|
מוטי קירשנבאום
מרדכי (מוטי) קירשנבאום (24 בספטמבר 1939 – 25 בספטמבר 2015) היה עיתונאי, במאי טלוויזיה ותיאטרון, מפיק, מנהל, עורך, סאטיריקן ומנחה טלוויזיה ישראלי. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1993–1997. חתן פרס ישראל לאמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע לשנת 1976 וזוכה בפרס האקדמיה לטלוויזיה על מפעל חיים.   ביוגרפיהקירשנבאום נולד בשנת 1939 בכפר סבא, בנם של זוג עולים מפולין, בת-שבע לבית הברברג ואברהם קירשנבאום, ואח צעיר לרותי. אביו, בן למשפחה קשת-יום מלודז', עלה לארץ ישראל ב-1932, ואמו, בת למשפחה ורשאית מבוססת, עלתה זמן קצר אחריו. השניים, שהכירו עוד בוורשה ועלו לארץ עם סרטיפיקטים, נישאו בכפר סבא.[1] האב פתח במושבה חנות לממכר בגדי מפעל אתא. קירשנבאום למד בבית הספר היסודי "ביאליק" בנתניה ואחר כך בבית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה. היה בשבט "בזק" בצופי נתניה. בשנת 1958 התגייס לצה"ל ושירת בגדוד הנח"ל המוצנח.[2] בתחילת שנות ה-60 למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). בשהותו בלוס אנג'לס שימש נציג העיתון "ידיעות אחרונות" בתעשיית הקולנוע של הוליווד ותיאר את הנעשה שם בכתבות למוסף "7 ימים" של העיתון. עוד במהלך לימודיו לתואר שני, נתבקש בשנת 1966 לשוב לישראל ולסייע בהקמתה של הטלוויזיה הישראלית. במסגרת זו היה בין היתר העורך הראשי של תוכנית החדשות, "מבט", ולאחר מכן הפיק את תוכנית הטלוויזיה הסאטירית, "ניקוי ראש", עליה זכה בשנת 1976 בפרס ישראל לאמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע. בכך הוא היה לזוכה פרס ישראל הצעיר ביותר אי פעם.[3] ערך סרטים דוקומנטריים וכתבות טלוויזיה רבות. זכורים במיוחד סרטו "רימון בעזה"[4] על נקודת המפנה ביחסים עם עזה, סרטיו על קו הפסקת האש לאחר מלחמת יום הכיפורים, הסדרה התיעודית "אל בורות המים" וכן כתבותיו למגזין "יומן" של הערוץ הראשון, בהן הרבה לחשוף את חיי הטבע בישראל ולגלות אנשים שונים מאזורי הפריפריה. אחד האנשים שקירשנבאום גילה בכתבותיו הוא ז'וז'ו אבוטבול, שהפך בעקבות חשיפתו זו לשדרן רדיו ידוע. ב-1976 מונה קירשנבאום למנהל מחלקת התוכניות של הטלוויזיה הישראלית.[5] הוא כיהן בתפקיד עד במשך שלוש שנים עד להתפטרותו בעקבות מחסור בתקציבים.[6][7][8] העיתונאית ג'ודי לוץ, שניהלה את המחלקה הדוקומנטרית נבחרה לתפקיד אחריו וכיהנה בו במשך שבעה חודשים.[9] במהלך שנות ה-80 עבד כעצמאי בתחום ההפקה ובימוי סרטים וכן ביים תוכניות בידור, שהידועה שבהן הייתה התוכנית התשיעית של להקת הגשש החיוור, "בעבור חוקן דולרים" (1985). מדי כמה שנים ערך ביחד עם ב. מיכאל ואפרים סידון קברט סאטירי פוליטי – את "תולדות עם ישראל: תיקונים והשלמות" (1986),[10] ולימים את "נפגעי חרדה" ("הבימה", 2010) ו"רואים ת'סוף" (תיאטרון צוותא, 2015). ב-1989 היה בין צוות מייסדי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ושימש בו כמורה לבימוי[11]. בשנת 1993 מונה למנכ"ל רשות השידור על ידי שרת התקשורת שולמית אלוני. במהלך כהונתו התמודד עם ירידה חדה בצפייה בערוץ הראשון עם פריצת הערוץ המסחרי, ערוץ 2 לאוויר. אחד מהישגיו כמנכ"ל היה העלאת הסדרה התיעודית "תקומה". בעת כניסתו לתפקיד ספג קירשנבאום ביקורת מצד ארגוני נשים על שימוש בלשון מיזוגנית בערוץ הראשון ועל היעדרן של נשים שדרניות[12]. קירשנבאום סיים את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור בשנת 1997. בסוף שנות ה-90 הצטרף לצוות התוכנית אולפן שישי בערוץ 2, במסגרתה הכין וערך כתבות ותחקירים. בין 2003 ועד למותו קירשנבאום הגיש בערוץ 10 את תוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום", יחד עם ירון לונדון, והפיק סרטי טבע שצולמו באפריקה.