חוקת גרמניה
חוק היסוד לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Grundgesetz für die Bundesrepublik Deutschland), הידוע גם כחוקת גרמניה, הוא המסמך המשפטי המחייב והגבוה ביותר בחוק של גרמניה. החוקה מסדירה את היותה של גרמניה רפובליקה פדרלית חוקתית בעלת 16 יחידות מדיניות בעלות אוטונומיה מוגבלת - מדינות גרמניה. בנוסף, היא מכילה רשימה נרחבת של זכויות הפרט, אותן החוקה מעגנת. החוקה אושרה רשמית ב-8 במאי 1949, ונכנסה לתוקפה ב-23 במאי אותה השנה. החוקה מבוססת על חוקתה של מערב גרמניה, ועם איחוד גרמניה בראשית שנות התשעים גם חלקה המזרחי של גרמניה הוכפף לה. עם האיחוד בוצעו בה מעט תיקונים קלים. החוקה שמה דגש על חירות הפרט בקטלוג נרחב של זכויות אדם ומפלגת את הסמכויות בין שתי הרמות השלטוניות של המדינה ובין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. מבחינות רבות, החוק הבסיסי מ-1949 הוא מענה לפגמים שנתפסו בחוקת ויימאר מ-1919 שייתכן שתרמו להתדרדרות הרפובליקה ועלייתה המאוחרת יותר של המפלגה הנאצית בשנת 1933. היסטוריהחוקת ממלכת בוואריהבשנת 1818 נכתבה בבוואריה חוקה מודרנית יחסית לממלכות גרמניה האחרות, אשר יצרה פרלמנט המבוסס על שני בתים: הבית העליון שישבו בו חברי האצולה ובעלי הקרקעות; והבית התחתון שישבו בו נציגי הציבור מהדרגות הנמוכות יותר. חוקת הקונפדרציה הגרמנית
בין השנים 1848 ו-1849 פרצה סדרת מהפכות לאומיות בגרמניה כביטוי מקומי של "אביב העמים" שהתחולל באותה תקופה באירופה כולה. המהומות שפרצו בברלין בשנת 1848, אשר תבעו כינון של מדינת לאום גרמנית בנוסף לרפורמות ליברליות שונות, אילצו את המלך הפרוסי פרידריך וילהלם הרביעי להבטיח מונרכיה חוקתית. ב-18 במאי 1848 התכנסה בפרנקפורט האספה הלאומית הראשונה, שמטרתה הייתה ליצור מדינה לאומית גרמנית. זו הייתה האספה הלאומית של פרנקפורט. האספה הראשונה אשר נבחרה בבחירות בכל שטח גרמניה, בתקופה שבה הייתה עדיין מחולקת לנסיכויות רבות. האספה שירתה בתפקידה ברשות מחוקקת מ-18 במאי 1848 ועד 31 במאי 1849 והתכנסה בכנסיית פאולסקירכה שבפרנקפורט. כינוס האספה היה אחת התביעות של המהפכנים במהפכת מרץ במדינות הקונפדרציה הגרמנית. באמצעות דיונים סוערים וממושכים הצליחה האספה לחוקק את חוקת פאולסקירכה, אשר הכריזה על כינון קיסרות גרמנית מאוחדת, שמדינות גרמניה השונות יהיו כפופות אליה. כשפורסמה החוקה סירב המלך פרידריך וילהלם ליטול את כתר המדינה הגרמנית המאוחדת ולבסוף גרמניה אוחדה רק בשל הלחץ שהפעילו מנהיגיה הצבאיים של פרוסיה. חוקה זו הגשימה את דרישות התנועות ליברליות והלאומיות אשר עמדו כאופוזיציה לשיטתו של מטרניך. החוקה פירטה זכויות אדם רבות, וקבעה את צורת המשטר על-פי עקרונות הדמוקרטיה הפרלמנטרית, במשולב עם מונרכיה חוקתית