הצבא הסורי

הצבא הערבי הסורי
الجيش العربي السوري

דגל הצבא הסורי
פרטים
מדינה	סוריה סוריה
שיוך	הכוחות המזוינים של סוריה
בסיס האם	דמשק
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1 באוגוסט 1945 – 8 בדצמבר 2024 (79 שנים)
מלחמות	מלחמת העצמאות מלחמת ששת הימים ספטמבר השחור מלחמת יום הכיפורים מלחמת האזרחים בלבנון מלחמת לבנון הראשונה מלחמת האזרחים בסוריה
נתוני היחידה
כוח אדם	כ-100,000 (הערכה ב-2019)
פיקוד
מפקדים	עבד אל-כרים מחמוד אבראהים (ראש המטה הכללי ומטה הצבא)

הצבא הערבי הסורי (בערבית: الجيش العربي السوري, תעתיק מדויק: אֶלגִ'יש אֶלעֲרָבִּי אֶלסוּרִי) היה זרוע היבשה והמרכיב העיקרי של הכוחות המזוינים של סוריה.

ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים הסורים משמש גם כמפקד צבא היבשה. מאז 30 באפריל 2022 כיהן בתפקיד זה עבד אל-כרים מחמוד אבראהים^[1]. המפקד העליון של הכוחות הוא נשיא סוריה.

הצבא הסורי כלל כ-80% מכוח האדם של הכוחות המזוינים הסורים, מה שהפך אותו למרכיב הגדול ביותר. מאז שנת 1985 מסודר הצבא בשלושה קורפוסים, כל אחד מהם היה אחראי על מרחב מוגדר וכל אחד מורכב ממספר דיוויזיות בנוסף למספר יחידות עצמאיות. לצד הקורפוסים היו מספר יחידות עצמאיות תחת פיקוד הצבא עצמו, בהם רגימנטים של כוחות מיוחדים, חטיבות חיל רגלים, שריון ויחידות ארטילריה.

שורשי הצבא הסורי המודרני מגיעים מצבא הלבאנט שהוקם בשנת 1920 על ידי שלטון המנדט הצרפתי בשטחי סוריה ולבנון. כוח זה מנה כ-8,000 חיילים, לרוב לא סדירים, אשר שימשו בעיקר בתפקידי סיוע לכוחות הצרפתיים באזור, קצינים מדרגת קפטן ומעלה היו לרוב צרפתים. בשנת 1946, כאשר סוריה קיבלה עצמאות, כוחות אלו הפכו הבסיס לצבא הסורי עם הקמת 'החטיבה הראשונה' אשר הורכבה משני גדודי חיל רגלים וגדוד משוריין אחד. בהמשך הוקמו גם חטיבה 2 וחטיבה 3, החטיבות אורגנו לפי שלושת המחוזות שנקבעו בסוריה עם הקמתה; מחוז דרום שמרכזו דמשק, מחוז צפון שמרכזו חלב ומחוז המזרח שמרכזו דיר א-זור^[2].

במאי 1948 הצטרפה סוריה ללחימה כנגד ישראל לצד מדינות ערב נוספות במלחמת העצמאות. מצב הצבא הסורי שנתיים לאחר הקמתו היה קשה, הצבא סבל מבעיות אספקה, אימון, חימוש ומשמעת. עם זאת, במהלך המלחמה הלך הצבא והתרחב לכדי כוח של כ-12,000 חיילים המאורגנים בשלוש חטיבות חיל רגלים וכוח שריון בסדר גודל של גדוד.

כוחות הצבא הסורי פלשו לישראל ב-15 במאי 1948, בעיקר באזור שמדרום לכנרת בעמק הירדן. ב-18 במאי הם כבשו את תחנת המשטרה בצמח ולאחר מספר ימי קרבות כנגד המגינים הישראלים, נפלו גם קיבוץ מסדה וקיבוץ שער הגולן. ב-20 במאי המשיכו הכוחות הסורים מערבה ותקפו את דגניה א' ודגניה ב'. מגיני דגניה א' הצליחו לעצור את אחד הטנקים בסמוך לשער הקיבוץ. הכוחות הסורים התקדמו בסיוע טנקים והפגזה ארטילרית כנגד המגינים הישראלים. הכוחות הישראלים הצליחו לבלום את ההתקפה ובסיוע אש ארטילרית מאזור פוריה, הביאו לאחר יממה של לחימה את הכוחות הסורים לידי נסיגה מרוב השטחים שנכבשו.

