מיכאל הָנֶקֶה (גרמנית: Michael Haneke; נולד ב־23 במרץ1942) הוא במאי ותסריטאיאוסטרי, הידוע בסגנונו המטריד והקר ובמנהגו לשבור מוסכמות קולנועיות מקובלות. הוא מביים לקולנוע, לטלוויזיה, לתיאטרון ולאופרה. סרטיו עוסקים בביקורת שלילית על החברה המודרנית. הוא יצר סרטים בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית, ונחשב בדרך כלל לבמאי האוסטרי החשוב ביותר של תקופתו[1].
הנקה נולד לתוך עולם הקולנוע – אביו היה שחקן ובמאי ואמו הייתה שחקנית. הוא נולד במינכן שבגרמניה, עבר עם הוריו לאוסטריה וגדל בעיר וינר נוישטאדט שבאוסטריה תחתית. הוא למד באוניברסיטת וינהפילוסופיה, פסיכולוגיה ודרמה, זאת לאחר שנכשל בניסיונותיו להיות שחקן ומוזיקאי. לאחר לימודיו הוא עבד כמבקר קולנוע ובין השנים 1967–1970 עבד כעורך בתחנת הטלוויזיה הציבורית הדרום גרמנית Südwestrundfunk. לאחר מכן עבד כמחזאי, וביים מספר הצגות, שהועלו ברחבי אירופה. ב־1973 היה לבמאי טלוויזיה וביים שורה של סרטי טלוויזיה אוסטריים בשנות השבעים והשמונים.
סרט הבכורה של הנקה כבמאי קולנוע היה "היבשת השביעית" (1989), בו הראה אלמנטים שיחזרו בסרטיו הבאים: האלימות וסגנונו הבלתי מתפשר. שלוש שנים אחר כך ביים את סרטו השנוי במחלוקת, "הווידאו של בני", אשר הביא לו את הפריצה ואת ההכרה וזיכה אותו בפרס האקדמיה האירופאית. שלושת סרטיו הראשונים של הנקה מהווים את "טרילוגיית ההתקרחנות", מונח שנטבע על רקע הצהרתו של הבמאי כי סרטים אלה מהווים, כלשונו, "דיווחים על ההתקדמות בתהליך ההתקרחנות הרגשית של המדינה שלי"[1].
ב-1997 יצא "משחקי שעשוע", באמצעותו העביר הנקה ביקורת שלילית על השפעתה של האלימות המוצגת באמצעי התקשורת, כהמשך לסרט "הווידאו של בני". הסרט עסק בשני צעירים פסיכופתים הפולשים לבית קיץ של זוג תמים ומתעללים בהם באופן סאדיסטי חסר גבולות, וכלל סצנות ארוכות ועריכה איטית. הצלחתו הגדולה ביותר עד אז באה בעקבות סרטו "המורה לפסנתר" (2001), שהציג מערכת יחסים פרוורטית בין מורה לפסנתר חובבת מזוכיזם לבחור צעיר המאוהב בה[2]. על הסרט קיבל הנקה את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן. ב-2003 ביים את "שעת הזאבים", סרט שכתב עוד לפני יצירתו של "הווידאו של בני" אך יציאתו נדחתה בשל מגבלות תקציב. שנתיים אחר כך יצא סרטו עטור השבחים "מחבואים", בכיכובם של ז'ולייט בינוש ודניאל אוטיי[3][4]. הסרט זיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, כמו גם בפרס הבימוי באוסקר האירופאי[5]. ב-2007 יצאה הפקה אמריקאית מחודשת ל"משחקי שעשוע" בבימויו של הנקה ובכיכובה של נעמי ווטס, שהיוותה העתק מדויק של סרטו מ-1997[6]. ב-2009 יצא "סרט לבן", סרטו דובר הגרמנית הראשון מאז 1997, שהוצג בשחור-לבן[7]. בשנת 2012 ביים את סרטו "אהבה", אשר זכה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לאותה שנה[8].
לסרטיו של הנקה נושאים משותפים רבים, ביניהם השפעתה המנוונת לכאורה של תקשורת ההמונים בימינו על הדרך בה תופס האדם את המציאות, והניכור החברתי הגדול השורר לדעתו בחברה המודרנית, בעיקר ב"מדינות מפותחות". הנקה נחשב לאחד המבקרים הגדולים של הקולנוע האמריקאי, בין השאר על רקע המניפולטיביות לכאורה של סרטי מתח אמריקאיים, וה"אימפריאליזם התרבותי" כלשונו של ארצות הברית בכלל[10].
לשם התמודדות עם "אימפריאליזם" זה, הנקה נוהג ליצור את סרטיו כהפקות משותפות בין מספר מדינות תוך ניצול העובדה שהוא דובר גרמנית וצרפתית, דבר שמאפשר לו קצב מהיר יותר של יצירת סרטים מזה של במאים אירופאיים אחרים.
הנקה יוצר את סרטיו כפרודיות, ואף תיאר חלק מהם ("משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", "שעת הזאבים" ו"מחבואים") כפרודיות על סוגות קולנועיות ספציפיות. לגרסתו, רעיון הסוגה הקולנועית הוא שקרי מעצם הווייתו ומתאים ליוצרים המתייחסים לקולנוע כעסק ולא כאמנות[11].
מוטיב חוזר בסרטיו של הנקה הוא המשפחה הבורגנית הקטנה, בדרך כלל בת שלוש הנפשות, כאשר שמותיהם של ההורים נשארים זהים מסרט לסרט – וריאציות של השמות אנה וגאורג (ז'ורז' בצרפתית וג'ורג' באנגלית), בדומה למתרחש בסרטיו של קלוד שברול[12].
מאפיין נוסף של סרטיו הוא שאין להם סוף ברור: הם נוהגים להסתיים כשהצופה מרגיש שהסרט עדיין באמצע העלילה.
סרטיו
הנקה פעל כבמאי טלוויזיה באוסטריה מאמצע שנות השבעים עד סוף שנות התשעים. סרט הטלוויזיה האחרון שלו הוא "הטירה" (1997) שמבוסס על ספרו של פרנץ קפקא. הרשימה הבאה כוללת את סרטי הקולנוע בבימויו של הנקה. הוא כתב את התסריט המקורי לכל אחד מהם, מלבד "המורה לפסנתר" אותו עיבד לקולנוע על פי ספרה של אלפרידה ילינק.
