|
מוזיקת רוק
מוזיקת רוק (באנגלית: Rock music) היא סוגה מוזיקלית שהחלה את דרכה כהתפתחות של הרוק אנד רול בשנות ה-50 של המאה ה-20. הרוק מבוסס על סולמות הבלוז (הסולמות הפנטטוניים), שהם סולמות מינוריים בהם מנגנים רק את הצליל הראשון, השלישי, הרביעי, החמישי והשביעי (חמישה צלילים, ומכאן שמם פנטטוניים), כאשר קיימת גרסה בה מנמיכים בחצי טון את הצליל החמישי. במקור, הרוק היווה שילוב בין מוזיקה אמריקאית עממית (מוזיקת קאנטרי) למוזיקה אפרו-אמריקנית קצבית (בלוז); אך עם השנים הרוק התפצל לאינספור כיוונים, שהתרחקו מסגנונות אלה מרחק רב, והושפעו גם מסגנונות אחרים לגמרי כמו מוזיקה קלאסית, פופ, ובשנים האחרונות אפילו היפ-הופ. זאת, כיוון שלמעשה כל להקה שמשתמשת ב"שילוש הכלים המקודש" של הרוק – גיטרה בס, תופים וגיטרה חשמלית – יכולה להגדיר את עצמה כלהקת רוק; והאפשרויות הטמונות בשילוב של שלושת הכלים הללו הן בלתי מוגבלות, מה גם שבמהלך השנים, להקות הרוק הוסיפו כלי מיתרים והחלו לחקור שיטות הקלטה חדשות וכן את האפשרויות הטמונות בסינתיסייזרים, ובאפקטים רבים שמשמשים היום כל גיטריסט. לכן, בנקל אפשר למצוא רוק שקט ורוק רועש, רוק מהיר ורוק איטי, רוק שמח ורוק עצוב, רוק קולי ורוק כלי, שירי רוק קלילים ולעומתם מנגינות רוק כבדות ועמוקות. סגנון הרוק הוא כה מגוון, שלמעשה, הוא אינו סגנון אחד אלא קבוצה גדולה מאוד של סגנונות שמקושרים דרך הבסיס של "השילוש המקודש", וכמו כן דרך סממנים אחרים. "תור הזהב" של הז'אנר הזה בדרך כלל מיוחס לתקופה שמשנות ה-60 של המאה ה-20 עד לשנת 1980. בעידן זה אמנים כגון אלביס פרסלי, בוב דילן, הביטלס, סקורפיונס, הרולינג סטונז, קווין, ניל יאנג, לד זפלין, פינק פלויד, הדלתות, ג'ימי הנדריקס, פרנק זאפה, ג'נסיס ורבים אחרים כבשו את מצעדי הפזמונים ברחבי העולם. למרות העובדה כי מקורו של הרוק בבלוז, שיוצריה היו אפרו-אמריקאים, כמעט כל יוצרי הרוק לדורותיהם היו לבנים. הרוק התפתח באנגליה ובארצות הברית במקביל. השפעת הרוק הגיעה לידי כך, שאף קמו זרמים חברתיים בקרב בני הנוער של מעריצי רוק - ילדי הפרחים, מטאליסטים ופאנקיסטים. במהלך השנים אורגנו פסטיבלי רוק המוניים ואף בוימו סרטי רוק על הכוכבים, שלוו במוזיקה שלהם. תופעה בולטת שמלווה את הרוק מראשיתו ועד היום היא שימוש נפוץ של המוזיקאים בסמים – החל מאלביס בשנות ה-50, וכלה בנירוונה בשנות ה-90. עם זאת, לאורך השנים התופעה לא יוחדה רק למוזיקת הרוק לבדה, כי אם למוזיקאים גדולים באופן כללי. שורשיו של הרוק הרוק כפי שהוא מוכר לנו היום מורכב ממאות סגנונות - מרוק קלאסי ועד רוק מתקדם, מרוק אלטרנטיבי ועד רוק כבד. אם נמשיל את הרוק