|
ז'קלין כהנוב
ז'קלין כהנוב (18 במאי 1917 – 24 באוקטובר 1979) הייתה סופרת, מבקרת ספרות ומסאית ישראלית ילידת קהיר. כתבה יצירות ספרותיות אשר זיכו אותה בפרסים, עסקה בביקורת ספרות, ובכתיבה מסאית בנושאים אישיים-אוטוביוגרפיים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. ילדותה ונעוריהכהנוב נולדה ב-1917 בקהיר בשם ז'קלין שוחט, בתם של מהגרים: אמה, איבון (Yvonne Chemla), היגרה מתוניסיה, ואביה, יוסף, מעיראק. מצרים הייתה אז סולטנות בחסות בריטית, והאמידים שבין הצעירים במדינה, שעימם נמנתה, קיבלו חינוך מערבי. היא למדה בבית ספר צרפתי וילדותה התנהלה בצרפתית, באנגלית ובערבית. אהבתה העמוקה למולדתה עמדה ביסוד זהותה המורכבת ורבת הפנים.[1]
משפחת שוחט, שעסקה במסחר מזה כמה דורות, הייתה אמידה למדי. היא העסיקה משרתים ומטפלות שטיפלו בה בילדותה, בהם הייתה מריה, משרתת נוצרייה-איטלקייה, שהכירה לה, בהסכמת הוריה, את המיסות בכנסייה,[2] אומנת אנגליה, ומשרת מצרי של סבה וסבתה, אחמד, שהיה משגיח על משחקיה בביקוריה אצלם. אורח החיים בבית היה חילוני.[1]
אביה נהג לפקוד את בית הכנסת הקהירי בשבתות. הוא הכיר לה את העולם המיסטי. סבה וסבתה היו דתיים אדוקים. אמה היוותה את הגורם החילוני-המודרני בילדותה, ונהגה לקרוא באוזניה ספרים צרפתיים, ביניהם שמרה מקום מרכזי לכתביו של מרסל פרוסט. חברותיה למשחק היו מוסלמיות, ובכתביה מוזכרת במיוחד חברה אחת בשם קאדריה.[3] העימות ההיסטורי-מקראי, כמו גם האקטואלי בין היהודים למצרים, לא הצליח לעמוד בינה לבין חברתה, ומסקנתן המשותפת של הילדות הייתה שהעולם זקוק לאלוהות נשית, שתאפשר את קיומן של תרבויות ודתות שונות זו בצד זו, ללא עימות, ללא נקם ובלי מלחמות.[3] כהנוב לא חשה בסתירה פנימית בין התרבויות שהשפיעו עליה, אלא חשה כי הדבר מעשיר ותורם לה. מסעות, נדודים והגירהבשנת 1937, כשהייתה בת עשרים, ביקרה לראשונה בארץ ישראל המנדטורית. לביקור התלוותה חברה בשם סילבי. שתי הצעירות התרשמו באופן שלילי מצרות האופקים ומהסגירות המחשבתית של התושבים הארצישראלים. כילידת קהילה רב-תרבותית, ששילבה מנהגים יהודיים, שפות אירופיות ותרבות ערבית, התקשתה כהנוב לשאת את הקרתנות הארצישראלית. בפרט התבטאה בביקורתיות על אודות הקיבוצים ונציגיהם, שם ערכה סיורים בלוויית מדריכים מקומיים שלטעמה היו ככל הנראה עתירי חשיבות עצמית ויהירות צברית.[5] עם זאת, גם זיכרונות נרגשים וכמהים נקשרו עם הביקור ההוא, שכלל בין היתר סיור בירושלים, ועל כן גמלה בלבה ההחלטה כי "יום אחד אבוא גם אני לארץ ישראל".