העוברת בירושה. החוקה הצפון גרמניתעוד בשנת 1866 חיבר ביסמרק את החוקה הצפון גרמנית בעקבות המלחמה האוסטרו-פרוסית ויצירת הקונפדרציה הצפון-גרמנית, מתוך כוונה כי זו תהיה חוקת האימפריה הגרמנית של 1871, אם כי בתיקונים קלים. חוקה זו העניקה לקנצלר החדש אוטו פון ביסמרק סמכויות רבות, שכן היא הפכה אותו ל"אחראי" אך לא חייבה אותו לתת דין וחשבון בפני הרייכסטאג, והעבירה לידיו את הסמכויות על התקציב הצבאי (לאחר המשבר החוקתי אליו נקלע וילהלם הראשון בשנת 1862). גרמניה, יחד עם המשטרים האוטוריטריים באיטליה ובאימפריה היפנית, כללה מספר יסודות דמוקרטיים, ובמיוחד הרייכסטאג (בקונפדרציה הצפון-גרמנית ואחר כך בקיסרות הגרמנית), פרלמנט בעל סמכויות מצומצמות. החקיקה דרשה את אישור ה"רייכסראט", המועצה של נציגי הנסיכויות, שבה נהנתה פרוסיה מרוב ברור. עיקר ההשפעה הפרוסית, עם זאת, נבע מעובדת שליטתה בגופי הסמכות המבצעת בגרמניה: ה"קייזר" והקנצלר הקיסרי שמונה על-ידו – אוטו פון ביסמרק. בעוד שיתר הנסיכויות הורשו לנהל ממשלות משל עצמן, כל כוחות הצבא היו בסמכותה של הממשלה הקיסרית, או למעשה, פרוסיה. הגם שנותרה אוטוריטרית בהיבטים רבים, התירה האימפריה את קיומן של מפלגות. חוקת רפובליקת ויימארממשלת רפובליקת ויימאר אימצה את הנוסח של פרופסור הוגו פרויס, והחוקה נחתמה והתקבלה ב-11 באוגוסט 1919. החוקה קבעה כי המדינה היא רפובליקה, וכי הסמכות הפוליטית נובעת מהעם. לחוקה היו שתי מגמות: להינתק מהרוח הפרוסית המיליטריסטית ולשמור על אחדות גרמניה כיחידה מדינית ולא כאוסף של ממשלות מקומיות, בלי לבטל את המבנה הפדרלי של גרמניה. במסגרת המגמה זו הוכרזו בחוקה עקרונות ליברליים, כדוגמת, שוויון בפני החוק, שמירת חירות הפרט, חופש הדיבור וכיוצא בזה. חוקת ויימאר, נחשבת כאחת ההצהרות הנעלות ביותר בדבר זכויות האדם וחירויותיו. אלא שהיה פער גדול בינה לבין המציאות העגומה בפועל, כפי ששררה בהמשך במהלך שנות קיומה של הרפובליקה. במסגרת המגמה השנייה נשמר המבנה הפדרלי של גרמניה - 18 מדינות שהן עצמן רפובליקות. לממשלה המרכזית בברלין ישנן סמכויות נרחבות. המשטר הוא פרלמנטרי: ברייכסטאג, שנבחר בבחירות כלליות ויחסיות, יושבים נציגי המפלגות וברייכסראט יושבים נציגי המדינות. הנשיא נבחר על ידי העם לשבע שנים ויכול להוציא צווי חירום כאשר הממשל הפרלמנטרי אינו מתפקד. סעיף 48 בחוקה הגרמנית נתן בידי הנשיא את הכוח להכריז מצב חירום "כדי לשמור על הסדר הציבורי" ולבטל את כוחו של הפרלמנט. סעיף זה הופעל לעיתים קרובות במהלך 14 שנות קיומה של הרפובליקה, לפעמים ללא סיבה למעט רצון הממשלה להשיג רוב פרלמנטרית במצב בהם לא הצליחה להשיג רוב זה. בראי ההיסטוריה, חוקת ויימאר זכורה כזו שהניחה את התשתית החוקית לעליית הנאציזם לשלטון בשנת 1933, בשל אותו סעיף 48 אשר איפשר לנשיא לנקוט באמצעי חירום ללא הסכמת הרייכסטאג ולהגביל או אף לבטל את זכויות היסוד. היטלר אכן ניצל לרעה סעיף זה הלכה למעשה ב"צו שריפת הרייכסטאג" ולאחר מכן ב"חוק ההסמכה" שהעביר לידיו סמכויות נשיאותיות נרחבות ללא צורך בחקיקה.