[13] הוא הנחה עם ירון לונדון גם את התוכנית "המועמד", תוכנית טלוויזיה לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה. בתוכניתו "לונדון את קירשנבאום" ביטא קירשנבאום בגלוי את עמדותיו השמאלניות, ואף התפרסם בעימות חריף עם סילבן שלום, שבו הטיח בשלום דברים קשים על חוסר נכונותו לסגת מרמת הגולן בהסכם עם סוריה למרות הצהרות התמיכה שלו בשלום, עמדה שנראתה לקירשנבאום כצבועה. באוקטובר 2009 הוענק לקירשנבאום פרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב, ביחד עם ירון לונדון וסבר פלוצקר, על תרומתם לתקשורת הישראלית.[14] באותה שנה הופיע בסדרה "קופיקו". בשנת 2010 גילם קירשנבאום את אברהם בסרט "זוהי סדום", יחד עם שחקני הסדרה הסאטירית "ארץ נהדרת". במקביל, הרבה להתארח בתוכניות הסאטירה שהוביל ליאור שליין - משחק מכור, עד הבחירות זה יעבור וגב האומה. ב-2012 ביים את ההצגה "שרי המלחמה" שכתב שי גולדשטיין בתיאטרון הבימה. באותה שנה זכה קירשנבאום בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.[15] בריאיון לנדב בורנשטיין סיכם 50 שנות קריירה והצהיר ש"ימשיך לשדר עד הרגע האחרון".[16] בשנת 2013 התארח בסדרה הקומית ״מלבי אקספרס״ ששודרה בערוץ 10, שיחק בתפקיד עצמו. בשנת 2014 הוענק לקירשנבאום אות "עמית כבוד" של המרכז האקדמי רופין. האות הוענק על הובלתו את התקשורת הישראלית והשיח הביקורתי בחברה הישראלית, ועל כך שהעלה אל מרקע הטלוויזיה ואל התודעה הציבורית נושאי דאגה לסביבה ולטבע באמצעות סרטי הטבע שהפיק. קירשנבאום היה חובב ספורט מושבע. ב-15 השנים האחרונות לחייו הגיש פינת ספורט בתוכנית הבידור השבועית "בילוי נעים" בהגשת מולי שפירא בגלי צה"ל. חייו האישיים ומותוקירשנבאום התגורר במכמורת. היה נשוי ליונה עד מותה ב-2006 מסרטן,[17] ואב לשלושה בנים ובת: כנען, נועם, ענת ואביב.[18] ב-25 בספטמבר 2015 נפטר מדום לב בביתו במכמורת, מספר דקות בטרם היה אמור לעלות לשידור בגלי צה"ל במסגרת פינת הספורט בתוכניתו של מולי שפירא, "בילוי נעים". היה זה אך יום לאחר שבמהלך שידור התוכנית "לונדון את קירשנבאום" ציין נדב אייל, שהגיש לצדו באותו יום, את יום הולדתו ה-76 של קירשנבאום.[19] קירשנבאום היה חתום על כרטיס עמותת אדי וקרנות נתרמו להשתלה ביוזמת משפחתו[20]. הובא למנוחות בבית העלמין של מושב מכמורת . הותיר אחריו את ארבעת ילדיו, נכדים ואת בת-זוגו, חני אילן.[21] לאחר מותו פרץ מאבק משפטי בין ילדיו לבין בת-זוגו בשאלת הצוואה שהשאיר. בדצמבר 2018 עלתה לשידור בערוץ 8 הסדרה "יומני קירשנבאום" של בן שני, העוסקת ביצירותיו הגדולות של מוטי קירשנבאום.[22] באוקטובר 2022 שודר בערוץ כאן 11 הסרט הדוקומנטרי "קירשנבאום", שיצר בנו, כנען, אודות חייו ופועלו של אביו מנקודת מבטו אישית. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