לעץ עצום, כל אחד מהסגנונות האלו הוא ענף קטן שבוקע מתוך ענפים גדולים ממנו. מתוך הרוק יצאו גם סגנונות מוזיקליים שלמים, שהמגוון המוזיקלי שלהם עצום והם התרחקו מאוד מהבסיס, כגון הבי מטאל או פאנק (Punk). כל ה"ענפים" האלו, אם נמשיך באותו המשל, יצאו מתוך הגזע, והוא הרוק'נרול. וגם הוא יצא מתוך בסיס – הבלוז. בתחתית שורשיו נמצא הדלתא בלוז, שעבר גלגולים רבים בטרם נבטו הסגנונות הרבים. הבלוז החל בדלתא של המיסיסיפי, כמוזיקת עבדים. תוך כדי העבודה בשדות הכותנה הרחבים של הדרום, היו שרים השחורים שירים שהיו מבוססים על המוזיקה האפריקאית שהביאו איתם, וספגו השפעות גם מהמוזיקה האמריקאית המקומית. למוזיקת הבלוז שנוצרה שם, שהמייצג הנודע ביותר שלה הוא רוברט ג'ונסון, הייתה השפעה עמוקה ביותר על הרוק, הן כמוזיקה והן מההיבט התרבותי-רעיוני. במילות השירים ובדמותו של ג'ונסון ניתן למצוא מוטיבים שיחזרו על עצמם ברוק שנים רבות לאחר מכן. את ההתעסקות עם השטן הוא הנחיל לעולם הרוק – בשירים כגון "Me and the devil blues" ובאגדות שנפוצו סביבו, כאילו מכר את נשמתו לשטן. ואכן, שנים לאחר מכן הפך השטן לאחד מהנושאים המוכרים ברוק הכבד, דרך להקות כמו הרולינג סטונס, לד זפלין ובלאק סבאת׳ - ששורשיהן המוזיקליים היו אמנים כמו ג'ונסון ואחרים. נוסף על כך, ג'ונסון נחשב לראשון מועדון 27 – "מועדון" של אמני רוק ובלוז שמתו כולם בני 27. בכך "תרם" ג'ונסון לעולם הרוק את הפאתוס של הכוכב שמת בגיל צעיר. בערך בשנות השפל הגדול התחוללה נדידה המונית של שחורים צפונה, בעיקר לכיוון העיר שיקגו, שהייתה מוכנה לקבל את השחורים – לכן חוזר בהרבה שירי בלוז מאותה תקופה המשפט "Sweet home Chicago", שמבטא את האושר הגדול של השחורים בעזיבת הדרום, שהיה אז גזעני כלפיהם, והמעבר לעיר הגדולה. עם המעבר לעיר הגדולה גדלו גם המקומות בהם הופיעו זמרי הדלתא בלוז השחורים. עתה הם הופיעו במועדונים אורבניים שונים, והיו זקוקים לצליל חזק הרבה יותר משסיפקו הגיטרות האקוסטיות שלהם. לכן התחילו לנגן בגיטרות חשמליות ובמערכות תופים חזקות יותר. הצליל הזה, שהובל על ידי מאדי ווטרס והאולין וולף במיוחד, נקרא "שיקגו בלוז". הוא היה פורץ דרך וחדשני בחשמליות שלו, והיווה בכך את הבסיס לרוק'נרול, ולאחר מכן לרוק. בשנות ה-40 וה-50 החלה המהפכה האלקטרונית במוזיקה, בראשה הבלוז. בעוד שבעבר הבלוז היווה בסה"כ שירת עבודה, בשנים אלה מנגינות הבלוז עברו עיבוד אלקטרוני-מודרני וסגנון זה הפך לבסיס של הנגינה בגיטרה חשמלית. התפתחויות אלה הובילו ללידתו של הרוק אנד רול: גרסה הרבה יותר מהירה ושמחה לבלוז. הרוק אנד רול, או בקיצור, רוק'נרול, ירש מהבלוז הן את טכניקת