[6] ב 1941, בהיותה בת עשרים וארבע, נישאה לאיזי מרגוליס, סטודנט לרפואה, והשניים הפליגו ממצרים לשיקגו, ארצות הברית. הנישואין היו קשורים לרצונה לצאת מבית הוריה. החוויה כאישה נשואה, על כל המצופה ממנה על פי חלוקת התפקידים המקובלת אז, הקשתה עליה מאוד. נישואיהם עלו על שרטון, והם התגרשו.[7][1] לאחר גירושיה עברה לניו יורק לאחר שהתקבלה ללימודי ספרות ועיתונאות באוניברסיטת קולומביה. היא חייתה ניו יורק ב־1941–1946. שם התוודעה לקפיטליזם האמריקאי, שעורר בה ביקורת בשל ההומוגניות החברתית שיצר אפילו בסביבה קוסמופוליטית כניו יורק.[8] בתקופה זו הכירה את האנתרופולוג והאינטלקטואל קלוד לוי-שטראוס, שנמלט מצרפת מולדתו אל ארצות הברית מאימת הכיבוש הנאצי, וניהלה עִמו קשר רומנטי. קשר זה נחרת בזיכרונה כמערכת היחסית החשובה ביותר בחייה,[9] אף יותר משתי מערכות הנישואים שניהלה. ב-1946 חזרה לגור במצרים, ואחרי שלוש שנים היגרה לפריז עם אחותה. היא התגוררה בפריז עד 1954. ב-1951 התחתנה עם מהנדס-קול בשם שורה (אלכסנדר) כהנוב, ועמו אף עלתה לישראל. קשר זה לא אופיין מתחילתו באהבה גדולה והיא חשה בו בדידות. בני הזוג הגיעו לאירועים בנפרד והריחוק ביניהם גדל עוד יותר עם הזמן. שורה הכיר שוטרת והחליט להפרד מז'קלין. הוא לא רצה לתת לז'קלין זכויות. כיוון שהוא היה כהן והיא גרושה והם התחתנו בנישואין אזרחיים בחו"ל, לא קיבלה כל זכויות בעקבות גירושיה. היא פנתה עקב כך לבג"ץ אך הפסידה. בארץ התגוררה במשך שנתיים במרכז קליטה בבאר שבע, ובגיל 39 קבעה את ביתה בעיר בת ים. ההיכרות המחודשת עם החברה בישראל, שבע-עשרה שנה לאחר התרשמותה הראשונית מביקורה הראשון, הניבה גישה חדשה כלפי האוכלוסייה הישראלית, כזו שדווקא ממזגת גלויות שונות וזהויות שונות ומתייחדת ברבגוניותה.[10] יצירה ספרותית וכתיבה מסאית וביקורתיתבתקופת לימודיה בניו יורק החלה כהנוב לפרסם סיפורים קצרים פרי-עטה ואף רומן ראשון – "סולם יעקב" (Jacob's Ladder; 1951; תורגם לעברית ב-2014). בישראל פרסמה מסות בעלות אופי פוליטי-הגותי, שרבות מהן נשאו שמות תנ"כיים ועסקו בענייני השעה מתוך זווית ראייה רחבה ואלגורית. כזו היא למשל מסתה "על יעקב", שפורסמה לאחר מלחמת ששת הימים, וכן מסותיה "אחי ישמעאל" ו"ולקינוח, סאדאת", שהתייחסו לביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל ולשיחות השלום בינו לבין ראש הממשלה מנחם בגין. בכתיבתה עסקה בהרחבה בקשר בין המזרח למערב וקראה תיגר על פרויקט כור ההיתוך הישראלי שביסודו אובדן הייחוד התרבותי של העולים מן התפוצות השונות. את מסותיה ומאמרי הביקורת הספרותית פרסמה בעיקר בירחון הספרותי "קשת" בעריכת אהרן אמיר, אך גם בכתבי עת אחרים, בעברית ובשפות נוספות. בשנת 1963 יצא לאור "סיפורים אפריקאים בני זמננו", קובץ סיפורים ושירים מתורגמים בעריכתה. בשנת 1978 פורסם "ממזרח שמש" – קובץ ראשון ממסותיה בעברית, והיחיד שראה אור בימי חייה. רק מקץ 27 שנים (ו-26 לאחר מותה) ראה אור "בין שני עולמות", קובץ נוסף ממסותיה המתורגמות לעברית מצרפתית. היא זכתה בשני פרסים ספרותיים: פרס ירחון הספרות "אטלנטיק" על הסיפור "וכז"את" רחל" (1946) ופרס יוטון מאפלין על רומן החניכה "סולם יעקב" (1951). מזרח ומערב – יהדות ואסלאםשנות נדודיה הרבות והטלטלות בין חברות וקהילות שונות מאוד זו מזו הולידו אצל כהנוב תפיסת עולם רב-תרבותית ייחודית ומגובשת. ברגישותה זיהתה היטב את רגשי הנחיתות האופייניים לאחיה היהודים-המצרים והתעמתה כל חייה עם ההשקפה המתנשאת והמבטלת של המערב כלפי המזרח ועם ההפנמה המזרחית של נקודת המבט הזו. כהנוב האמינה כי הספרות עשויה להוות כלי חשוב ומהותי לשימור הייחוד התרבותי של כותביה, ועל כן הקדישה חלק מכתביה לבחינת הזהויות המפוצלות המשתקפות בתופעה שהיא כינתה "ספרות של מוטציה תרבותית".[11] זוהי ספרות העוסקת בחיפוש זהות, ושמתבטא בה יחס עיקש ונאמן לשלל הגורמים המעצבים את הזהות הזו, וחוסר נכונות להכפיף אותם בפני הזרם המרכזי או ההגמוניה המערבית השלטת. על השאלה: "מי אתה", לשיטתה, ישיב סופר שכזה: "אני צירוף מסוים של א, ב, ו-ג, ואני מסרב להקריב אפילו אחד מיסודות אלה."[11] כהנוב התפלמסה עם תפיסת "כור ההיתוך" ששלטה בחברה בישראל בשנות ה-50[12] והציעה לה אלטרנטיבה מקורית. היא ראתה בשילוב בין עלייה מארצות אירופה לבין מיקום גאוגרפי בלב המזרח התיכון מקור פורה להתפתחות אינטלקטואלית ולהזנה הדדית, ושאפה ליצירת קרקע חברתית מאפשרת שתעודד את גוני הזהות השונים לבהוק בעוצמה ולהעשיר את המארג התרבותי המשותף. המודרניות, לתפיסתה, עשויה לתקן עוולות חברתיות שפשו בלבנט, כדוגמת השליטה הפטריארכלית במשפחה ובחברה; אך שומה עליה להיזהר ולא להכחיד את הייחוד התרבותי – המוזיקלי, הספרותי, האינטלקטואלי ואף הדתי – ששורר בסביבה גאו-פוליטית זו. היא ראתה בקשר העתיק והעמוק בין העמים היהודי והערבי קשר ששורשיו נעוצים עוד בסיפורי המקרא – מקור אפשרי ואופטימי לדיאלוג ולקרבה ופתח אופציונלי לסיום הסכסוך של ישראל עם שכנותיה. מתוך היכרותה האינטימית עם האסלאם תפשה "את" גודל השבר שחוללה הקמת מדינת ישראל בעולם הערבי, וקראה ליצירת פרדיגמה מחשבתית שתתמודד עם מיקומה הגאופוליטי של ישראל ולא תסתפק בנשיאת עיניים כלות למערב.[13] לתפיסתה, ההתכחשות הישראלית למקורותיה הלבנטיניים היא אחד הגורמים להיקבעות הפער והשנאה שבין העמים, ואילו ההכרה במקורות אלה עשויה לשאת פרי: "במידה שלא תפחד מפני ה'לבנטיניזציה' שלה, אפשר שתסלול את הדרך לאיזה שלום לעתיד-לבוא."