[1] חוקת גרמניה הנאציתלאחר שריפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר 1933, התקפה אשר הואשמו בה הקומוניסטים, היטלר הכריז על מצב חירום לפי סעיף 48 ולאחריה חתם הנשיא פאול פון הינדנבורג על צו נשיא הרייך להגנת העם והמדינה (נודע גם כ"צו שריפת הרייכסטאג"), אשר משעה את חוקת ויימאר למשך כל תקופת הרייך השלישי, חוקת ויימאר לא בוטלה למעשה על ידי גרמניה הנאצית, אך "הושעתה ללא הגבלת זמן". חוק ההסמכה שאושר ברייכסטאג ב-23 במרץ 1933 העניק לממשלה סמכויות חקיקה מלאות, ובכך איפשר לממשלה לעקוף את הפרלמנט (הרייכסטאג עצמו), בו למפלגה הנאצית לא היה רוב מוחלט. החוקים האלה תרמו להאחדה, תהליך כינון השליטה הטוטליטרית תחת שלטון המפלגה הנאצית. חוקת גרמניה המערביתב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלמנטרית" בראשה קונראד אדנאואר ולצידו תיאודור הויס בבון (שנכללה באזור כיבוש הבריטי)[2] וניסחה, בחודשים שלאחר מכן, את חוקת גרמניה. החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנבחרים של מדינות המחוז. לא נערך משאל עם. רק בוואריה הסתייגה בשל ביקורתה על החוסר בפדרליזם בנוסח החוקה, ועם זאת קיבלה על עצמה את תוקף החוקה. למרות ניסיון העבר ברפובליקת ויימאר לא הכילה החוקה התייחסות לאחוז החסימה. ב-23 במאי 1949 נכנסה החוקה לתוקף למחרת, 24 במאי 1949 קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. כלקח מקריסת רפובליקת ויימר נקבע בחוקה שלא ניתן לבטל זכויות אדם בסיסיות, והסדרים פרוצדורליים של נשיא ייצוגי בלבד, אחוז חסימה וחיוב הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית[2]. ב-30 במאי 1968 הועברו תיקונים לחוקה בהם נקבע שכמה מהזכויות הבסיסיות בחוקת גרמניה יוגבלו אם ידרש לכך במקרה של מצב הגנה, מצב של מתיחות, או מצב חירום פנימי או אסון, למרות התנגדות עזה באופוזיציה החוץ-פרלמנטרית כביכול. תיקונים אלו כללו בין היתר שינויים שהכילו התייחסות לאיחוד אפשרי עם גרמניה המזרחית. חוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניהלאחר איחודה של גרמניה, הוקמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה והיא קיבלה את חוק היסוד ב-23 במאי 1949, ומאוחר יותר הפך לחוקה עבור גרמניה כולה לאחר איחוד המדינה ב-1990. החוקה הוקמה בהשפעת שלטון צבאי אמריקני, בריטי וצרפתי, והיא עוצבה מתוך רצון למנוע את חזרת היטלריזם והדיקטטורה בגרמניה. מבנה החוקההחוקה הגרמנית מחולקת לשישה פרקים עיקריים: פרק 1: "הכבוד של האדם" (Artikel 1 – 19)