הנגינה, ואת הקצב. הרוק'נרול "שיגע" את אמריקה. באותה תקופה פותחה שיטת הפצת המוזיקה באמצעות תקליטים, וכך הפך הרוק'נרול למוזיקה פופולרית, בייחוד בקרב בני נוער שהופצה בכל ארצות הברית, ואף יוצאה למדינות אחרות. הזמר, הגיטריסט ושחקן הקולנוע האמריקאי אלביס פרסלי שכיכב משנות ה-50 וכונה "מלך הרוק'נרול", היה מהראשונים להשתמש בגיטרות חשמליות ובציוד הגברה. זמרי רוק'נרול משפיעים נוספים בשנות ה-50 הם צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד ובאדי הולי. המושג רוק'נרול כיום מציין לא רק את הסגנון המוזיקלי עצמו, אלא גם את סגנון החיים הסוער, הפרובוקטיבי והראוותני שאפיין את להקות הרוק במשך השנים. דרך חיים זו מתומצתת בנוסחה המפורסמת "סקס, סמים ורוק'נרול". היסטוריהשנות השישיםרוק קלאסי
באמצע שנות ה-60 התפתח הרוק'נרול לזרמים מוזיקליים חדשים: רוק קלאסי, רוק פסיכדלי ופולק רוק. רבות מהלהקות המצליחות שקמו בעשור זה כבר נחשבו ללהקות רוק מבחינת אופיין החיצוני, אך למעשה, מבחינה אומנותית, הן יצרו רוק'נרול טהור. להקת רוק קלאסית של שנות ה-60, כללה שלושה גיטריסטים (אחד מהם בסיסט) ומתופף. להקות הרוק/רוק'נרול המרכזיות של שנות ה-60 הן הביטלס, הרולינג סטונז, הביץ' בויז, המי, האמהות והאבות, המאנקיז, האנימלס, הקינקס, הדלתות, סיימון וגרפונקל, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, הזומבים, היארדבירדס וקרים. זו הייתה תקופה שכונתה בפי רבים "העשור שלא יחזור". ילדי הפרחים
באותו הזמן ארצות הברית הייתה שקועה עמוק בבוץ הווייטנאמי. החלו לצוץ בארצות הברית זמרי רוק שגידלו את שיערם, עישנו מריחואנה ושרו שירים נגד המלחמה. אלה היו ההיפים. הם חוללו את התנועה החברתית של "ילדי הפרחים", שהאשימה את המבוגרים בהרס העולם ולכן ביקשה למרוד בהם. המנהג שרווח אז בקרב הרוקרים לגדל את שיערם, הפך למסורת רבת שנים בקרב כל גדולי הרוק הקלאסי והכבד לדורותיהם. מנהג נוסף היה לשבור את הגיטרה בהופעות- מנהג שגם הוא הפך למסורת, ובעיקר לסמל של תרבות הרוק. בשנת 1969 נערך פסטיבל וודסטוק בארצות הברית, פסטיבל מוזיקה ואהבה של "ילדי הפרחים" בכיכוב כל כוכבי הקאנטרי, הבלוז, הרוק והפופ של ארצות הברית שהיו נגד המלחמה. בין האומנים שכיכבו בפסטיבל יש למנות את להקת המי, את הזמר ג'ו קוקר ואת הגיטריסטים קרלוס סנטנה וג'ימי הנדריקס. במיוחד זכורה הגרסה המעוותת של ההמנון האמריקאי שניגן הנדריקס בגיטרה החשמלית שלו ביום האחרון של הפסטיבל. שנות השבעיםתחילת שנות ה-70 היוו פריחה במוזיקת הרוק. הרוק התפתח לכיוונים חדשים, שהגיעו לשיא בשנים 1972–1973. שנים אלו היו לפסגת המוזיקה של דור הבייבי בומרס. באמצע שנות ה-70, אחרי תקופת "העשור שלא יחזור", החלה הירידה בהתפתחות המוזיקה, שנעה לכיוון הפאנק. גלאם רוק
