חוקת אוסטרליה
חוקת אוסטרליה (באנגלית: Constitution of Australia, או Australian Constitution) היא חוקה כתובה, שמהווה את החוק העליון של אוסטרליה. החוקה מגדירה את אוסטרליה כאיחוד של מדינות במונרכיה חוקתית ומתווה את המבנה ואת הסמכויות של ממשלת אוסטרליה, הפרלמנט האוסטרלי ומערכת המשפט האוסטרלית. החוקה נוסחה בשנים 1891–1898, באמצעות סדרה של ועידות שנוהלו על ידי נציגים משש המושבות הבריטיות באוסטרליה שהיו בניהול עצמי. הנוסח הסופי אושר בסדרה של משאלי עם שהתקיימו בשנים 1898–1900. ממשלת בריטניה התנגדה לכמה מרכיבים של הנוסח הסופי, אך נוסח שונה במקצת הוכנס לסעיף 9 של חוק החוקה של הדומיניון של אוסטרליה, חוק שחוקק על ידי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת. לחוק ניתנה הסכמה מלכותית ב-9 ביולי 1900, הוא פורסם ב-17 בספטמבר ונכנס לתוקף ב-1 בינואר 1901.[1] החוק העניק לשש המושבות מעמד של מדינות בפדרציה החדשה. המשפט החוקתי האוסטרלי התפתח מהפירוש של החוקה על ידי בית המשפט העליון. בנוסף לסעיפים הטקסטואליים שלה, החוקה בנויה כמגוון משולב של מוסכמות חוקתיות בלתי כתובות ורעיונות המבוססים על שיטת וסטמינסטר, שאחד מהם הוא "ממשלה אחראית" (Responsible government). אף על פי שחוק החוקה של 1900 שאב מלכתחילה את הבסיס החוקי שלו מהפרלמנט הבריטי, הפירוש הנוכחי של בית המשפט העליון של אוסטרליה ושל כמה גורמים אקדמאים הוא שהיא כיום שואבת את הבסיס החוקי שלה מהעם האוסטרלי.[2] מסמכים נוספים בעלי משמעות חוקתית באוסטרליה כוללים את חוק וסטמינסטר ואת חוק אוסטרליה, 1986. ניתן לבצע תיקונים בחוקה רק באמצעות משאל עם, בתהליך שהוגדר בסעיף 128 לחוקה. להעברת תיקונים יש צורך ב"רוב כפול", שהוא רוב של כלל המצביעים באוסטרליה וכן רוב של המצביעים בלפחות ארבע מהמדינות. סעיף זה הוביל למספר נמוך יחסית של תיקונים שהועברו בהצלחה. מתוך 44 משאלי עם שהתקיימו במשך השנים, רק שמונה עברו, האחרון מביניהם ב-1977. דיונים עכשוויים מתקיימים בנוגע להצעות נוספות לתיקונים, כשהבולטים מביניהם כוללים הכנסת מבוא לחוקה, החלפת המשטר ממלוכני לרפובליקני והשמעת קולם של האבוריג'ינים. היסטוריה
לפני איחוד אוסטרליה
תנועות פוליטיות שפעלו לאיחוד המושבות האוסטרליות החלו לבלוט באמצע המאה ה-19. מניעים רבים היו קיימים לשיתוף פעולה שהלך וגבר בין המושבות, כולל שאיפה לשלוט על המחירים בסחר בין המושבות. עם זאת, היו קיימים מתחים בין המושבות הגדולות והקטנות וברמה בה אימצה כל אחת מהמושבות את המדיניות הפרוטקציוניסטית. מתחים אלו ופרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית האטו את מהלכיה של התנועה למען האיחוד בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19. ב-1889 הוקמה "המועצה הפדרלית של אוסטרלאסיה" (Federal Council of Australasia). המועצה