לאחר הכישלון בקרב עמק הירדן, עברו הסורים להתקפות נקודתיות, כאשר הותקפו עין גב בצד המזרחי של הכנרת והמושבה משמר הירדן. הכוחות המגינים בעין גב הצליחו לבלום את ההתקפה, אך משמר הירדן נפלה ב-10 ביוני, תושביה נשבו והיא הוחרבה. המשך הלחימה בין ישראל לסוריה התרכז באזור משמר הירדן שבצד המערבי של נהר הירדן.

סוריה סיימה את המלחמה ללא הישגים משמעותיים והצבא היה זקוק לארגון מחודש, אימונים ושרשרת פיקוד ומטה איכותיים כדי להביא אותו לרמה האזורית. עם זאת, לאחר המלחמה ובמהלך שנות ה-50 וה-60, עברה סוריה סדרה של הפיכות וניסיונות הפיכה שברובם שיחק הצבא תפקיד חשוב; כך היה בהפיכה הצבאית של 1949 ו-1951 כאשר עלה משטר צבאי בהנהגתו של הקולונל אדיב א-שישכלי, עד שנפל בהפיכה נוספת בשנת 1954. משום חוסר היציבות הפוליטית במדינה, בין 1958 ל-1961 למעשה אוחדה סוריה עם מצרים, איחוד שפסק עם הפיכה צבאית נוספת. במרץ 1963 לאחר מספר הפיכות נוספות, עלתה לשלטון מפלגת הבעת' הסורית בהנהגה של מספר קצינים ופקידים אזרחיים, לאחר תקופה של חוסר שקט פנים-מפלגתי, ב-1970 תפס את השלטון שר הביטחון דאז חאפז אל-אסד.

במהלך שנות ה-50 התקרבו סוריה וברית המועצות ונחתמו מספר הסכמי סיוע. בדומה למדינות רבות באזור, בהם מצרים, וכחלק ממדיניות של בניית מדינות "חסות" למען אינטרסים סובייטים באזור, ברית המועצות התקרבה מאוד לסוריה כשהיא מעניקה לה תמיכה דיפלומטית, סיוע צבאי נרחב ותמיכה בתחומים נוספים.

ב-19 השנים שבין מלחמת העצמאות ופרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967, הצבא הסורי לא השכיל לבצע את השינויים ההכרחיים על מנת להיערך למלחמה הבאה. ערב המלחמה, אורגן הצבא לשלוש 'מג'מועות' (יחידה בעלת מספר חטיבות), יחידות אלו לא היו קבועות ולא תיפקדו עדיין כדיוויזיות. כלל כוחות הצבא מנו חמש חטיבות חיל רגלים, שתי חטיבות שריון, חטיבה ממוכנת, חטיבה להגנת החוף ושש חטיבות חיל רגלים מילואים. בנוסף היו 2–3 רגימנטים של כוחות מיוחדים ו-2 רגימנטים סיור. כלומר סך הכול תשע חטיבות סדירות, שש חטיבות מילואים ו-4–5 רגימנטים קלים.

למרות הגודל הקטן יחסית של הצבא הסורי ערב המלחמה, הושקע רבות בפיתוח של מערכי ביצורים במספר שכבות לאורך הגבול עם ישראל, מהחרמון ועד הירמוך. מבין ביצורים אלו ניתן למנות את המוצבים באזור צפון רמת הגולן והבניאס, בהם תל פאחר ותל עזזיאת; אזור הביצורים במרכז הרמה בית המכס ומצפה גדות; ומוצבי דרום הרמה לאורך מצוקי און והגדה המזרחית של הכנרת.

ערך מורחב – הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים

ב-6 באוקטובר 1973 סמוך לשעה 14:00, החל הצבא הסורי במבצע באדר בתיאום עם צבא מצרים, זאת לאחר מבצע הטעיה נרחב ומוצלח (מבצע ניצוץ). בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, התפתח הצבא הסורי לכדי גוף מקצועי ומאומן הרבה יותר, בעיקר הודות לסיוע, הכוונה והדרכה של ברית המועצות. כחלק מתהליך זה, הוכנסו מערכות נשק חדשות לצבא והוא אורגן מחדש לכדי שבע דיוויזיות לוחמות, זאת לצד מערך סיוע ויחידות שונות (בהם ראוי לציין את כוחות הקומנדו שהתפתחו גם הם עד מאד).