בשנות ה-70 התפתח מאוד הרוק באנגליה. הזרם המרכזי ברוק של שנות ה-70 היה הגלאם רוק. סגנון זה מובחן בעיקר על פי ההופעה ולאו דווקא על פי איזשהו מאפיין מוזיקלי. הדגש הושם בעיקר על שטחיות, חוסר בושה ואימוץ התהילה והמיניות. מבצעי גלאם רוק הופיעו באיפור כבד המביע דו-מיניות ותלבושות נוצצות וצעקניות. מבחינה מוזיקלית, הגלאם רוק היה לרוב פחות קל ושקט מהרוק של שנות ה-60 ויותר אינסטרומנטלי ובעל עוצמה. בין אומני הגלאם רוק הבולטים יש למנות את הזמרים דייוויד בואי, אלטון ג'ון ואליס קופר ואת הלהקות קווין, אירוסמית' וקיס. לידתו של הרוק הכבד
סגנון נוסף שנולד בשנות ה-70 הוא הרוק הכבד/המטאל מתאפיין במקצבים אגרסיביים, נגינה מורכבת בדרך כלל, גיטרות מוגברות ומעוותות צליל. הגל הראשון של להקות הבי מטאל הופיע בבריטניה בין השנים 1967 ל־1974. שלוש להקות אנגליות נחשבות לאבות המייסדים של הרוק הכבד: לד זפלין, דיפ פרפל ובלאק סבאת'. ולהקת ג'ודס פריסט שהשפיעו רבות על הלבוש השחור והפ'טישיטי שמלווה את הז'אנר עד לימינו אנו. רוק מתקדם
"רוק מתקדם" הוא שם כללי לזרם מוזיקלי שהתפתח בשלהי שנות ה-60 מהפסיכדליה והגיע לשיאו בין השנים 1973–1975. המוזיקאים בזרם זה (שהתחלק למעשה למספר רב של זרמים, הממשיכים להתקיים ולהתפצל עד היום) היו שונים זה מזה במידה רבה, אך היו להם כמה מאפיינים מרכזיים שהבדילו אותם מאמני רוק אחרים:
הרעיון העיקרי מאחורי הרוק המתקדם היה ההתייחסות לרוק כאמנות בפני עצמה ולא כמוזיקת ריקודים קלה, כפי שהיה נהוג להתייחס אליו בשנות ה-60 המוקדמות. הרוק המתקדם הגיע לשיאו לקראת אמצע שנות ה-70, אבל משום שהמוזיקה שהציג לא הייתה קלה לעיכול, הלך העניין הציבורי בו ופחת. פיחות העניין הביא לירידה במכירות והלהקות שלקחו בו חלק הלכו ונעלמו. חלקן הפכו ללהקות פופ כדי להגיע להצלחה מסחרית, חלקן התפרקו, וחלקן הקטן מאוד המשיך להתקיים ולעסוק באותה המוזיקה. לקראת סוף שנות ה-70 "נעלם" הז'אנר מהעין הציבורית, הן משום שחברות הקלטה לא הסכימו להפיק עוד אלבומים שהשתייכו לזרם זה, והן משום שמעט תשומת הלב שעוד נשארה לזרם, הועברה לפאנק, שהיה האנטיתזה המוחלטת לרוק המתקדם. עם זאת, זרם הרוק המתקדם לא נעלם לחלוטין, ולהקות רבות ממשיכות גם כיום ליצור מוזיקה שכזו הרחק מתשומת הלב הציבורית. להקות בולטות: פינק פלויד, קווין, ג'תרו טאל, קינג קרימזון, יס, ג'נסיס (בתקופתה המוקדמת, עד 1977), אמרסון, לייק ופאלמר, קאמל, ואן דר גראף ג'נרייטור, ראש ופרנק זאפה. פאנק
