|
מיחזור משביח לבגדיםמיחזור משביח לבגדים[1] הוא מיחזור (אנ') של בגד שכבר לא משתמשים בו מסיבה כלשהי על מנת להשיבו לשימוש וללבישה אחרי שינוי וחידוש צורת הבגד, צבעו, גריעה או הוספה של חלקים בתפירה, הטלאה של שאריות בדים, שינוי כפתורים או תוספת רקמה. התהליך הופך בגד ישן לבגד שונה ומחודש. מיחזור משביח נעשה גם כאשר לוקחים בגד שכבר לא ניתן ללבישה ומשתמשים בחומרי הבגד להכנת חפץ שימושי אחר או ליצירת אמנות. תעשיית הביגוד והבדים היא אחת התעשיות הגדולות בעולם והיא גם מזהמת[2] מאוד את הסביבה. ב־2015 נמדד שטביעת הרגל הפחמנית של תעשיית הביגוד המהיר[3] עלו על פליטות פחמן של כל הטיסות המסחריות ושייט האוניות. על פי מאמרים מחקריים שפרסם הניו יורק טיימס, שישים אחוזים מכל כמות הבגדים החדשים שנוצרים מדי שנה מסיימים את השנה במשרפות או במטמנות[4]. עד שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, בהן בגדים הפכו מתועשים יותר, אנשים קנו בגדים יקרים יותר, הוקירו את המחיר הכלכלי שהושקע בייצור הבגדים ולכן השקיעו בניקוי מותאם לחומר הבגד, האריכו וקיצרו ולעיתים כשקו הקיפול דהה הסתירו אותו בכיסוי של שרוך זיגזג או רקמה, הרחיבו והצרו לפי הצורך, תיקנו חורים וקרעים, תפרו כפתורים וגומי, הפכו צוארונים[5], מי בכוחות עצמו ומי אצל תופרות וחייטים. בשנות 1970–1980, התפתחות הייצור ההמוני והגלובליזציה של המסחר בביגוד זול או אופנה מהירה הביאו לשימוש בחומרים ושיטות עבודה מאיכות ירודה[6], מה שמצריך יותר תחזוקה של הבגדים. אנשים רבים לא רוצים ולא יכולים לתקן את בגדיהם ומעדיפים לזרוק אותם ולהחליפם בחדשים, כבמוצר חד-פעמי. מהעשור הראשון של המאה ה-21 נראה שהולכת וגוברת ההתפיסה[7] של אנשים את המיחזור המשביח של בגדים כחשוב[8] לכלכלה ולסביבה. היסטוריהבתקופות קדומות היו אנשים שיצרו לעצמם את בגדיהם. רכישת או אריגת בד לתפירת הבגדים דרשה תשומות רבות, אי לכך תיקנו בגדים ושמרו עליהם. מי שקנה בד לבגד שמר את שאריות הבד לתיקונים ולעיתים אף לשינוי הבגד והתאמתו לשינויים הגופניים של לובש הבגד. הם השתמשו בכל פיסת אריג עד שהתבלתה וכשהתבלתה שמרו כל פיסת בד או חוט בר שימוש ושבו והשתמשו בהם או לעשיית בגדים חדשים או לשימושים אחרים[9]. הבגדים הראשונים היו יריעות בד גדולות[10] כמו ההימטיון (Himation) היווני, השנטי (shenti) המצרי או הטוגה הרומאית[11]. בבדים אלה אפשר היה להתעטף בצורות שונות[12] וגם לארוז בהם משאות שונים. הבגדים לא היו בעלי גזרות, אלא עטפו את הגוף ונקשרו או חוברו בסיכה במקומות שונים כדי לאפשר תנועה חופשית, כמו בציטון (אנ')[13]. במשך הדורות, התפתח הידע כיצד להתאים את הבגדים לצורת הגוף האנושי והתחילו לחתוך את הבדים על פי גזרה ולתפור מהם בגדים. הרבה שנים תפרו את כל הבגדים ביד בעזרת חוט ומחט. בגדים היו כה יקרים שרבים לבשו אותם עד שבלו ואז חתכו את הקטעים שנותרו שלמים ועשו מהם משהו אחר - בגדים לתינוקות וילדים, שמיכות וכדומה. אצילים, עשירים ואנשי כהונה בכירים, לבשו בגדים שלמים, אך גם אצלם היה מיחזור כלשהו. צרפתבתקופת המלכה מארי אנטואנט נתפרו בגדים מבדים שלמים, ששוליהם חוברו בתפירה, נאספו וכווצו על המותניים, ובמקום מתפרת יצרו את