|
ועדת חקירה ממלכתית (ישראל) בישראל, ועדת חקירה ממלכתית היא ועדה ציבורית שהוקמה על פי חוק ועדות חקירה, בהחלטה של ממשלת ישראל או בהחלטה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, ומונתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, לשם בירורו המעמיק של נושא הנמצא במרכז סדר היום הציבורי. הממשלה יכולה להורות על מינוי ועדת חקירה ממלכתית בכל עת. הוועדה לענייני ביקורת המדינה יכולה להורות על מינוי כזה רק בעקבות דיון בדוח של מבקר המדינה. ועדות חקירה מוקמות בדרך-כלל בעקבות לחץ ציבורי. לעיתים הממשלה מעדיפה להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי שלא תואשם ב"טיוח" של מחדלים, ולעיתים הממשלה מקימה ועדת בדיקה ממשלתית במקום ועדת חקירה ממלכתית. על פי פסק דין של בג"ץ, הממשלה חייבת לדון בהמלצות ועדת החקירה הממלכתית בצורה מעמיקה וממצה. למרות שאינה חייבת לקבל את ההמלצות קיימת ציפייה שהן יקוימו.[1] למרות שלעיתים קיימת התנגדות בממשלה להמלצות של ועדת חקירה ממלכתית, נכון לתחילת 2021, אף ממשלה לא התעלמה מהמלצותיה גם אם לא תמיד קוימו במלואן. ועדת חקירה ממלכתית היא עצמאית ובלתי תלויה. יש ברשותה כלים רחבים כמו יכולת לכפות המצאת מסמכים ויכולת לחייב התייצבות עדים. חוק ועדות חקירה
ועדת חקירה ממלכתית מתמנה ופועלת בהתאם להוראותיו של חוק ועדות חקירה. קודם לחקיקתו של חוק זה פעלו ועדות חקירה (כגון ועדת פרומקין בראשות השופט גד פרומקין שהוקמה בשנת 1950 כדי לבחון את נושא החינוך האחיד) לפי פקודת ועדות חקירה. על-פי החוק, ישנם שני מסלולים להקמת ועדת חקירה ממלכתית:
בשני המקרים הסמכות להחליט על הרכב הוועדה היא בידי נשיא בית המשפט העליון. בוועדת חקירה ממלכתית יש לפחות שלושה חברים, או מספר אי-זוגי גדול יותר של חברים (כדי שתמיד ייווצר רוב במקרה של חילוקי דעות). יו"ר הוועדה הוא שופט של בית המשפט העליון או שופט של בית משפט מחוזי או שופט כאמור שיצא לגמלאות או שפרש. הוועדה מוסמכת לזמן עדים ולכפות עליהם להשיב לשאלותיה. עדים שמסרבים חשופים לעונשים דומים לעדים בבית משפט המסרבים להעיד. היא רשאית לכפות על רשויות המדינה ועל אזרחים למסור לה חומר שעשוי לסייע לה בחקירה, גם חומר חסוי. עם זאת, הוועדה אינה חייבת לנהוג לפי סדרי הדין ודיני הראיות הנהוגים בבתי המשפט בישראל. בנוסף אין אפשרות להשתמש בחומר הנאסף על ידי הוועדה כראיה במשפט פלילי. מטרת ההגבלה הזו היא למקד את עבודתן של ועדות חקירה בהיבטים הציבוריים ולאו דווקא הפליליים של האירועים הנחקרים, וכדי להסיר חשש מחברי ממשלה שמחליטים על הקמת הוועדה, או מאזרחים המעידים בפניה, כי הם עלולים לעמוד לדין פלילי בעקבות החקירה. מסקנות אישיות של הוועדה עלולות לקבוע אחריות ציבורית אך לא אחריות משפטית. כאשר הוועדה מוצאת שאדם עלול להיפגע מתוצאות חקירתה, היא מזהירה אותו על כך, ומעמידה לרשותו את חומר הראיות שנאסף בעניינו. כמו כן ניתנת לו אפשרות למסור את גרסתו לוועדה ולחקור עדים מטעמו. הוא רשאי להיעזר בעורך דין מטעמו לשם ניסוח גרסתו ולשם חקירת העדים. בגמר דיוניה עליה להגיש דוח הכולל ממצאים והמלצות, והיא