[14] כהנוב פיתחה את השקפת העולם המכונה "לבנטינית", תוך שהיא מנכסת מחדש את המושג, שהיה אז טעון בקונוטציות שליליות, ומטעינה אותו בהקשר אסוציאטיבי חיובי. היא ראתה בלבנטיניות סינתזה של דעות והשקפות עולם, הנובעות מן החיים של עמים שונים בצוותא לאורך מאות שנים. חגיגת המגוון הים-תיכוני והעלאה על נס של הסובלנות, תוך הבנת מניעיו, רגשותיו ותפישותיו של הצד האחר, היו אבני פינה בהשקפתה. באחת ממסותיה התפלמסה עם הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, שראה בעולם הנוצרי את מקור העימות וההזנה ההדדית העיקרי של העולם היהודי המודרני. לדעתה, לאסלאם יש מקום מרכזי הרבה יותר בחיי העם היהודי במאה ה-20 ושומה על היהודים לזהות את הקודים התרבותיים האסלאמיים ולדבר באותה שפה מזרח-תיכונית ולא לנהל את הקשרים עם שכניהם על בסיס עולם מושגים אירופי ואידאולוגיות מערביות לא-רלוונטיות.[15] זווית אפשרית נוספת שהעלתה כבסיס לפתרון הסכסוך קשורה לעמדתה הפמיניסטית וברעיון שהעלתה לפיו נשים יהיו דמויות בעלות עוצמה ורבות השפעה במשחק הפוליטי, ובכך יזכירו לשני העמים שמקורם ההיסטורי ברחם אחד. "לכל עם יש דת משלו", ציטטה את אביה באחת ממסותיה האוטוביוגרפיות, "ממש כמו שלכל ציפור יש שיר משלה. האלוהים הוא שבראם והוא אוהב ומבין את כולם".[2] תפיסה מכילה ושוויונית זו נטבעה בתודעתה והנחתה את דרכה כל ימיה. השקפתה הפמיניסטיתעמידתה הגאה על שורשיה המצריים והתעקשותה להימנע מביטול וצמצום ההשפעה המזרחית בציבוריות הישראלית, לא מנעו מכהנוב לראות את העוול והסבל שהם מנת חלקן של הנשים בחברה הערבית, בארץ מוצאה ובחברות שמרניות ופטריארכליות בכלל. היא סברה כי שורשי דיכוי הנשים במולדתה טמון באסלאם עצמו, ועסקה בנושא בכמה ממאמריה.[16] המאבק בין רעיונות הקדמה שנשבו מאירופה ובין השמרנות שעודדה הדת, העסיק אותה בנעוריה. בכל הנוגע למעמד האישה היא הכריעה מגיל צעיר: "בקטנותי רציתי לדמות לסבתי... אף עתה, כשהקדמה בפתח, ידעתי שלעולם לא אוכל לשבת בבית כמוה".[2] ההתוודעות לאפשרויות החדשות הנפתחות בפני נשים באירופה, עוררה בה התרגשות ותקווה והיא ייחלה להפוך בבגרותה לאישה עצמאית פעילה ומשפיעה. רעיונות אלה לא היו מקובלים כלל בחברה שבה גדלה. אפילו אמה, שייצגה את הגישה החילונית והמתקדמת במשפחתה, דחקה בה למצוא בעל במהירות לכשתגיע לפרקה וטענה כי זוהי חובתה הראשונה של האישה. כהנוב הצעירה יצאה כנגד התפיסה הזו והתמרדה כנגד העתיד שחזו לה הוריה ושראתה סביבה – של נשים צעירות הנישאות תמורת נדוניה לבעל אשר בחרו הוריהן.