הצורה הרצויה לבגד בעזרת הרבה קיפולים קטנים שחוזקו ונתפרו אף הם, גם אימרות השרוולים נוצרו מאיסוף הבד למידה הרצויה. כל זה נעשה במטרה לשמור כמה שיותר על שלמות הבדים היקרים. כאשר רצו לשנות את הבגד ולתת לו מראה חדש פרמו והזיזו קפלים על פי הצורך ויצרו לבגד חזות חדשה ואופנתית. לצורך זה החזיקה המלכה צוות גדול של מעצבות ותופרות[14]. אנגליהבתקופה הוויקטוריאנית, נהגו לשנות מעילים מהודרים ושמלות שהאריג שלהן היה יפה ויקר לבגדים אחרים. חוקרי ביגוד במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון מצאו מקטורן לאשה שנוצר ממעיל של גבר מהמאה ה-18 ששונה ועוצב מחדש על ידי מעצב צרפתי מהמאה ה-19[14]. במאה ה-18[15],נשים, גברים ואף ילדים, נשאו עמם גליל בד[16] שבו היה כל מה שנחוץ לתיקון אריגים, כמה מחטים עשויות מעצמות, כמה חוטים מגידים, מספריים או סכין קטנה. הגליל זכה לשם 'עקרת בית'. כאשר הקרינולינה התחילה לצאת מהאופנה בין 1870–1860 היה צריך למצוא פתרון לעודפי הבד של החצאיות והשמלות שנשרכו אחרי כל אשה, מישהי הגתה רעיון לאסוף את כל העודף לאחורי הגוף[17] ולסדר שם מעין גוש בד גדול - הבסטל (אנ'). עם הזמן סולק הגוש ובמקומו שמו כריות קטנות שמעליהן הלבישו חצאיות. בתקופה האדוארדית היו נשים בעלות מודעות אפנתית מאוד וגם חסכניות[14]. נשים אצילות ועשירות מיחזרו את שמלות הערב מסאטן לשמלות למשרתות שלהן וביטנות משי הפכו לתחתוניות. כמו כן היה בכל רחבי אנגליה איסוף קפדני של סמרטוטים לצורך יצירת נייר, הספרות של אותה תקופה מלאה בתיאורים של סמרטוטרים[18]. הצורך התמידי בתיקונים ותחזוקה של בגדים[19]וטקסטיל בדים, במאה ה-18 ובמאה ה-19, גרם לכך שעקרת בית נשאה עמה תמיד את 'כלי המקצוע מחטים, סיכות, מפתחות ומספריים' באותה תקופה לא היו לנשים כיסים בבגדיהן ועל כן הן תפרו לעצמן משאריות קרועות של בגדים מעין שקיות כיסים[20]שאותן הן קשרו מתחת לשמלות שלהן. ארצות הבריתב-1832 כותבת לידיה מריה ציילד (אנ') בספר The American Frugal Housewife את העצה הבאה: "אחרי שמעילים ישנים, מכנסיים וכולי נגזרו עבור הבנים, וכבר אי אפשר לתפור מהם בגדים, חתכי אותם לרצועות, ונצלי את שעות הפנאי מהילדים או עבודות הבית, בתפירת וקליעת שטיחים לבית[21][22]" בשנת 1884 התפרסמה "האנציקלופדיה הראשונה לעבודות המחט"[23], (The Complete Encyclopedia of Neeedlework) מאת תרז דה דילמונט (אנ'). שני הפרקים הראשונים מוקדשים לתפירה, הפרק השלישי מוקדש לתיקונים כל כך טובים שלמעשה לימדו לשחזר את הקטעים הבלויים או הקרועים. הפרק האחרון מוקדש לניקוי נכון של בדים שונים. יפןביפן קיימת מסורת של תיקון בגדים בהטלאה והידוק הטלאי בתפירה דרך כל השכבות. בצורה זו עברו בגדים מדור לדור. בגדים שתוקנו כך נקראים בורו (Boro)[24]. מיחזור משביח במאות ה-20 וה-21ב-1921, הוציאו אתל בולטון (Ethel Bolton) וואווה קו (Eva Coe) לאור את הספר האמריקאי הראשון על דוגמיות הריקמה. במבוא לספר הן מצרות על כך שכבר בתקופה כה צעירה של אמריקה, החטא הלאומי של ראוותנות גרם לכך שלא חינכו את הצעירים באמנות התיקונים והשימור וכי בארצות אחרות למדו בנות לחקות אריגים ברקמה כך שלאחר התיקון לא רואים שתוקן[19]. בשלהי