קמה מתוך החשש מקיומן של המושבות הגרמניות והצרפתיות באוקיינוס השקט שהלך וגבר, והזהות האוסטרלית שהלכה והתפתחה. המועצה יכלה לחוקק חוקים בנושאים מסוימים, אך לא הייתה לה מזכירות קבועה, גוף ניהולי, או מקור הכנסה משלה. הבעיה העיקרית של המועצה הייתה שניו סאות' ויילס, המושבה הגדולה ביותר באוכלוסייתה, לא הצטרפה לגוף זה. ראש ממשלת ניו סאות' ויילס הנרי פארקס (אנ') יזם סדרה של ועידות לקידום רעיון האיחוד. הוועידה הראשונה התקיימה ב-1890 במלבורן והשנייה בסידני ב-1891. בוועידות אלו נכחו רוב מנהיגי המושבות. ב-1891 כבר צבר רעיון האיחוד תנופה. הדיונים נסובו על האופי הראוי של מערכת הממשל הפדרלי. בוועידה שהתקיימה באותה שנה נוסחה טיוטת חוקה בהנחייתו של סר סמואל גריפית (אנ'), אך להתכנסויות אלו לא הייתה תמיכה ציבורית. בעיה נוספת הייתה שטיוטת חוקה זו לא עסקה בכמה נושאים מכריעים כמו מדיניות המחירים. הטיוטה של 1891 הוגשה לפרלמנטים של המושבות, אך היא לא עברה בפרלמנט של ניו סאות' ויילס. לאחר מכן החליטו המושבות האחרות שהן לא מעוניינות להמשיך בתהליך. ב-1895 הסכימו ראשי הממשלות של שש המושבות לכנס ועידה שהנציגים בה ייבחרו בבחירות כלליות. הוועידה התכנסה במהלך השנים 1897 ו-1898. בישיבות הוועידה הוכנה טיוטה חדשה שבאופן עקרוני כללה את אותן עקרונות הממשל כפי שנוסחו בטיוטה של 1891, אך הוספו לה העקרונות של הממשלה האחראית. כמה מהנציגים של הוועידה ב-1898 העדיפו סעיף שדומה לזה שבמגילת הזכויות של ארצות הברית, אך הוועידה החליטה נגד. כדי להבטיח תמיכה ציבורית, הוגשה הטיוטה של 1898 לציבור הבוחרים בכל אחת מהמושבות. לאחר ניסיון כושל אחד, הוגשה טיוטה מתוקנת לציבור הבוחרים בכל המושבות למעט אוסטרליה המערבית. לאחר אשרור טיוטת החוקה על ידי חמש מושבות, היא הוגשה כהצעת חוק לאישורו של הפרלמנט הבריטי ולקבלת ההסכמה המלכותית של המלכה ויקטוריה. קודם לאישור החוק בוצעו בו שינוי סופי על ידי נשיאי בתי המשפט העליונים של המושבות. השינוי היה הזכות לעתור על פסקי דין של בית המשפט העליון בפני המועצה המלכותית. לאחר שינוי זה התקבל ב-1900 "חוק החוקה של הדומיניון של אוסטרליה" (Commonwealth of Australia Constitution Act) על ידי הפרלמנט הבריטי. לאחר מכן הסכימה אוסטרליה המערבית להצטרף לדומיניון כדי להבטיח שהיא תהיה אחת מהמדינות המייסדות. הדומיניון של אוסטרליה הוקם רשמית ב-1 בינואר 1901. לאחר איחוד אוסטרליהעם איחודה נחשבה עדיין אוסטרליה כדומיניון קולוניאלי של האימפריה הבריטית. חוקי האימפריה הבריטית היו עדיין בתוקף, אף על פי שלדבריו של רוברט מנזיס, "מעולם לא נקרא תיגר על העצמאות החקיקתית האמיתית והממשלתית של אוסטרליה" מאז הקמת הדומיניון.