פרק 2: "המדינה הפדרלית" (Artikel 20 – 37)
פרק 3: "ההסדרים בעניין זכויות אזרח" (Artikel 38 – 49)
פרק 4: "החוקיות של מוסדות השלטון" (Artikel 50 – 53)
פרק 5: "היחסים עם מדינות אחרות" (Artikel 52 – 91)
פרק 6: "סיום החוקה וההוראות האחרונות" (Artikel 92 – 146)
המוסדות השלטונייםהמוסדות השלטוניים המרכזיים בגרמניה מבוססים על עקרונות של רפובליקה פדרלית, דמוקרטית, ומשטר חוקתי. העקרונות האלו מבטיחים איזון בין כוחות השלטון והגנה על זכויות האזרח. 1. הנשיאות (Bundespräsident)
2. הקנצלר (Bundeskanzler)
3. הבונדסטאג (Bundestag)
4. הבונדסראט (Bundesrat)
5. בית המשפט החוקתי הפדרלי (Bundesverfassungsgericht)
עיקרי החוקההחוקה הגרמנית, "חוק היסוד" (Grundgesetz), מבוססת על עקרונות יסוד שמנחים את אופי השלטון ואת סדרי הממשל במדינה הפדרלית של גרמניה. העקרונות הללו נועדו להבטיח מדינה דמוקרטית, שוויונית, חופשית, ומשפטית. החוקה הגרמנית כוללת עקרונות מרכזיים שמהווים את התשתית של השלטון והחוק במדינה, ובסיסם הוא הגנה על זכויות האדם, הדמוקרטיה ושלטון החוק. העקרונות המרכזיים של חוק היסוד מצויים בעיקר בפרק 1 ובפרק 2 של החוק, אך הם מושרשים בעקרונות כלליים החוזרים ומופיעים גם בפרקים אחרים. להלן פירוט העקרונות המרכזיים: הכבוד האנושי כערך עליון (Artikel 1)
המדינה הדמוקרטית (Artikel 20)
הזכויות הבסיסיות של האדם (Artikel 2 – 19)
הסוציאליזם החוקתי (Artikel 20)
החוקה כגוף דינמי (Artikel 79)
הפרדת הרשויות (Artikel 20)
הגבלת השלטון
הזכות לעתור לבית המשפט החוקתי הפדרלי (Artikel 93)
המדינותהחוקה הגרמנית, קובעת את המבנה הפדרלי של גרמניה ומסדירה את חלוקתה המנהלית, את מערך היחסים בין השלטון הפדרלי לבין המדינות (הLänder) ואת סמכויותיהם. החוקה מבטיחה שמירה על האופי הפדרלי של המדינה, תוך שהיא מספקת איזון בין השלטון המרכזי (הפדרלי) לשלטון המקומי (המדינות). הסעיפים הרלוונטיים בחוק היסוד שמסדירים את המערכת הפדרלית, את סמכויות המדינות והשלטון הפדרלי, מרוכזים בעיקר בפרק 20, 30 ו-70 עד 82 של החוקה, בנוסף לעקרונות של שלטון החוק, זכויות האזרח ושלטון החוק. הפדרליזם בחוקה הגרמניתסעיף 20 - עקרונות המדינה הפדרליתסעיף 20 של חוק היסוד מגדיר את עקרונות המדינה כמדינה דמוקרטית, רפובליקנית, פדרלית ומשפטית. הפדרליזם (חוקת המדינה הפדרלית) נוגע לארגון המדינה על פי מחוזות או מדינות (ה-Länder). הסעיף קובע:
החלוקה המנהלית: המדינות (Länder)גרמניה מחולקת ל-16 מדינות (Länder), שכל אחת מהן בעלת חוקה משלה, אולם יש חובת כפיפות לחוק היסוד הפדרלי. סעיף 30 - סמכויות המדינותסעיף זה קובע את העיקרון של הסמכות של המדינות. כל סמכות שאינה נמסרה במפורש לשלטון הפדרלי נשארת בידי המדינות.