המאה ה-19 הפסיקו להוביל בארצות הברית מזון בחביות והתחילו להובילו בשקי בד. עם תחילת השפל הגדול, כשראו בחברות המזון שאנשים משתמשים בשקים לתפירה, הדפיסו כל מיני ציורים צבעוניים על השקים[25]. חברות הטבק, הדפיסו תגיות ממשי שנארזו לתוך קופסאות הסיגריות, בהן השתמשו הנשים לקישוטים של שמיכות הטלאים וכריות. התגיות הללן השפיעו על הנשים לקנות את קופסאות הסיגריות לבעליהן. תקופה זו הובילה להמצאת חלופות זולות לקישוטי בגדים, כגון "תחרת השפל הגדול"[26]. הזמנים היו קשים, ולא היה כסף למותרות, נשים שרצו בכל זאת לקשט וליחד מעט את בגדיהן התחילו לרקום על הבדים המשובצים הזולים עם חוטי תפירה או רקמה ויצרו את תחרת השפל הגדול[27]. ספרים להוראת תפירה ומלאכות יד כללו בדרך כלל פרק או שניים העוסקים בתיקון ושימור הבגדים. למשל בסדרת ספרי הוראה "למד את עצמך"[28]שיצאו בהוצאת האוניברסיטאות הבריטיות בספר "למד את עצמך תפירת בגדים" ("Teach Yourself Dressmaking"), שיצא לאור ב־1939, מוקדשים שלושה פרקים ל"חידוש ועיצוב מחדש" של סריגים, טיפול בהם ותיקון בגדים בכלל. במלחמת העולם השנייה[29] נשאו עמם חיילים בריטיים ערכת תפירה שכללה מחטים, חוטים, כפתורים ומספריים שזכתה לכינוי 'עקרת בית' (Housewife). ממשלת בריטניה הכריזה על הקצבת בגדים ובדים וקידמה תיקוני בגדים במבצע 'הסתפק במה שיש ותקן' (Make do and Mend). הם פרסמו חוברות על שימור, תיקון ושינוי ייעוד חומר הבגד, אך החוברות לא התקבלו באהדה כי לחלק מהנשים לא היה זמן לתיקונים אלו או שכבר עשו זאת. במחזמר, שהפך גם לסרט, "צלילי המוסיקה", מסופר על משפחת פון טראפ האוסטרית. האב האלמן מעסיק את הנזירה והמחנכת מריה והיא תופרת לילדים בגדים מהוילונות. באחת מההופעות של המחזמר בארצות הברית, נשאלה רוזמארי פון טראפ האם אכן מריה תפרה להם בגדים מוילונות[30] והיא אישרה זאת. בספר "McCall,s Sewing in Colour" שיצא לאור בשנת 1964 מוקדש פרק מיוחד ל"תיקון, שינוי, עיצוב ועשיה מחדש"[31]. את מכנסי הג'ינס הראשונים תפרו הממציאים שלהם כך שיהיו עמידים וחזקים. אנשי האופנה שמיצרים כעת מכנסיים ובגדים אחרים מג'ינס ממשיכים ליצרם מבד קשה ועמיד, כיוון שלובשיהם הראשונים המשיכו ללבוש אותם גם עם קרעים ושפשופים שקרו תוך כדי עבודתם הקשה, מוכרים כיום מכנסים חדשים עם קרעים וחורים שנעשו בכוונה. מכנסי הגינס כה עמידים שהם ממוחזרים לאחר השימוש לכל מיני פריטים אופנתיים, חלקם הופכים לבגדים אחרים, חלקם הופכים לתיקים, שמיכות שטיחים אמנות[32], ועוד. בספר The Illustrated History of TEXTILES שחלקו כתוב כ'מדריך לאספן' יש פרק העוסק ב'טיפול באוסף' כתוב על בגדים, שטיחים וחפצי בד היסטוריים שונים שנפגמו וכיצד שומרו או תוקנו. המפורסם מכולם הוא 'תכריך טורינו' (The Turin Shroud)[33]. דוגמאות בספר "לבת וגם לבן לא יזיק לדעת" מאת אסתר קל, ישנו הפרק "השמלה הירוקה"[34], בו היא מתלוננת על כך שירשה שמלה של אמה, שעברה לאחותה הגדולה וכעת היא שלה. השמלה מכוערת בעיניה, צוארונה גדול ומתחתיו קשור סרט פרפר השרוולים אינם קצרים ואינם שלושת רבעי. המספרת לוקחת את השמלה לחברתה הטובה. שמציעה לגזור את השרוולים, הצוארון וסרט הפרפר, אחר הן רוקמות רקמה תימנית