רשאית לפרסם עוד קודם לכן דוח ביניים על תוצאות חקירתה. דוח הוועדה מפורסם לאחר הגשתו לממשלה, אך ניתן לקבוע שהדוח או חלקים ממנו יישמרו בסוד "למניעת פגיעה של ממש בביטחון המדינה, על יחסי החוץ של המדינה, על עניין כלכלי חיוני של המדינה על שלומו או פרטיותו של אדם, או על דרכי הפעולה החסויות של רשות או גוף שיש להם סמכות חקירה על פי דין" (סעיף 20 לחוק ועדות חקירה). לממשלה נתונה הסמכות להקים ועדה שעצם קיומה וכל דיוניה יישמרו בסוד, כאשר נושא החקירה מחייב זאת. תפקידן של ועדות חקירהועדות חקירה אמורות לחקור נושא שנמצא תחת פיקוחה ואחריותה של הממשלה בפני הכנסת. חוק ועדות חקירה מציין שאם ראתה הממשלה שקיים עניין בעל חשיבות ציבורית חיונית באותה שעה, היא רשאית לבחון אותו באמצעות ועדה שתגיש לה דין וחשבון. ההחלטה לגבי קיום האינטרס הציבורי נתונה בידי הממשלה והיא זו שתצטרך לגבש דעה בנושא כשיוגשו המסקנות.[3] במחקרו המקיף של עו"ד ד"ר אביגדור קלגסבלד על ועדות חקירה ממלכתיות, הוא הדגיש כי "אחת ממטרותיה העיקריות של החקירה הממלכתית היא השבת האמון הציבורי ברשות המבצעת".[4] משמעות העניין היא, כפי שמוסבר בהרחבה בעבודת הדוקטורט של נדב מולצ'דסקי, שוועדות חקירה חותרות לגבש נראטיב לאומי על מושא החקירה שלהן.[5] הוועדות לוקחות אפוא חלק חשוב ומרכזי, לעיתים ראשוני, במאבק על עיצוב העבר הלאומי. ההיסטוריה של ועדות החקירה הממלכתיות מלמדת שרבות מהן למעשה לא הצליחו להשיב את אמון הציבור ברשות המבצעת.[6] ועדת חקירה גם עוזרת בטיהור האווירה הציבורית, אף על פי שייתכן שאת הנושא שבטיפול הוועדה ניתן היה לחקור באמצעים אחרים, ואולי אף יותר יעילים, כגון צעדים משמעתיים, בירור פנימי או חקירה של מבקר המדינה.[3] עקרון פומביות הדיון הוא עיקרון מרכזי בעבודת ועדות חקירה. על פי החוק, על מרבית הדיונים של הוועדה להיות פומביים, וזאת מתוך תפיסה כי אחת המטרות המרכזיות שהוועדה מקדמת היא שיקום אמון הציבור ברשויות המדינה שכשלו במשימה מסוימת, בין השאר על ידי מתן אפשרות לציבור לראות כיצד מתנהלת החקירה, ולוודא שלא מעלימים ממנו דבר. קיימת בחוק גם אפשרות לקיים חלק מהדיונים בנושאים רגישים בדלתיים סגורות, אך זהו היוצא מן הכלל. לדוגמה, לאחר מלחמת לבנון השנייה הוקמה ועדת וינוגרד כוועדת בדיקה ממשלתית והיא לא הייתה שקופה כלל - דיוניה התקיימו בדלתיים סגורות, והפרוטוקולים שלה פורסמו רק לאחר שהוגשה עתירה לבג"ץ בנושא זה.[7] ועדות חקירה נבדלות מבית המשפט בכך שהן אינן מסתפקות בחומר המוגש להן על ידי צדדים לסכסוך אלא גם חוקרות באופן אקטיבי. בנוסף, ועדות חקירה לרוב כוללות חברים בעלי ידע מקצועי בנושא הנחקר. המלצותבמהלך השנים התפתח נוהג שוועדות חקירה מצרפות מסקנות והמלצות בדו"ח הסופי שלהן. המצדדים בעמדה זו טוענים שזהו חלק מתפקידן הציבורי וזו הציפייה הציבורית מהן. אם הוועדה לא תצביע על האשמים ולא תמליץ על סנקציות בהתאם, ייתכן שהציבור לא ימצא טעם בהקמתה, ודו"ח הוועדה ייראה כניסיון טיוח של הממשלה, דבר העלול להעצים את תחושת חוסר האמון של הציבור במערכת השלטונית. ועדת חקירה נתפסת כממלאת תפקיד מוסרי