[3] הסמכות הרשמית של הפרלמנט הבריטי לבטל את החקיקה האוסטרלית הוגבלה עם העברתו ב-1931 של חוק וסטמינסטר, שהתקבל בחוק האוסטרלי עם קבלתו של חוק אימוץ חוק וסטמינסטר ב-1942 (Statute of Westminster Adoption Act 1942) חוק זה היה תקף בדיעבד החל מה-3 בספטמבר 1939, כאשר נכנסה אוסטרליה למלחמת העולם השנייה. ניתן לטעון שאוסטרליה לא השיגה עצמאות מלאה דה יורה עד אשר התקבל חוק אוסטרליה, 1986. החוק שם קץ באופן רשמי ליכולתו של הפרלמנט הבריטי לחוקק חוקים שיתקנו או יבטלו חוקים של מדינות אוסטרליה וכן ביטל את האפשרות לעתור על פסיקות בתי המשפט האוסטרליים בפני המועצה המלכותית. המלכה אליזבת השנייה נסעה במיוחד לאוסטרליה כדי לחתום על ההסכמה המלכותית לחוק. ב-1988 הושאל לאוסטרליה העותק המקורי של חוק החוקה של הדומיניון של אוסטרליה מ-1900 מהארכיון הציבורי (Public Record Office) בלונדון לכבוד יובל ה-200 של אוסטרליה. ממשלת אוסטרליה ביקשה רשות להמשיך ולשמור על עותק זה, והפרלמנט הבריטי נתן את הסכמתו לכך באמצעות חקיקת חוק מיוחד. עותק החוק הועבר לארכיון הלאומי של אוסטרליה. בעקבות המשבר הפרלמנטרי של 2017–2018 (אנ'), התקיימו דיונים אם להשאיר את החוקה בנוסחה הקיים או לתקנה.[4][5] ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, בוב הוק, טען שיש "להיפטר מהחוקה שיש לנו" ולהחליפה במערכת שלא כוללת חלוקה למדינות.[6] יום החוקהיום החוקה של אוסטרליה מצוין ב-9 ביולי, היום בו החוקה אושרה סופית ב-1900.[7] יום זה אינו יום חג רשמי. יום החוקה צוין לראשונה ב-9 ביולי 2000 כדי לציין מאה שנים לקבלתה כחלק מחגיגות מאה השנים לאיחוד אוסטרליה. אירועים נוספים בהקשר זה לא צוינו מאז 2001. יום החוקה צוין מחדש ב-2008 בשיתוף פעולה של הארכיון הלאומי ומשרד ההגירה והאזרחות.[8] מבנה החוקהסעיפי הסמכותהחוקה נפתחת בשמונה "סעיפי סמכות" (covering clauses) כהקדמה לחוק החוקה של 1900. אלו הם סעיפי הקדמה בהם מצוין מקור הסמכות לחקיקת החוקה, ואין להם שום השפעה על תוכן החוקה עצמה. בסעיף הסמכות השני מצוין שהמונרך האוסטרלי הוא זה שמולך בתור המונרך הבריטי. חוקת אוסטרליה מחולקת לשמונה פרקים שביחד כוללים 128 סעיפים. בשלושת הפרקים הראשונים נקבעו סמכויותיהם של הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. פיצול חלק זה של החוקה לשלושה פרקים פורש על ידי בית המשפט העליון כיישום הממשי של עקרון הפרדת הרשויות באוסטרליה.[9] פרק 1 - הפרלמנטפרק זה קובע את קיומה של הרשות המחוקקת. החלקים המרכיבים את הרשות המחוקקת הם הריבון (מיוצג על ידי המושל הכללי של אוסטרליה), הסנאט האוסטרלי ובית הנבחרים האוסטרלי. הפרק קובע את מספר החברים בכל אחד מהבתים, וקובע שחברי הבתים חייבים להיבחר על ידי ציבור הבוחרים. ציבור הבוחרים הבוחר בחברי בית הנבחרים מיוצג באופן יחסי על פי גודל האוכלוסייה, בעוד שהסנאטורים מיוצגים באופן שווה בין המדינות המייסדות, הטריטוריות ומדינות עתידיות. מספר חברי בית הנבחרים הוא כפול ממספר חברי הסנאט. פרק 1 גם קובע את קיומו של המונרך. המונרך הנוכחי של אוסטרליה הוא המלך צ'ארלס השלישי. תפקידו כמלך אוסטרליה נפרד מתפקידיו כמלכם של בריטניה ושל שאר ממלכות חבר העמים הבריטי.