[17] עם זאת, מכתביה עולה גישה מורכבת כלפי מעמד האישה. על אף היותה בעצמה מודל של נשיות עצמאית ופעילה, על פני השטח עיגנה את הצעתה לעצב את אי-התלות הנשית בגברים בנימוקים פרגמטיים ולאו דווקא בעקרונות מוסריים. במסתה "להיות או לא להיות עצמאית"[18] הסבירה כי במדינה כישראל, שבה תוחלת החיים של הגברים נמוכה בגלל מלחמות תכופות, שומה על האישה לפתח לעצמה זהות עצמית וחוג חברתי שאינם תלויים בבן-זוגה. נוסף על כך, היא עודדה את תכנון הילודה ויציאת נשים לעבודה לשם שיפור מצבה הכלכלי של המשפחה ומתוך חשש מפני ריבוי אוכלוסייה בעייתי, אך לכאורה לא ממניעים פמיניסטים כי אם חברתיים ולאומיים.[18] ואולם, כל אלה, באופן טבעי, יובילו לשינוי במעמדה של האישה ולקבלת זכויות שוות: "זכויות וחובות הם שני צדדים של אותו מטבע. אם נשים עומדות לעמוס על שכמן נטל כבד ושווה של אחריות, מגיעות להן כל הזכויות – בלימודים, במקצוע, וכן בהערכת החברה כלפיהן גם כשהן נשארות ללא גברים".[19] פרסים, הכרה ומעמד בקהילה הספרותיתבארצות הברית זכתה כהנוב בפרס אטלנטיק על סיפורה "כזאת רחל" (1946), ובמענק הוטון מיפין (Houghton Mifflin) על הרומן "סולם יעקב" (1951). הגירתה לישראל הציבה בפניה אתגר מחודש. מרכז הקליטה בבאר שבע שאליו נשלחה סימל בעבורה התחלה חדשה ואפרורית של מי ששומה עליה לחתור להכרה בארץ חדשה ובשפה שלא הייתה בקיאה בה מנעוריה. בני ציפר טוען כי אילולא אהרן אמיר לא הייתה כהנוב נודעת כלל בקרב קוראי העברית.[20] גם אמיר עצמו, בהקדמה שכתב לספרה "ממזרח שמש", ציין כי הוא גאה להוות את הגשר בין כהנוב לבין קוראי העברית, באמצעות פרסום כתביה ברבעון "קשת" שבעריכתו.[21] מנגד, דוד אוחנה, מגדולי חוקרי יצירתה של כהנוב, התעמת עם ניכוס זה שלה אל חיק הברנז'ה הכנענית המיוצגת על ידי אמיר וכתב העת שערך, וטען כי יש בכך משום צמצום ומזעור של פועלה וביטוי חלקי ושטחי לתפיסת עולמה.[12] כך או כך, אין ספק כי בשנות חייה היה הרבעון "קשת" הבמה המרכזית לפרסום רשימותיה. היא פרסמה גם מסות בעיתונים שונים בישראל, כמו "מאזניים", "במחנה", "דבר", "אמות" ו"עתון 77". התבוננותה במדינה הצעירה הייתה חריפה ומקורית. בעקבות שתיים מרשימותיה קיבלה מכתב ארוך ממעריצה לא-אלמונית, המשוררת דליה רביקוביץ', אשר כתבה לה: "יש אצלך מזיגה יפה ביותר של רעיון מופשט עם פרטים מוחשיים",[22] וסיפרה לה עד כמה זווית המבט הייחודית שלה על החברה הישראלית היוותה עבורה חידוש מאיר עיניים ומעורר מחשבה ולמידה. כתביה של כהנוב פורסמו בכתבי עת נוספים, וביתה שבבת ים הפך מרכז כינוס של אינטלקטואלים וסופרים ישראלים. אנשי הספרות של דור המדינה, כמו עמוס עוז, התרשמו ממנה מאוד. היא זכתה לעמדה משפיעה בציבוריות הישראלית כבעלת תוכנית רדיו בצרפתית ב"קול ישראל", כמרצה בסמינרים שונים ובבתי ספר וכחברת מליאת רשות השידור. כתביה תורגמו מאנגלית ומצרפתית, אך בעברית כמעט לא כתבה. רק שש עשרה שנה לאחר שהגיעה לארץ הרגישה בקיאה דיה בעברית כדי לכתוב בה מכתב לידידתה רבקה כצנלסון: "זה המכתב הראשון שכותבת בעברית. את הקרבן!", העירה בהומור.