ציבורי ממדרגה ראשונה וכיוצרת אמות מידה אתיות בתרבות הפוליטית. המתנגדים להגשת מסקנות והמלצות בדוח הסופי של הוועדות טוענים כי תפקידה של הוועדה הוא ביסודו בירור עובדתי בלבד של נושא החקירה. הוועדה היא גוף מקצועי וההמלצות שייכות לתחום הפוליטי וראוי שגוף פוליטי יכריע בהן. קביעת ההמלצות עלולה לפגוע בזווית הראייה הנייטרלית והמקצועית של הוועדה. בצרפה המלצות עלולה הוועדה לנכר חלק מהציבור. דעות שונות הושמעו בשאלה האם הממשלה חייבת לבצע המלצות של ועדת חקירה ממלכתית. פרופסור יצחק זמיר טען שבהחליטה להקים ועדת חקירה, מסכימה הממשלה מראש למלא אחר מסקנותיה ועל כן הממשלה מחויבת לשקול את ההמלצות לגופן, ורק מקרים נדירים וטעמים יוצאים מן הכלל עשויים להצדיק דחיית ההמלצה. לעומת זאת, אביגדור קלגסבלד טען שהממשלה אינה מחויבת להמלצות של ועדת חקירה כשם שהיא אינה חייבת להקים ועדת חקירה מלכתחילה וכי לוועדת חקירה אין כל עדיפות במומחיות ובמעמד על פני הממשלה בהסקת מסקנות ושלא ראוי שהממשלה תישא באחריות משותפת להחלטות ולפעולות הנכפות עליה.[8] ועדות חקירה ממלכתיות בישראלמאז נחקק חוק ועדות חקירה בשנת 1968, הוקמו על פיו 16 ועדות חקירה ממלכתיות מכוח החלטת ממשלה, ו-4 ועדות הוקמו על פי חוק מבקר המדינה מכוח החלטת הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת (מסומנות בכוכבית). משנת 1969 עד שנת 2009 התקיימו בכל עשור 3–5 ועדות חקירה ממלכתיות. בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה לא הוקמה אף ועדת חקירה. בשנת 2010 מנע נתניהו הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון הכרמל,[9] ובשנת 2011 ביטל את ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה האחראית על הטיפול בדו"חות ביקורת ממשלתיים, והעביר את הטיפול בדו"חות אלו לאחריות משרד ראש הממשלה, שבפועל בחר שלא ליישם אף הצעה לוועדת חקירה ממלכתית.[10][9] בתקופת כהונת ממשלת בנט–לפיד הוקמו שתי ועדות חקירה ממלכתיות, לראשונה מאז 2009,[11][12] לחקירת אירועים שהתרחשו בתקופת הממשלה הקודמת. הטבלה הבאה מציגה את ועדות החקירה הממלכתיות שהוקמו בישראל. דרישות להקמת ועדת חקירה ממלכתיתבמקרים רבים הועלתה דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. בחלק ממקרים אלו הוגשו עתירות לבג"ץ בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. כל העתירות הללו נדחו בנימוק שלממשלה "שיקול דעת רחב ביותר בסוגיית הקמתן של ועדות חקירה, והתערבות בנושא זה היא חריגה ונדירה ביותר, אם בכלל".[15] ב-27 ביוני 2024 הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי טבח שבעה באוקטובר.[16] דיון בעתירה התקיים ב-11 בדצמבר 2024 ובסופו ביקשו השופטים עדכון בעוד 60 יום לגבי דיון בממשלה בנושא[17]. הצעת חוק פרטית של חברת הכנסת אורית פרקש הכהן ("המחנה הממלכתי"), להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי 7 באוקטובר, פרוץ מלחמת חרבות ברזל והנסיבות שהובילו אליהם,[18] הורדה מסדר היום של הכנסת עקב התנגדות חברי הכנסת מהקואליציה.[19] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