סעיף 70 - סמכויות המדינות
סעיף 71 - סמכויות במדינותמדינה יכולה לשמור על סמכויות ברוב תחום פעילותה, למשל במדיניות חינוך, בריאות, משטרת מדינה, ורווחה, כל עוד נושא זה לא נמסר באופן בלעדי לשלטון הפדרלי. ההשפעה של השלטון הפדרלי על המדינותסעיף 72 - חוקים פדרליים חלים במדינותסעיף זה קובע כי השלטון הפדרלי יכול לקבוע חוקים בתחום מסוים שיחייבו את המדינות. לדוגמה, החוקה הפדרלית מחייבת חוקים במדינות בכל הנוגע ל:
המדינות יכולות לא לקיים את החוקים הפדרליים בנושאים מסוימים אם יש להן מדיניות חוקים עצמאית, אך במקרה כזה נדרשת הסכמה של המוסדות הפדרליים. המוסדות המשותפים: הבונדסראטהבונדסראט (Bundesrat) הוא המוסד שבו נציגי המדינות פועלים באופן ישיר על החקיקה הפדרלית. הבונדסראט – מהות ותפקיד
המרחב הפדרלי ושיתוף פעולה בין השלטון הפדרלי לבין המדינותסעיף 91 – שיתוף פעולה בין הממשל הפדרלי לבין המדינות
איזון בין השלטון הפדרלי לשלטון המקומי (Länder)הפדרליזם הגרמני מבטיח איזון בין השלטון הפדרלי לשלטון המקומי (המדינות), כאשר כל אחד מהם פועל בתחום הסמכויות שניתנו לו בחוקה. ישנם מקרים שבהם:
כחלק מהאיזון הזה, גם יש מקום לפשרות ופשרות פוליטיות בין השלטון הפדרלי לבין המדינות, במיוחד בהליכי החקיקה, שבהם יש למוסדות הפדרליים ולמדינות השפעה ישירה. פסקי-דין מבית המשפט החוקתי הפדרלי (Bundesverfassungsgericht)בגרמניה, בית המשפט החוקתי הפדרלי מפקח על החוקה והאחראי להבטיח כי החוקים הפדרליים תואמים את עקרונות החוקה. כל שינוי בסמכויות של המדינות עלול להיבחן על ידי בית המשפט החוקתי הפדרלי, במקרה של טענות שהסמכויות לא מיועדות לחוקי הפדרליזם. המוסדות חוקתייםבית המשפט החוקתי הפדרלי (Bundesverfassungsgericht)בית המשפט הפדרלי לחוקה הוא מוסד שתפקידו להבטיח כי נוהלי החקיקה והמשפט עולים בקנה אחד עם החוקה הגרמנית. המשרד הפדרלי להגנת החוקה (Bundesamt für Verfassungsschutz, BfV)המשרד הפדרלי להגנת החוקה הוא הארגון הגרמני לביטחון פנים האחראי לפיקוח ומודיעין פנימי. הארגון, הכפוף לקנצלר גרמניה באמצעות משרד הפנים, הוקם ב-1950 כדי לפקח על פעילויות מרגלים מגרמניה המזרחית וסיכול ריגול סובייטי בגרמניה המערבית. מטה הארגון נמצא בברלין הבירה לאחר שהועבר לשם באחרונה מהמטה בקלן, ששימש מרכז הארגון מאז הקמתו ועד 2009. בכל אחת מ-16 ממדינות הפדרציה הגרמנית קיים משרד ממלכתי להגנת החוקה (Landesamt für Verfassungsschutz), שהוא הסניף האזורי של הארגון. התיקונים לחוקהמאז שהחוק הוסמך, הוא עבר תיקונים רבים, שמטרתם להסתגל לשינויים פוליטיים, חברתיים וכלכליים:
ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|