בסוף העשור קמה תנועת הפאנק בלונדון. זרם חתרני זה שאף להתנער מהתמסדות הרוק המתקדם והפסיכדליה ה"מתוחכמים". בהתאם לתנועת הפאנק בחברה, שנודעה באופייה המרדני והפרובוקטיבי, מוזיקת הפאנק הייתה מאוד קצבית ובוטה. היא הייתה פשוטה הרבה יותר מבחינה מוזיקלית מהרוק ובדומה לכיווני הרוק שקדמו לה, בעלת אידאולוגיה חתרנית, שלעיתים קרובות זוהתה עם אנרכיה. בין הרכבי הפאנק הבולטים ניתן למנות את הסקס פיסטולס, הקלאש, באזקוקס וראמונס. שנות השמוניםשנות ה-80 נחשבת לתקופה חלשה לרוק. בעשור זה, הרוק, שבעשור הקודם התפתח לז'אנרים חדשים ומגוונים, הוליד רק שני ז'אנרים עיקריים: בלדות הרוק והרוק הכבד. להקות רוק רבות, השתלבו במיינסטרים והרבו שימוש בסינתיסייזרים. שאר ז'אנרי הרוק לא הצליחו להיכנס לתודעה ורק להקות מעטות ניגנו רוק אחר, שכונה בהמשך "רוק אלטרנטיבי". בין להקות הרוק האלטרנטיבי הבודדות שכן הצליחו בשנות ה-80 היו U2. סגנון הרוק הבולט ביותר של שנות ה-80 הוא הרוק הכבד: הגל החדש של ההבי מטאל הבריטי, שכלל את הלהקות איירון מיידן, דף לפרד, סאקסון, דיו, ונום ומוטורהד. "להקות השיער" האמריקאיות - ה"רוק שיער" האמריקאי הוא הסגנון הראוותני, הססגוני והגנדרני ביותר שידעה מוזיקת הרוק. כל חברי עשרות להקות השיער שקמו בשנות ה-80 השקיעו מאוד בהופעתם החיצונית: גידלו שיער ארוך, התאפרו, לבשו בגדים צבעוניים ובלתי רגילים, חולצות מנומרות ומכנסי עור, קעקעו על גופם קעקועים גדולים וצבעוניים וקיפצו על במות הרוק כאחוזי תזזית, תוך שהם מנופפים בגאווה בשיערם הארוך. כל היסודות התרבותיים שנחשבים כלא-חינוכיים ואף לא-מוסריים, קובצו יחדיו בתרבות הרוק פורקת העול: סיגריות, אלכוהול, ניבולי פה, מיניות מוחצנת, שחצנות, זלזול בלימודים וסמים. הסיסמה הידועה "סקס, סמים ורוק'נרול" הפכה לרלוונטית מתמיד בשנות ה-80. בין להקות השיער הבולטות נמנות בון ג'ובי, טוויסטד סיסטר, פורינר, מוטלי קרו, פויזן, גאנז נ' רוזס, סקיד רו וואן היילן. בניגוד מוחלט לגלאם מטאל (להקות השיער), פעלו בשנות ה-80 בארצות הברית להקות הת'רש מטאל: בעוד שיוצרי הרוק שיער (ובמידה מעט פחותה יותר, גם יוצרי ההבי מטאל הבריטי) השקיעו במראה חיצוני ובמסחור, עלו לבמה עם שיער נפוח, איפור ובגדים בלתי רגילים, שרו על אהבה (או לחלופין על השטן) ויצרו מוזיקה שמחה וקליטה, הריי שיוצרי הת'רש מטאל עשו את ההפך הגמור: הזניחו את ההופעה החיצונית, עלו לבמה עם בגדים רגילים, לא שמו דגש על שירה ומלודיה, שרו על נושאים לא פופולריים (לעיתים קרובות על נושאים פוליטיים), והשקיעו את כל כוחם בטכניקת הנגינה בלבד. להקות הת'רש הבולטות ביותר בשנות ה-80 הן מטאליקה, מגאדת', אנתרקס וסלייר. רוק אלטרנטיביבאותה