[10] פרק 1 קובע במיוחד את סמכויות הפרלמנט. החוקה לא מעניקה לפרלמנט "סמכות מוחלטת" (אנ'). סעיף 51 לחוקה כולל רשימה של נושאים שבהם רשאי הפרלמנט לחוקק חוקים. מדינות אוסטרליה רשאיות גם הן לחוקק חוקים בנושאים אלו, אך חוקי הפרלמנט הפדרלי גוברים עליהם במקרה של סתירה בין שני החוקים. סעיף 52 כולל רשימה של נושאים שרק הפרלמנט הפדרלי מוסמך לחוקק חוקים הקשורים אליהם. נושאים אחרים בהם דן פרק 1 הם זכות הבחירה והזכות להיבחר וסוגיות שונות הנוגעות לנוהלי הפרלמנט והתשלום לחבריו. פרק 2 -הרשות המבצעתסעיף 61 – סמכויות הרשות המבצעתסעיף זה מורה כי כל הסמכויות של הרשות המבצעת במדינה נובעות ממנה כ"סמכויות המלוכה". לאוסטרליה יש מערכת פדרלית, אך היא נחשבת למונרכיה חוקתית, כאשר המלכה או המלך הוא ראש המדינה. הסמכויות המלוכניות מוענקות בפועל להמושל הכללי של אוסטרליה, שממלא את תפקיד ראש המדינה באופן פורמלי. המושל הכללי לא מנהל את המדינה באופן ישיר, אך הוא ממלא תפקידים טקסיים וייצוגיים, ומבצע את כל הפעולות המבצעיות בסמכות המלוכה, בדרך כלל בממלכתה של המלכה. סעיף 62 – הממשל וההרכבהסעיף קובע את הקמתו של "המועצה הממשלתית" הפדרלית(Federal Executive Council) – שהיא למעשה הממשלה הפדרלית של אוסטרליה. המועצה מורכבת מהמושל הכללי, שמייצג את המלוכה, והממשלה שמורכבת מראש הממשלה ויתר השרים בממשלת אוסטרליה. השרים הם חברי פרלמנט שמונו על ידי ראש הממשלה ומקבלים את סמכויותיהם מהמושל הכללי. המשמעות המרכזית של סעיף 62 היא שמטרת החוק היא ליצור ממשלה פדרלית אחת, אך עם סמכויות משותפות שנמסרו לידי "המלוכה" על ידי המושל הכללי. המושל הכללי, אם כן, הוא המוסד המרכזי שמייצג את הרשות המבצעת בכל הקשור לפעולות במדינה. סעיף 63 – סמכויותיו של המושל הכלליסעיף זה מתאר את תפקידי המושל הכללי בהקשרים של הרשות המבצעת, כגון מינוי הממשלה הפדרלית וחתימה על חוקים שהתקבלו בפרלמנט הפדרלי, בהמלצה משרים. בנוסף, המושל הכללי ממנה את ראש הממשלה ובכך מכונן את הממשלה הפדרלית. סעיף 64 – מינויים לממשלת אוסטרליהסעיף זה מבהיר כי כל השרים בממשלת אוסטרליה ימונו על ידי המושל הכללי, אך עליהם להיות חברי פרלמנט. השרים ממלאים תפקידים במשרדיהם – לדוגמה, שרי הביטחון, האוצר, החינוך, הבריאות וכו'. כל מינוי כזה נעשה בהמלצה של ראש הממשלה. סעיף 65 – מספר השריםסעיף זה קובע את המספר המרבי של השרים בממשלת אוסטרליה, שהוא כפול ממספר חברי הסנאט. כל השרים חייבים להיות חברי פרלמנט, והם ממונים על תחומים ספציפיים של הממשלה. סעיף 66 – תיאום בין המועצה הממשלתית לבין