פתיחת האש של סוריה לאורך הגבול עם ישראל ברמת הגולן תפסה את צה"ל בהפתעה כמעט מוחלטת ובמצב מוכנות חלקי בלבד. לאחר הרעשה ארטילרית כבדה, התקדמו שלוש דיוויזיות הקו (הדיוויזיה החמישית, התשיעית והשביעית) אל עבר כוחות צה"ל שנערכו לאורך הגבול, אלה כללו שתי חטיבות שריון שניצבו במחלקות ופלוגות לאורך עמדות הטנקים השולטות באזור הגבול ומספר יחידות חיל רגלים שהוצבו במוצבי הקו. שלוש דיוויזיות הקו תקפו את קו הגבול בשישה מאמצים עיקריים (שניים לכל דיוויזיה), כאשר הדיוויזיה הראשונה נותרה בעתודה במטרה לתגבר כל הצלחה בהבקעת ההגנה של צה"ל.

עיקר מאמץ ההגנה של צה"ל התרכז בצפון ומרכז רמת הגולן, משום שאזורים אלו הוערכו כנקודות ההבקעה העיקריות משום הקרבה והתנאים הטופוגרפיים שיאפשרו לצבא הסורי להגיע מהר יותר למרכז הרמה וגשרי הירדן. מנגד, הצבא הסורי תכנן כאמור מספר מאמצים מפוזרים על פני כל קו הגבול וגמישות בבחירת נתיבי הבקעה עיקריים על סמך הצלחות בשטח. לפי כך, ההבקעות המוצלחות התרחשו דווקא בדרום רמת הגולן היכן שהוצבו בעיקר טנקי גדוד 53 ו-74 של עוצבת ברק; סך הכול 24 טנקים במרחב הגבול שבין תל סאקי וחושנייה.

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בלבנון

כחלק מהלקחים שלמד הצבא הסורי במהלך מעורבותו בלבנון, אורגנו בשנת 1985 הדיוויזיות הלוחמות של הצבא לתוך שלושה קורפוסים.

נפילת ברית המועצות, סיום המלחמה הקרה וכך דעיכה בפטרונותה הצבאית של ברית המועצות, הביאו את הצבא הסורי לבחינה מחודשת של הצבא ואופן הפעלתו. אחד השינויים הגדולים שהוכנסו הוא תורת הלחימה של "הקרב הקרוב", זאת במיוחד נוכח עליונות יכולות התמרון והאש של צה"ל.

ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסוריה

עד לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה היה הצבא הסורי מחולק לשלושה קורפוסים ומספר יחידות עצמאיות:

• הקורפוס הראשון (דמשק) הקורפוס אחראי על המרחב ממזרח לגבול עם ישראל והגבול המערבי עם ירדן.
• הקורפוס השני (אל-זבדעני, צפונית לדמשק) הקורפוס אחראי על המרחב בין דמשק לחומס וכולל גם את לבנון.
• הקורפוס השלישי (חלב) הקורפוס אחראי על מרחב צפון סוריה, הגבול עם טורקיה, עיראק וחוף הים התיכון.
• דיוויזיות עצמאיות:
  • הדיוויזיה ה-17 (ממוכנת): נמצאת באזור הפיקוד של הקורפוס השלישי ומפקדתה לצד העיר דיר א-זור שבמזרח המדינה.
  • הדיוויזיה ה-18 (משוריינת): נמצאת באזור הפיקוד של הקורפוס השלישי ומפקדתה לצד העיר חלב בצפון סוריה.

ניתן למנות גם את דיוויזיית משמר הרפובליקה המשמשת כוח צבאי חשוב בעיקר למשימות שיטור והגנה על מוסדות השלטון. בנוסף, קיים פיקוד הכוחות המיוחדים אשר מכיל שישה רגימנטים עצמאיים של כוחות מיוחדים. יחידות אלו לא נמצאות תחת פיקוד הצבא הסורי אלא פועלות כיחידה עצמאיות הנאמנות לנשיא.

בחודשי הפתיחה של מלחמת האזרחים ב-2011–2012, אלפי חיילים סדירים ערקו משורות הצבא הסורי מה שפגע בכוח הלחימה של יחידות סוריות רבות. בנוסף לכל הלחימה הקשה לאורך מלחמת האזרחים הביאה יחידות רבות להתפרקות של ממש, כדוגמת החטיבה העצמאית ה-61 שהתפרקה למעשה תחת לחץ הלחימה כנגד מורדים באזור הגבול הדרומי של רמת הגולן^[3]. נכון לאוקטובר 2015 גודל הכוח הסדיר של הצבא הסורי הוערך בכשליש מגודלו לפני הלחימה – בין 80,000 ל-100,000 חיילים^[4]