העת התחילה גם פריחת להקות עצמאיות ומחתרתיות שמאוחר יותר יקוטלגו כרוק אלטרנטיבי ואינדי. שנות התשעיםבתחילת שנות ה-90, החלו להקות אינדי ורוק אלטרנטיבי רבות להופיע. הפריצה המשמעותית של הרוק האלטרנטיבי לזרם הרוק המרכזי היה השיר של להקת נירוונה, "Smells Like Teen Spirit", שהפך ל"המנון" של דור ה-X. להקות רבות נהנו אף הן מהפופולריות של הרוק האלטרנטיבי, שהתפצל לסגנונות ותתי-סגנונות רבים. הבולטים בהם הם: גראנג'
בתחילת העשור קמו להקות הגראנג' ובראשן ארבע להקות מצליחות שיצאו באותו הזמן מהעיר סיאטל שבארצות הברית, שהתיימרו לייצג את הדור החדש: נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגארדן ואליס אין צ'יינס. הגראנג' יצא כנגד הסגנון הראוותני והמוחצן של להקות השיער. הפאנק האמריקאיבתחילת שנות ה-90 קם הפאנק לתחייה, לאחר שכמעט נעלם באמצע שנות ה-80, אלא שהפעם-בארצות הברית. שלוש להקות הפאנק הבולטות של שנות ה-90 הן גרין דיי, אופספרינג ובד רליג'ן האמריקאיות. רוק קל
כיוון ברוק שהתחיל בשנות ה-80 והגיע לשיאו בשנות ה-90 הוא רוק קל. זהו סגנון רגוע, איטי, שקט ובדרך כלל גם עצוב יחסית, שצמח בהשפעת הפופ. רוק אלטרנטיבי
כיוון מודרני נוסף שהחל בשנות ה-90 הוא הרוק אלטרנטיבי. בהגדרה זו נכללות כל הלהקות שלא משתייכות לאחד משלושת הזרמים העיקריים של הרוק (קלאסי, מטאל, פאנק), אך בכל זאת משתייכות לרוק משום שהן משתמשות בכלים של רוק. פרוגרסיב מטאל
פרוגרסיב מטאל הוא סגנון שהתפתח באמצע שנות ה-80. זהו שילוב בין מטאל ורוק מתקדם – הז'אנר משלב את המורכבות, ההשפעות הקלאסיות, שבירות המשקלים והתחכום של הרוק המתקדם, יחד עם האגרסיביות והפסימיזם של המטאל. להקות בולטות מז'אנר זה הן: דרים ת'יאטר, אופת', פיין אוף סלביישן, טול וסימפוני אקס. נו מטאל
נו מטאל (Nu Metal) הוא תת-ז'אנר שנוי במחלוקת של ההבי מטאל. הנו-מטאל נוסד באמצע שנות ה-90 והתאפיין בעבודת גיטרות לא דומיננטית, סגנון שירה המושפע מההיפ הופ ומהפאנק, ומבני שירים שנשאלו מן הרוק האלטרנטיבי יותר מאשר מן המטאל המסורתי. הנו-מטאל מאופיין בשילוב של מטאל או הבי מטאל עם סגנונות אחרים כדוגמת היפ הופ או מוזיקה אלקטרונית. להקות בולטות בזרם זה הן: לינקין פארק, קורן, סליפנוט, לימפ ביזקיט, וסיסטם אוף אה דאון. רוק בישראל