הממשלהסעיף זה מתאר את הקשר בין המועצה הממשלתית (שהיא הגוף המורכב מהמושל הכללי והממשלה הפדרלית) לבין השרים בממשלת אוסטרליה, ומדגיש כי כל החלטה של המועצה הממשלתית, שמבוססת על הסמכות המלוכנית, מתבצעת אך ורק בהמלצה של השרים. סעיף 67 – המושל הכללי ומינוי שרי המדינהסעיף זה מאפשר למושל הכללי למנות כל שר בממשלת אוסטרליה, אך רק בהמלצה של ראש הממשלה, שיבחר את השרים הנדרשים לקביעת ממשלה יציבה. סעיף 68 – הפיקוד על כוחות ההגנהסעיף זה קובע שהפיקוד על כוחות ההגנה של אוסטרליה יינתן למושל הכללי. המושל הכללי ממונה על הכוחות במובן הפורמלי, אך כל פעולה צבאית מתבצעת על פי ההמלצות של ראש הממשלה ושר ההגנה. סעיף 69 – כוח המושל הכללי למנות חברי מועצהסעיף זה מעניק למושל הכללי את הסמכות למנות חברי מועצות שונות או ועדות שיידרשו בסוגיות מסוימות, כמו סמכויות בתחום המשפט והחוק. פרק 3 - בתי המשפטפרק זה קובע את קיומה של הרשות השופטת. סמכויות השיפוט הפדרליות מוקנות לבית המשפט הפדרלי העליון הקרוי בית המשפט הגבוה של אוסטרליה. הפרלמנט מוסמך להקים בתי משפט פדרליים ולהקנות את הסמכות השיפוטית הפדרלית לבתי המשפט של המדינות. סעיף 75, שכיום כבר לא קיים, הגדיר בזמנו את הנסיבות שבהם ניתן היה לעתור בפני הוועדה השיפוטית של המועצה המלכותית (Judicial Committee of the Privy Council). סעיף זה גם הגדיר את סמכויות השיפוט של בית המשפט העליון וסעיף 80 הבטיח את הזכות להישפט על ידי חבר מושבעים. פרק 4 - פיננסים וסחרפרק זה דן בסוגיות מסחריות הנוגעות לאיחוד. סעיף 81 בו מגדיר את עניין ההכנסות ממסים. סעיף 90 מקנה לממשלה את הסמכות להטיל מכסים והיטלים. סעיף 92 קובע שהסחר בין מדינות אוסטרליה יהיה חופשי. סעיף 96 מתיר לממשלה להוציא כספים על פי תנאים שיוגדרו על ידי הפרלמנט. סעיף 101 קבע בזמנו את קיומה של "הוועדה הבין-מדינתית" (Inter-State Commission) שכבר לא קיימת. פרק 5 - המדינותפרק זה דן במדינות אוסטרליה ובתפקידן במסגרת מערכת הממשל הפדרלית. סעיפים 106–108 בו מגדירים את סמכויות המדינות. סעיף 109 מגדיר את עליונות החוקים הפדרליים על פני אלו של החוקים המדינתיים במקרים של חוסר התאמה. סעיף 111 מאפשר מסירת שטחים משטחי המדינות לממשל הפדרלי. סעיף 14 אוסר על תנאי קבלה למשרות על בסיס אמונה דתית ועל מיסודה של דת מדינה. פרק 6 - מדינות חדשותפרק זה מתיר את הקמתן או הצטרפותן של מדינות חדשות לפדרציה האוסטרלית, ומתיר לפרלמנט לקבוע את דרך ייצוגן של הטריטוריות. בפרק נקבע גם שגבולות המדינות ייקבעו על פי הסכמתן לפני שישונו במשאל עם. פרק 7 - שונותפרק זה כולל סעיפים במגוון של נושאים. סעיף 125 בו קובע את מלבורן כעיר הבירה הזמנית של אוסטרליה, אך מגדיר שעיר הבירה הקבועה תוקם בתחומי ניו סאות' ויילס, אך במרחק שלא יפחת מ-100 מילים (160 ק"מ) מסידני. ב-1911 העבירה ניו סאות' ויילס לממשלה הפדרלית את השטח שקרוי כיום טריטוריית הבירה האוסטרלית. קנברה, שנבנתה בתחומיה של טריטוריה זו, הוכרזה כבירה הקבועה הלאומית ב-1913. סעיף 126 מתיר למושל הכללי למנות סגנים. סעיף 127 קבע בזמנו שילידים אבוריג'ינים לא ייספרו במניין התושבים לעניין הבחירות. סעיף זה בוטל במשאל עם ב-1967.