים אותה במובהק ומבדילים אותה מתקופות העברית שלפניה ואחריה. עם זאת, יש מחלוקת בקרב החוקרים האם היה דיבור של ממש בניב זה, או שהוא משקף שפה ספרותית-מלאכותית ששימשה רק לכתיבה. חלק מן הקושי בחקר העברית בתקופה זו נובע מכך שטקסטים מתקופת בית שני מועטים יחסית. למעשה קיימות שתי קבוצות עיקריות של חיבורים, שהם כמעט הטקסטים היחידים שנותרו בעברית מאותה תקופה:
טקסטים שנכתבו בעברית בימי בית שניכאמור, הקורפוס הלשוני של העברית מימי בית שני איננו גדול. מלבד ספרי המקרא שנכתבו באותה תקופה והמגילות הגנוזות כמעט שאין ממצאים אפיגרפיים בעברית מן התקופה, וזאת בניגוד לתקופת בית ראשון, שממנה יש כמה וכמה תעודות ארכאולוגיות. זהו מצאי החיבורים המאפשרים אפיון של העברית של תקופת בית שני:
השימוש בעברית בימי בית שנילאור המאפיינים הייחודיים שלה העברית של ימי בית שני היא מצב לשון קיים ונפרד ממצבי הלשון שלפניו (לשון המקרא) ושלאחריו (לשון חז"ל); במצב הלשון הזה נעשה שימוש לצורך כתיבת ספרי המקרא המאוחרים ותעודות נוספות. השאלה העיקרית העומדת בפני החוקרים היא האם הייתה שפה זו מדוברת, או ששימשה לצורך הכתיבה בלבד. היום מוסכם על דעת רוב החוקרים שבמשך תקופת בית שני הייתה מדוברת בארץ ישראל לשון חז"ל או שלב קדום שלה; וככל הנראה, לשון חז"ל הייתה קיימת כבר בתקופת המקרא כניב מדובר עממי. הדיון הוא האם בזמן בית שני המשיכה העברית המקראית לשמש בדיבור לצד לשון חז"ל, או שהדיבור בעברית מקראית פסק לחלוטין והוחלף בדיבור בלשון חז"ל, ומה שנראה לנו כעברית מקראית מאוחרת הוא למעשה שימוש ספרותי-ארכאי בלשון שכבר לא התקיימה כלשון דיבור. הסיעה העיקרית (שבה אוחזים בין השאר אבא בנדויד, חיים רבין ואבי הורביץ) סבורה שהעברית המקראית המאוחרת הייתה בשימוש כלשון ספרותית בלבד. הדיבור בעברית מקראית פסק עם גלות בבל, והוחלף בלשון חז"ל אצל היהודים שנשארו בארץ ובארמית אצל גולי בבל. גם לאחר שיבת ציון וחזרת מקצת גולי בבל לארץ לא התחדש השימוש בעברית מקראית, והתושבים דיברו בלשון חז"ל בלבד. אמנם, כשביקשו לכתוב חיבורים ספרותיים - כגון ספרי המקרא והמגילות הגנוזות - השתמשו במסורת הספרותית שהחזיקו בה, של כתיבה בעברית מקראית. אולם זו הייתה מושפעת מן השפות שהיו בפי הכותב - ארמית ולשון חז"ל - ומשום כך חדרו אל העברית המקראית המאוחרת קווי הלשון המבדילים אותה מן העברית המקראית הקלאסית. לדעת הסיעה השנייה (שמחזיקים בה, בווריאציות שונות, שלמה מורג, אלישע קימרון ודוד טלשיר) היו לשון חז"ל ועברית מקראית מדוברות זו בצד זו בארץ ישראל בראשית ימי בית שני, והחלוקה בין הניבים הייתה סוציולוגית או גאוגרפית. היהודים שנשארו בארץ אחרי חורבן בית ראשון דיברו בניב העממי, הוא לשון חז"ל. לעומתם היהודים שחזרו מגלות בבל שימרו את הדיבור בעברית מקראית, שאף היא הושפעה מן הארמית ומלשון חז"ל והפכה לעברית מקראית מאוחרת. לערך בתקופת החשמונאים הכריע הדיבור בלשון חז"ל את הדיבור בעברית מקראית והוא פסק, אבל אנשי כת מדבר יהודה השתדלו ככל שעלה בידם לכתוב את חיבוריהם בלשון המקראית, ומכאן לשון המגילות על מאפייניה הייחודיים. מאפייני העברית של ימי בית שניכאמור, לעברית של ימי בית שני היו קווי לשון שייחדו אותה משלבי הלשון שלפניה ולאחריה. אוצר מיליםהתחום שבו מתבטא במיוחד ייחודה של העברית המקראית המאוחרת הוא תחום אוצר המילים. בתקופה זו נקלטו מילים רבות, בהן מילים מן הארמית, כגון "זמן", "כְּתָב", "מאמר" ועוד, ואפילו מילים מן הפרסית, כגון "דת", "גנזך", "גזבר" ואחרות. יש גם מילים רבות שמאפיינות את לשון חז"ל, שמזדמנות לראשונה בספרי המקרא המאוחרים, למשל "עתיד", "רצון", "תלמיד" ו"איגרת". דקדוקעל מאפיינים דקדוקיים של לשון ימי הבית השני קשה יותר לעמוד, משום שבהרבה פעמים הם מוסתרים על ידי כתיב היסטורי. אף על פי כן ניתן לזהות כמה וכמה מאפיינים כאלה, כגון:
כתיבכנגד הכתיב החסר יחסית של לשון המקרא, שבו מצוינות יחסית מעט אמות קריאה, הרי נכתבת העברית בימי בית שני בכתיב מלא. תכונה זו בולטת במיוחד בלשון המגילות, הכתובות בכתיב מלא. כך, למשל, מופיעות במגילות הצורות "לוא" (=לא), "כיא" (=כי), ו"בקוראכה" (=בקראך). גם הכתיב של ספרי המקרא המאוחרים הוא מלא יותר מזה של המוקדמים: שמו של דוד המלך, הנכתב חסר ברוב המקרא, מופיע בדברי הימים בצורה "דויד". לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
|
.png)