סביב פתח הצוואר וסביב פתחי הזרוע השמלה הושבחה והמספרת מרוצה ממנה. בפרק 'בגדי חורף' מסופר על היום בו מחליפים בארונות את בגדי קיץ בבגדי חורף, וכיצד ומה עושים בבגדים המועברים מילד אחד לאחר. אם הבגד אינו בר תיקון יש הרבה דרכים לשנות לחדש ואף להשביח אותו, למעשה אין סוף לדמיון היצירתי של משביחי הבגדים. אתר הצילומים Pinterest גדוש בצילומים של בגדים מושבחים בצורות שונות, ביניהם צילומים שמראים את הבגד לפני השינוי ואחרי השינוי. ישנן דרכים רבות בהן אנשים משביחים את הבגדים. בספר לבני העשרה 'בוטיק בבית' שכתבה שולמית הרטל ב-1970, יש פרק 'גם אני באופנה' המעלה רעיונות מיחזור בגדים שקטנים או התבלו למשהו חדש[35]. חיבור שני בגדים שניזקו לבגד אחד, למשל חולצה ששרווליה הוכתמו עם שרוולים מחולצה שחלק הגוף שבה הוכתם או נקרע[36]. מיחזור משביח די נפוץ לבגדים הוא הפיכת מכנסיים לחצאית[37], על ידי פתיחת התפר האמצעי, קיפול החלקים התחתוניים זה על זה ותפירה. שינוי נפוץ אחר הוא חיבור של חלקים מכמה בגדים. חלוקים ישנים לרוב חתוכים די ישר וללא מתפרים לכן יש אפשרויות ליצור מהם שמלות[38], חצאיות וחולצות תואמות ועוד. יוצרים רבים מנסים להשביח בגדים והופכים אותם ליצירת אמנות על ידי רקמה[39], הטלאה, כיווצים, גזירות ועוד[40]. בניו יורק הוקם ב־2014 מערך מיוחד[41] שמטפל בכל החומרים שחברות האופנה זורקות ולא מוכרות כגון בדים שצבעם לא ענה על דרישות המעצבים, קצוות בדים שנחתכו מהם דוגמיות, דוגמיות שניסו עליהן תכים, כפתורים או קטעי רקמה וכדומה. המערך הזה מטפל במיון ופירוק הדוגמיות. ממיין לחומרים שונים ומעמידם לרשות אופנאים ותלמידי אופנה, במקום שיקנו בדים חדשים. המיון לחומרי הבסיס מאפשר להפוך חלק מה'פסולת' הזו לחמרי בידוד או מילוי לבגדים ושמיכות, חלק מועבר לחנויות שמוכרות חומרים לבעלי מלאכה שונים או לחוגי יצירה. לכל חומר מנסים למצוא שימוש. באוניברסיטאות ומכללות לעיצוב ולאופנה, מתחילים ללמד מיחזור בגדים. בקנדה הוקמה השנה[דרושה הבהרה] תוכנית מחקר פדרלית שחוקרת כיצד להפחית את הנזקים הסביבתיים של תעשיית הטקסטיל. במסגרת זו הקימו הפרופסוריות ג'ניפר רייט (Jennifer Wright) ומרדית ג'ונס (Meredith Jones) של מכללת פנשאו (Fanshawe College) בלונדון אונטריו, בית מלאכה-מעבדת מחקר[42] למיחזור משביח לבגדים. הם נתנו לו שם מותג בשם WORTH שמשמעותו באנגלית היא ערכי, שווה, ראוי וכדאי ועיצבו תגית עם הסבר על מהות המוצר ותכליתו. הן מעצבות בגדים, תיקים, צעצועים, שטיחי בית ועוד מוצרים. הן השתדלו לפתח שיטות עבודה שבהן אף חלקיק בד, כפתור או רוכסן לא ייזרקו. לדבריהן הן הצליחו להפחית את מחיר הייצור מחדש באופן ניכר וכדאי לתעשייה. יש נשים יוצרות שמשתמשות במיחזור משביח לבגדים גם כבמה לדעות על דיכוי אתני או על רצונן לשוב ולהתלבש בצורה המסורתית שלהן, כיוון שתעשיית הביגוד, גרמה לאנשים לוותר על תלבושותיהם ולהתלבש בצורה 'מערבית'. היוצרת ג'סטין וודס (Justin Woods)[43] מקנדה משתמשת במיחזור בגדים מערביים לריקמה משולבת בחרוזים על בגד 'מערבי' כד להראות ולבטא דגמים וצבעוניות שבטית.  