[11] פרק 8 - שינוי החוקהפרק זה דן באפשרויות לשינוי החוקה. הוא קובע ששינויים בחוקה יכולים להתבצע רק באמצעות משאל עם על פי חוק. משאל עם לאומי על פי סעיף זה מצריך "רוב כפול", כלומר אישור התיקון לחוקה ברוב של כלל המצביעים באוסטרליה ושל כלל המצביעים בלפחות ארבע מהמדינות. שבועת האמוניםהחוקה גם כוללת את נוסח שבועת האמונים שנושאים המושל הכללי וחברי הפרלמנט עם כניסתם לתפקידיהם. נוסח השבוע הוא:
על פי המוסכמות החוקתיות שבועות האמונים של ראש הממשלה, השרים והמזכירים הפרלמנטריים לא כלולים בהגדרות החוקה. בכל אופן, טקסי ההשבעה שלהם מנוהלים על ידי המושל הכללי. מוסכמות בלתי כתובותמוסכמות חוקתיות (Constitutional convention) הן חלק חשוב בחוקת אוסטרליה. על אף היותן בלתי כתובות, מוסכם שהן חלק ממסמך החוקה. המוסכמות החוקתיות שאובות בעיקר ממוסכמות פרלמנטריות בלתי כתובות במסגרת שיטת וסטמינסטר. כמה מהמוסכמות החוקתיות הבולטות ביותר כוללת את כהונתו של ראש ממשלת אוסטרליה כראש הקבינט במועצה. מוסכמה חשובה אחרת היא שהמושל הכללי פועל בעצתו של ראש הממשלה. מוסכמות בלתי כתובות במהלך הדחהאופיין של המוסכמות החוקתיות עורר מחלוקות במהלך הדחתה של ממשלת גוף ויטלם ב-1975. בפרשה זו ייעץ המושל הכללי, סר ג'ון קר למלכה לפטר את ראש הממשלה מטעם מפלגת הלייבור, גוף ויטלם ולמנות את מנהיג האופוזיציה מטעם המפלגה הליברלית, מלקולם פרייזר, כראש ממשלה עד לעריכת בחירות כלליות. מספר מוסכמות חוקתיות הופרו במהלך משבר זה:
פרשנות לחוקהתפקידו העיקרי של בית המשפט העליון של אוסטרליה הוא לפרש את החוקה. מספר עקרונות משפטיים יושמו על ידי בית המשפט בתהליך פירוש החוקה, בין השאר, עקרון הפרדת הרשויות, עקרון ריבונות המדינות ועקרון הסמכויות הבלעדיות (שכיום לא תקף). בעוד שחוקת אוסטרליה לא כוללת מגילת זכויות, היא כוללת זכויות ומגבלות אזרחיות מסוימות. בין אלו כלולים הזכות להישפט בידי חבר מושבעים (סעיף 80) הזכות לפיצוי הוגן (סעיף 51), הזכות נגד אפליה על בסיס תושבות במדינה מסוימת (סעיף 117) והאיסור על תנאי קבלה למשרות על בסיס אמונה דתית ועל מיסודה של דת מדינה (סעיף 116). בית המשפט העליון גם פירש מספר השלכות משפטיות חשובות במסמך החוקה. אחת מהן היא הזכות לחופש הביטוי והאחרת היא הזכות מפני שלילתת זכות ההצבעה בבחירות. שתי הדוקטרינות נסמכות על סעיפים 7 ו-24 לקוחה שעל פיהן נציגי בתי הפרלמנט של אוסטרליה "ייבחרו ישירות על ידי העם".