[23] שבוע לאחר מותה פרסם אהרן אמיר בעיתון ידיעות אחרונות רשימה לזכרה בשם "שתי אחיות", שתיארה את פגישתה על ערש דווי עם אחותה – ז'וֹזֶט ד'אָמָד (Josette d'Amade). חמש שנים לאחר מכן כלל אמיר את הרשימה באחד מקבצי שיריו.[24] רק שנים לאחר מותה החלו הגותה ותפיסות עולמה מחלחלים אל המרכז האינטלקטואלי הישראלי וכתביה זכו לתחייה מחודשת. מבקר הספרות יורם ברונובסקי והסופרות והסופרים רונית מטלון, גיל הראבן, חיים באר וא"ב יהושע גילו את תבונתו ואת יופיו של העולם המורכב, העשיר והססגוני שהציעה והשתדלו להציג אותו בפני קוראי העברית בסוף המאה ה-20. גיל הראבן כתבה כי הייתה: "אינטלקטואלית בעלת מוח עצמאי במובהק, הקדימה את זמנה. ייתכן שהיא מקדימה גם את זמננו".[25] מחלתה ומותהב-1 בינואר 1976 גילתה כהנוב לאחר בדיקות מקיפות כי היא חולה בסרטן הרחם והרופאים הבהילוה לניתוח. במסתה "יומן מחלה"[26] תיארה את החרדות שלפני הניתוח, את הבדידות שאופפת את החולה אל מול העולם הבריא ואת הייסורים והסבל שהיו מנת-חלקה לאחריו. במסה מתוארים חלומות ביעותים על מותה, חששות מפני נכות או סיבוך שיהפכו אותה לנטל על סביבתה, יחד עם יחס של אמון וכבוד כלפי רופאיה. היא התנגדה בנחישות להצעות לקבל ייעוץ או טיפול רפואי פרטי, מתוך עמדה של אמון בלתי מתפשר במערכת הציבורית ובמצפונם של העוסקים במקצוע הרפואה. במהלך האשפוז והמחלה, גילתה עמדות של הזדהות דווקא עם חולים שידם אינה משגת לקבל טיפול רפואי, עם חולים בארצות מתפתחות ובמקומות שאין בהם מערכת רפואה ציבורית מוצלחת. בתוך כך כתבה על הפריבילגיה של אזרחי מדינות מפותחות ועד כמה היא חשה מבורכת על הזכות לקבל טיפול רפואי ולהאריך את חייה. במקביל לתחושת הבדידות תיארה בהכרת תודה את ביקוריהם של ידידיה, וטענה כי המוות הקרב מאפשר גילויי אינטימיות אנושית ייחודיים, כמו גם הכרה בערכם של החיים וביופיים: "דווקא הטכנולוגיה הרפואית הבלתי-אישית היא שאפשרה לי לא רק לחיות עוד כמה שנים (נקווה), אלא לחוות דבר-מה שהוא מעין התגלות, חגיגה מיסטית כמעט של החיים. אני חשה חדווה עזה בהתבונני בעולם – אילנות, רקיע, פרחים, איוושת הרוח – בו ובכל ריחותיו, צורותיו, צבעיו".[27] קרוב לארבע שנים לאחר מכן, ב-24 באוקטובר 1979, נפטרה כהנוב ממחלת הסרטן בביתה שבבת ים[דרוש מקור: במקור "ממזרח שמש" כתוב שנפטרה בבית אבות בגבעתיים] והיא בת 62. נקברה בבית העלמין הדרום.[28] ספריה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
מפרי עטה:
הערות שוליים
|
||||||||||||||