הביקורת על התעשייה המזהמת ועל אי הקיימות של האופנה המהירה, מושכת יותר ויתר אנשים צעירים לשוב ולתפור בבית[44]. גם בגדים חדשים וגם למחזר את בגדיהם ואת מה שהם מוצאים בחנויות יד שנייה[45]. בישראל יש כיום חברות כגון חברת 'Twine' שמפתחות פתרונות סביבתיים כגון צביעה והדפסה דיגיטלית[46] של חוטים רק לפי הצורך של המזמין, בלי עודפים שייזרקו ללא שימוש, עם חסכון במים ובהובלה. בעוד יותר ויותר אנשים מבינים את חשיבות תיקון מה שיש, מתפתחת גאווה של המתקנות. כסימן של אכפתיות סביבתית וכלכלית. המונח החדש שמופיע במאמרים בשנת 2020 הוא 'תיקון נראה לעין' visibale repairing[47] אליו נלוית גם התענינות גוברת והולכת בבורו,שיטת התיקונים המסורתית של היפנים. יש אנשים שרוצים לשמר זכר אדם יקר להם על ידי שמירת בגדיו ועשיית משהו אחר מהם. באוסטרליה החייט פיט טרימבל[48] [Pete timble] מתמחה במיחזור משביח למזכרות מבד, למשל לאדם שכל מה שנשאר לו מאביו היה כובע השוטר שלו, יצר ממנו משהו חדש. המעצבת הפיליפינית Lenora Buenviaje התחילה להשתמש בחומרים כגון שאריות פלסטיק, עיתונים ממוחזרים ושקי אורז אותם היא הופכת באריגה תפירה וקליעה לבגדים אופנתיים במחירים סבירים לכל אחת. היא יוצרת בגדים לחתונות, למסיבות סיום של בתי ספר וכדומה. מיחזור משביח לסריגיםסריג אפשר לפרום, לרחוץ את החוטים, ללפף את החוטים הרטובים על קולב או לוח פלסטי, כדי שהם ישובו להתישר, ואז לסרוג משהו חדש מהם בלבד או ביחד עם חוטים נוספים. חורים בבגדים סרוגים[49] ניתן לאחות[50] או עם שארית מחוט הסריגה המקורי או עם חוט איחוי מיוחד, תיקון גרביים היה נפוץ בעבר. אפשר גם לחתוך[51] בגדים סרוגים ביד כדי לשנות את מידותיהם וצורתם[14]או ליצור מהם בגד או פריט אחר[52]. סריג מצמר טבעי אפשר להפוך ללבד ואז להשתמש בו למשהו שונה. אנשים רבים קונים סריגים מתועשים, שחלקם עשוי מחוטים סינתטיים שאותם אי אפשר ללבד, אבל אפשר לגזור מהם חלקים ולתפור אותם במכונה תפירה. צמרים מלובדים אפשר לחבר בעבודת טלאים לאפודות[53], שמיכות[54] ועוד. מאז המצאת הגרביים הסרוגות באיטליה של המאה ה-16[55] ועד שלהי המאה ה-20, אנשים ובעיקר נשים איחו גרביים[56]. התעשייה ייצרה חוטים מיוחדים לאיחוי הגרביים, גרבי ניילון נלקחו לאשה שמקצועה היה איחוי הגרביים הללו בצורה שנקראה 'תיקון אמנותי'. המצאת הגרביונים ביטלה את נוהג התיקון, בדרך כלל הם נזרקים לאשפה, אבל יש המשתמשים בהם למילוי בובות, כיסוי חפצים שונים ועוד. הייצור ההמוני והזול של גרביים, הביא להפסקת תיקון הגרביים, אך המודעות לאיכות הסביבה גרמה לכך שיש עניין מחודש בתיקון גרביים. בעוד תיקון גרביים אפילו בצורה נראית, היה מובן ומקובל, תיקון סריגים נלבשים בצורה נראית לעין היה פחות מקובל עד לפני כמה שנים[דרושה הבהרה], לכל היותר קיבלו בהבנה תיקון מרפקים בפיסת בד או עור. אך כעת[דרושה הבהרה] עצם התיקון נראה מכובד וגם מעניק מגע אישי לבגד קנוי. האמנית סיליה פים[57] (Celia Pym) הופכת בתיקוניה כל בגד ליצירת אמנות[58]. מונחיםהמילה מיחזור משמשת לרוב עבור פסולת, ולכן התפתחו אצל מדעני סביבה, מוסדות מחקר, אנשי אופנה המודעים לבעיה האקולוגית ואנשים שיוצרים בגדים מחודשים לעצמם או למכירה, ביטויים חדשים ידידותיים, נעימים ואופנתיים בנושא.
ראו גם
הערות שוליים
|