[15][16] גישות אלו אופיינו על ידי בית המשפט העליון כ"חירויות" או "ערבויות" והוא נזהר מלתאר אותן כ"זכויות משתמעות" או כ"זכויות חוקתיות משתמעות". חוקרים מסוימים טענו שההבחנה לכאורה של בית המשפט בין "זכות" לבין "חירות" היא מטעה והיא לא הרבה יותר מהבחנה סמנטית,אך המונח נותר בשימושו של בית המשפט.[17] תיקונים לחוקהתיקונים לחוקה שהתקבלו במשאלי עםתיקון לחוקה מצריך קיומו של משאל עם שבו הצעת התיקון תאושר ברוב של לפחות ארבע מדינות, בנוסף לרוב ברמה הארצית. במשך השנים הוגשו 44 הצעות לתיקון החוקה באמצעות משאל עם, מתוכן רק שמונה אושרו. משאלי העם שבהן אושרו התיקונים הם:
הצעות קיימות עיקריות לתיקונים לחוקהכיום עומדות על הפרק כמה הצעות לתיקון בחוקה. אלו כוללים בין השאר דיונים על הכנסת מבוא לחוקה, הצעות להפיכתה של אוסטרליה לרפובליקה והוספת הכרה רשמית באבוריג'ינים. הכנסת מבוא לחוקהבחוקת אוסטרליה לא קיימת הקדמה, אף על פי שסעיפי הסמכות, כפי שהתקבלו בזמנו בפרלמנט הבריטי, מהווים צורה כלשהי של הקדמה. ההצעות ליצירת הקדמה מעוררות מחלוקות, אחד הטיעונים הוא שהכנסת הקדמה עלולה להשפיע על הפירושים של בית המשפט העליון על סעיפים אחרים של החוקה. ב-1999 נפלה הצעת נוסח להקדמה שנכתב על ידי ראש הממשלה ג'ון הווארד במשאל עם שהשאלה השנייה בו הייתה הצעת הפיכתה של אוסטרליה לרפובליקה. הצעות למעבר למשטר רפובליקניהדיונים בנוגע לשאלה אם אוסטרליה צריכה להפוך לרפובליקה מתנהלים מאז האיחוד. בנובמבר 1999 התקיים משאל עם בו נשאל ציבור הבוחרים אם תפקידי המלכה והמושל הכללי צריכים להתבטל בחוקה ולהיות מוחלפים בנשיא. הצעה זו לא אושרה במשאל העם. הכרה באבוריג'יניםמאז 1910 נשמעו קריאות לרפורמה חוקתית שתכלול הכרה באבוריג'ינים. ב-1967 בוצע תיקון בחוקה שנתן לממשלה הפדרלית את הסמכות לחוקק חוקים הנוגעים לאבוריג'ינים במדינות באמצעות ביטול המגבלה על האפשרות של הפרלמנט הפדרלי לחוקק חוקים מדינתיים.[18] באותו משאל עם בוטלה המגבלה על הכללתם של האבוריג'ינים במניין האוכלוסייה למטרות חוקתיות שעד אז הייתה רלוונטית רק לסעיף 24.[19][20] מאז הרפורמות הללו הועלו הצעות נוספות. הבטחת מושבים בפרלמנט, הכרה חוקתית בהשמעת קולם של האבוריג'ינים, והכללת עניינם של האבוריג'ינים בהקדמה המוצעת לחוקה, הן כולן הצעות שהועלו לרפורמה בחוקה האוסטרלית כדי להרחיב את ההכרה באבוריג'ינים. בנאום "סגירת הפער" (Closing the Gap) מפברואר 2020, חיזק ראש הממשלה סקוט מוריסון את עבודת מועצת משאל העם, ודחה את הרעיון כהכרה סמלית לכל היותר. הוא תמך בקריאה מצדם של האבוריג'ינים ותושבי האיים של מצר טורס (אנ') "לעשות שימוש בשפת ההקשבה וההעצמה". מפלגת הלייבור תמכה בהשמעת קולם של האבוריג'ינים באופן המעוגן לטווח ארוך בחוקה, וכך עשו גם מפלגות שמאל קטנות רבות.[21] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|