בסוף שנת 2015 החלה רוסיה לשלוח כוחות צבא ואוויר לסיוע כוחות השלטון הסורי, כחלק משיתוף הפעולה בלחימה בסוריה ונוכח חוסר הסדר הפיקודי, לוגיסטי ומבני בכוחות השלטון - הוקמו שני קורפוסים חדשים; הקורפוס הרביעי שאיחד מספר יחידות פרא-צבאיות ושלוש דיוויזיות חדשות שהוקמו (ה-2, ה-6 וה-8); וקורפוס התקיפה החמישי שאיגד את יחידות המתנדבים ויחידות סיוע ממדינות האזור^[5].

אמצעי הלחימה המשמשים את הצבא הסורי מקורם לרוב ממדינות הגוש הסובייטי לשעבר, כאשר חלקים נרחבים בציוד הלחימה היבשתי מיושן ונמצא בשירות הצבא מתקופת המלחמה הקרה.

• רכבים קרביים משוריינים: סך הכול כ-10,885 רכבים.^{[דרוש מקור]}
  • 4,950 טנקי מערכה (כ-1,150 באחסון). מהם כ-2,250 מסוג T-55, ‏1,700 מסוג T-72, ו-1,000 מסוג T-62.
  • 1,125 רכבי סיור משוריינים (מסוג BRDM-2).
  • 2,950 נגמ"שי לחימה (כ-500 באחסון). הם כוללים את ה-BMP-1 עם כ-2,600 כלים וה-BMP-2 עם 350 כלים.
  • 1,860 נגמ"שים. הם כוללים את ה-BTR-152 (‏300 כלים), ה-BTR-40 (‏100), ה-BTR-50 (‏550), ה-BTR-60 (‏650), ה-BTR-70 (‏550), ה-MT-LB (‏560), ה-OT-62 TOPAZ (‏560) וה-OT-62 SKOT (‏300 כלים).
• ארטילריה נגררת מעל 4,815 כלים. הם כוללים תותחי שדה, מרגמות נגררות ותותחי הוביצר בקטרים שונים.
• ארטילריה מתנייעת סך הכל כ-1,136 רכבים. בעיקר מסוג 2S1 'גווזדיקה' (122 מ"מ).^{[דרוש מקור]}
• מערכות נשק נגד טנקים מעל 6,890 מערכות.^{[דרוש מקור]}
• ארטילריה רקטית רב-קנית מעל 500 כלים.^{[דרוש מקור]}
• מערכות טילי קרקע-אוויר מעל 4,235 מערכות.^{[דרוש מקור]}

ערך מורחב – דרגות הכוחות המזוינים של סוריה

סדירים ונגדים
סמל	אין
דרגה	ג'ונדי	ג'ונדי-אוול	עריף	רקיב	רקיב-אוול	רקיב-תאני	מֻסיד	מֻסיד-תאני	מֻסיד-אוול
שם בערבית	جندي	جندي أول	عريف	رقيب	رقيب أول	رقيب ثاني	مساعد	مساعد ثاني	مساعد أول
מקבילה בצה"ל	טוראי	טוראי ראשון	רב-טוראי	סמל	סמל ראשון	רב-סמל מתקדם	נגד ג'	נגד ב'	נגד א'

דרגות קצונה
סמל
דרגה	מֻלאזם	מֻלאזם-אוול	נקיב	ראא'ד	מֻקדם	עקיד	עמיד	לִואא'	עמאד	עמאד-אוול	מֻשיר
שם בערבית	ملازم	ملازم أول	نقيب	رائد	مقدم	عقيد	عميد	لواء	عماد	عماد أول
מקבילה בצה"ל	סגן משנה	סגן	סרן	רב-סרן	סגן-אלוף	אלוף-משנה	תת-אלוף	אלוף	רב-אלוף	אין	אין

• פסח מלובני, מצפון תפתח הרעה: צבא סוריה - עלילותיו ומלחמותיו - מבט מדמשק, תל אביב: המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014

מדיה וקבצים בנושא הצבא הסורי בוויקישיתוף

• וינפריד פוגל, ‏צבאה של סוריה - במבט גרמני, מערכות 169, ספטמבר 1965
• מבנה הצבא הסורי, באתר Middle East Intelligence Bulletin, ‏2001
• הצבא הסורי, באתר 'גלובל סקיוריטי'
• Joseph Holliday, The Syrian Army: Doctorinal Order of Battle, US:Institute for the study of war, 2013