יששכר איש כפר ברקאי נזכר לגנאי, בשל זהירותו המופרזת שלא יתלכלכו ידיו בשעת עבודת הקרבנות, ומנהגו לעבוד בכפפות של משי בשל כך, דבר שנתפס כביזוי עבודת בית המקדש:
תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה... ועוד צווחה: צא מכאן, יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים! דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה (=שהיה כורך ידיו במשי ועובד).
מאי עלתה בו (מה אירע לו) ביששכר איש כפר ברקאי? אמרו: המלך (בכריתות: ינאי המלך) והמלכה היו יושבים. המלך אמר גדי טוב יותר, והמלכה אמרה כבש עדיף. אמרו: מי יוכיח? כהן גדול, שמקריב קרבנות כל יום. בא יששכר, הראה בידו (בתנועה של זלזול): אם גדי עדיף - יעלה לקרבן תמיד! אמר המלך: הואיל ולא הייתה לו אימת המלכות - יחתכו את יד ימינו! נתן יששכר שוחד, וחתכו את שמאלו. שמע המלך, וחתך את ימינו.
אמר רב יוסף: ברוך הקב"ה שגבה מיששכר איש כפר ברקאי את גמולו בעולם הזה.
— שם.
התלמוד בהמשך מביא אמוראים שמסבירים מדוע דבריו של יששכר לא היו נכונים.
בספרות התורנית מוזכר סיפורו לא אחת בהקשר של דיני חציצה במצוות (כגון לולב) ובזיון המצווה בכך.