יהויכין

ערך זה עוסק במלך יהודה. אם התכוונתם לקדוש נוצרי, ראו יואכים.

יהויכין

איור משנת 1553
לידה	615 לפנה"ס ירושלים, ממלכת יהודה
פטירה	לאחר 561 לפנה"ס בבל, האימפריה הנאו-בבלית
מדינה	ממלכת יהודה
שושלת בית דוד
תואר מלך יהודה אב יהויקים אם נחשתא בת אלנתן צאצאים זרובבל בן שאלתיאל
מלך יהודה ה־19 597 לפנה"ס מנהיג דת בתקופה ירמיהו → יהויקים צדקיהו ←

יְהוֹיָכִין (גם כָּנְיָהוּ, יְכָנְיָה, יוֹיָכִין) היה מלך יהודה שכיהן כמלך ממלכת יהודה למשך שלושה חודשים בשנת 597 לפנה"ס כאשר היה בן 18.^[1] בסוף תקופה זו הוגלה יהויכין על ידי נבוכדנצר השני לבבל, יחד עם האליטות של יהודה, באחד משלושת גלי ההגליות של גלות בבל, הנקראת "גלות יהויכין". יהויכין היה בנם של יהויקים ואשתו נחשתא.

יהויכין הוא חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות^[2][3].

תיאור מלכותו של יהויכין מופיע בספר מלכים ובספר דברי הימים. יהויכין מוזכר גם בארבע תעודות בבליות, אחת מהן משנת 592 לפנה"ס, של רשימות של הקצבות מזון, בהן הוא מוזכר כ"מלך ארץ יהודה". רמזים לשביו ולגלותו של יהויכין נשמעים בנבואות ירמיהו ויחזקאל ובמגילת איכה ומגילת אסתר.^[4]

על פי פירוש הרד"ק,^[5] שלוּם בן יאשיהו הוא יהויכין והנבואה בירמיהו פרק כ"ב על שלוּם:

אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ, בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ. כִּי כֹה אָמַר ה' אֶל שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה: לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד. כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ שָׁם יָמוּת, וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד.

— ספר ירמיהו, פרק כ"ב, פסוקים י'–י"ב

מכוונת ליהויכין. רוב המפרשים חולקים על הרד"ק ונותנים זיהויים אחרים לשלום. בהמשך הפרק הוא מוזכר בתור "כָּנְיָהוּ":

חַי אָנִי, נְאֻם ה', כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי, כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ. וּנְתַתִּיךָ בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ וּבְיַד אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים. וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא יֻלַּדְתֶּם שָׁם, וְשָׁם תָּמוּתוּ. וְעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם – שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ. הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ, הָאִישׁ הַזֶּה, כָּנְיָהוּ? אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ? מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ? אֶרֶץ, אֶרֶץ, אָרֶץ – שִׁמְעִי דְּבַר ה'. כֹּה אָמַר ה': כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי, גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו, כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה.

— ספר ירמיהו, פרק כ"ב, פסוקים כ"ד–ל'

בכסלו בשנת 598 לפנה"ס יצא נבוכדנאצר במסע ליהודה (כ-1,600 קילומטר), ונטה את מחנהו מנגד לירושלים, כאשר הכוחות שפעלו ביהודה מאז סוף השנה הקודמת הצטרפו אליו. בב' באדר בשנת 597 לפנה"ס נלכדה ירושלים, לאחר שיהויכין הסגיר עצמו למלך בבל.

שנה 7: בחודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר יום ב' כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קיבל והעביר לבבל

— כרוניקה בבלית מימי נבוכדנצאר^[6]

יהויכין נלקח בשבי לבבל, ועמו אוצרות בית המקדש ואוצרות בית המלך, וכל הצמרת השלטונית ובית המלוכה, נכבדי הכהנים, העיר והארץ ("אילי הארץ"), העשירים ("גיבורי החיל"), ו"החרש והמסגר" - היינו האומנים. רק "דלת הארץ" נותרה בירושלים.

עם-זאת ליהויכין נשמר גם בגלותו מעמדו המלכותי וכינויו כמלך, כפי שמסתבר מארבע תעודות לאספקת מזון לגולים מארמונו של נבוכדראצר. בכל ארבע התעודות נזכר יהויכין כ"מלך ארץ יהודה", ולפחות באחת מהן שזמנה מצוין - שנת 13 לנבוכדראצר, כלומר 592/591, מתברר שיהויכין נשא תואר זה גם בתקופת כהונתו של צדקיהו. מבחינה זו הוא לא היה יוצא דופן, כפי שניתן ללמוד מרשימה אחרת משנת 570 בקירוב בה נמנים רשימת שליטים גולים - ביניהם מלכי צור, עזה, צידון, ארוד ואשדוד - בחצרו של מלך בבל. ייתכן שהייתה זו מדיניות מכוונת לשמור על המלכים המוגלים במעמדם הרם למען ישמשו כאיום על המלכים שמונו תחתיהם לבל ימרדו פן יוחזר המלך המוגלה לארצו ויוצב עליהם. וכך גם המקרא אומר:

וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת, וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל. וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ, וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו. וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, כֹּל יְמֵי חַיָּו.

— ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים כ"ז–ל'

לפי בנימין מטודלה, קברו של המלך יהויכין היה בעיר נג'ף, כ-145 ק"מ דרומית לבגדד, עיראק.

ראה הרחבה בגלות בבל

באשר למספרי המוגלים שהגלה נבוכדנאצר, קיימת אי בהירות: האם מדובר כאן בשתי הגליות - האחת מיהודה (7,000 איש ואלף מ"החרש והמסגר") והשנייה מירושלים (10,000 בתוספת "החרש והמסגר"), או שהמדובר הוא בסך הכול ב-10,000 גולים, שעליהם נוספו עוד "החרש והמסגר", שמהם היו 7,000 "גבורי החיל", ו-1,000 "החרש והמסגר". בירמיהו נב, כח נאמר: ”זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת שֶׁבַע: יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.”^[7] כלומר, ירמיהו יודע על 3,023 איש מיהודה שהוגלו בשנה ה-7 של נבוכדראצר, כלומר באותה שנה שלקראת סופה נלכדה ירושלים, אם כי ייתכן שדבר זה היה עוד לפני נפילת ירושלים. לכן, ייתכן ש-3,023 איש אלו בתוספת ל-7,000 הם שיצרו יחד את המספר 10,000 איש.

ברם, לא המספר של הגולים הוא החשוב ביותר כאן אלא בראש וראשונה הֵרכבה של גלות יהויכין: צמרת העם, בית המלוכה, השרים והנכבדים, ומיטב הצבא ובעלי המקצוע.^[8] בנוסף לכך גלתה גם ההנהגה הדתית - כוהנים ונביאים,^[9] ובכללם הנביא יחזקאל הכהן, אם כי ירמיהו הכהן נותר בירושלים, וכן גלות בעלי האחוזות והרכוש (מלכים ב', כ"ד, י"ד: ”לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ”). לא לחינם דימה ירמיהו גלות זו ל"תאנים הטובות" בחזונות על שני דודאי התאנים.^[10] הגליה איכותית זו של צמרת יהודה ערערה את יסודות הממלכה בעשור האחרון לקיומה, והגליית עיקר הצבא והמומחים לתעשיית הנשק ולמלאכת הביצור ("החרש והמסגר") נטלו מיהודה את היכולת לשקם את עוצמתה הצבאית ואת הגנתה. טיבו של "המס הכבד" אשר לדברי הכרוניקה הבבלית לקח נבוכדראצר אינו ידוע, ואף לא אם היה זה מכל יהודה (היינו מכל העם) או רק מירושלים (כלומר, מאוצרות המקדש ובית המלך). אך יש להניח שגם למס זה הייתה השפעה שלילית על מידת יכולתה של יהודה להתאושש מן המכה.

בני הגולה עצמם תפסו את גלות יהויכין כמאורע המכריע בקורות חורבן היישוב ביהודה, ולפיכך הנהיגו מניין שנים חדש על-פי מאורע זה. מניין שנים חדש זה בא לכלל ביטוי בספר מלכים: ”וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא.”^[11] כן בא מנין זה לכלל ביטוי בספר יחזקאל, כמו: ”וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה... הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין”.^[12] במאה העשירית הקראים ברמלה הנהיגו מחדש למנות לגלות יהויכין.^[13]

• תעודות קצבת המזון של יהויכין

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: יהויכין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהויכין

• יאיר הופמן, אל הגולה תל אביב היושבים אל נהר כבר, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2018
• יהויכין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יהויכין (מלך יהודה), דף שער בספרייה הלאומית

מלכי ישראל ויהודה
מלכי ישראל המאוחדת	שאול • אשבעל • דוד • שלמה
מלכי יהודה	רחבעם • אביה • אסא • יהושפט • יהורם • אחזיהו • עתליה • יהואש • אמציהו • עוזיהו/עזריהו • יותם • אחז • חזקיהו • מנשה • אמון • יאשיהו • יהואחז • יהויקים • יהויכין • צדקיהו
מלכי ישראל	ירבעם בן נבט • נדב • בעשא • אלה • זמרי • תבני • עמרי • אחאב • אחזיהו • יורם • יהוא • יואחז • יואש • ירבעם השני • זכריהו • שלום • מנחם • פקחיה • פקח • הושע
בית חשמונאי	שליטים מתתיהו הכהן • יהודה המכבי • יונתן הוופסי • שמעון התרסי • יוחנן הורקנוס הראשון מלכים יהודה אריסטובולוס הראשון • יהונתן אלכסנדר ("ינאי") • שלומציון אלכסנדרה • הורקנוס השני • אריסטובולוס השני • מתתיהו אנטיגונוס השני
מלכי בית הורדוס	הורדוס • ארכלאוס • הורדוס אנטיפס • פיליפוס • אגריפס הראשון • אגריפס השני