בראשית הדרך, היה הרוק תרבות מוקצה בישראל, שבשנות ה-60 הייתה עדיין חברה מגויסת וסגורה יחסית להשפעות תרבותיות מערביות. חלוץ הרוק הישראלי והראשון שהקליט רוק בעברית היה בצלאל יונגרייז, שבשנת 1962 הקליט את השיר "ילדונת". להקות הרוק הראשונות בישראל היו "להקות הקצב", שהחלו לפעול באמצע העשור במועדוני לילה ודיסקוטקים. לקראת סוף העשור השתכללה סצנת להקות הקצב ואף זכתה למעט לגיטימציה, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים כשמוזיקאים מערביים החלו להגיע לישראל והשפעות מהפכת הפופ החלו לחלחל לתרבות המקומית. בגל השני של להקות הקצב התבלטו שלוש להקות עיקריות כמובילות סצנת הרוק המקומית: הצ'רצ'ילים, האריות והסופרגרופ עוזי והסגנונות. אמן בולט ברוק הישראלי בארץ הוא שם טוב לוי שניגן בהרכב צליל מכוון שפעל בשנת 1979 ביחד עם יצחק קלפטר ושלמה יידוב. כמו כן, שם טוב לוי המשיך בקריירת סולו. בתפר שבין שנות ה-60 וה-70 החלה התעניינות ברוק מצד האמנים המצליחים של הממסד המוזיקלי ורבים מהם השתעשעו בהקלטת שירים בסגנון הרוק ובעבודה משותפת עם להקות הקצב. מי שעשה את הצעד המשמעותי ביותר לקראת אימוץ הרוק כאסתטיקה דומיננטית במוזיקה הישראלית היה אריק איינשטיין, שבשנת 1969 הפך את הצ'רצ'ילים ללהקת הליווי הקבועה שלו בהופעות ובתקליטים. להקת הרוק המצליחה הראשונה ששרה בעברית, הייתה כוורת, שהחלה את דרכה בשנות ה-70. כוורת נחשבת כפורצת דרך במוזיקה הישראלית כשהצליחה לשלב בין מוזיקת פופ להומור והעלתה את הפופ והרוק ללב הקונצנזוס. בתחילת שנות ה-70 החלה להתפתח סצנת הרוק המתקדם הישראלי. אחד האמנים הראשונים היה שלמה גרוניך, שבשנת 1971 הוציא את אלבומו "למה לא סיפרת לי!?". להקת רוק מתקדם נוספת בשנות ה-70 הייתה ששת. בסוף שנות ה-70 בלטה להקת הרוק המתקדם הירושלמית "דובדבן" ששילבה בלוז אינסטרומנטלי שבוצע בכינור חשמלי וגיטרה. להקות רוק בולטות שבאו אחריה בשנות ה-80 היו תיסלם, בנזין, משינה והחברים של נטאשה, שם בלט היוצר ארקדי דוכין.  שנת 1991 הייתה שנת הפריצה של להקות וזמרי הרוק האלטרנטיבי, בראשותם של רמי פורטיס, ברי סחרוף ואביב גפן, ולהקות צעירות כמו איפה הילד?, זקני צפת, אבטיפוס, רוקפור ומופע הארנבות של ד"ר קספר זכו לפופולריות רבה. בתחום הרוק הכבד בולטת סטלה מאריס מחיפה, שהחלה את דרכה בתחילת שנות ה-90 ופרסמה, בין היתר, את הבלדה "נר על החלון", שהפך ללהיט ואת השיר "אישתר" שאף הופיע ב-MTV. בין הלהקות הבולטות של העשור הראשון של המאה ה-21 נמנות בית הבובות, המנגנת רוק מלודי עם דגש על גיטרה אקוסטית, מוניקה סקס ואת סינרגיה, הנוטה לכיוון של ניו מטאל מלודי. בסוף שנות ה-80 התפתח בישראל ז'אנר מקומי בשם אוריינטל מטאל, ז'אנר זה שילב הבי מטאל עם השפעה ממסורות יהודיות ומהתרבות המזרחית, במילים ובמנגינה. הלהקות סיילם ואורפנד לנד אף משלבות שירים בעברית ביצירתן, דוגמה בולטת היא השיר העיירה בוערת של סיילם. ראו גם
קישורים חיצוניים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
