|
הטירה
הטירה (בגרמנית: Das Schloß) הוא רומן בלתי גמור מאת פרנץ קפקא, אשר התחיל בכתיבתו בשנת 1922 וראה אור בשנת 1926, שנתיים לאחר מותו. הספר מתאר את חוסר האונים של גיבור בשם ק., מודד קרקעות, אשר זומן לכפר על ידי השלטון המקומי היושב בטירה. ק' מנסה להבין את מעמדו בכפר ואת מהות עבודתו. במהלך העלילה הוא פוגש דמויות רבות, אשר אף לא אחת מהן מבינה את ק', והוא מצדו לא מבין אותן ואת תפקידן. ק. חווה את תלאות הבירוקרטיה, ובעודו מנסה להבהיר את מעמדו בכפר אליו זומן על ידי הרשויות הבלתי נגישות, הוא עובר חוויות אשר מביאות אותו לשפל המדרגה. ספר קודר, ולעיתים סוריאליסטי, הנתפס כיצירה שמדגישה את הניכור של העולם המודרני, את האטימות של שלטון ביורוקרטי ואת התסכול אל מול רשויות השלטון. הרומן משקף את הקיום המבולבל של האדם בחברה המודרנית. עלילה
כך מתחיל קפקא את ספרו, ומשדר מיד את התחושות שמלוות את הקורא לאורך כל העלילה. לילה אפל, שלג עמוק שמכסה על פני הכל, חוסר שקיפות, ריקנות מדומה וחיפוש מתמיד אחר ההתמצאות במרחב הכללי.[1] ק. הגיע לכפר שנשלט על ידי בירוקרטיה מסתורית הממוקמת אי שם בטירה שעל הגבעה. כאשר הוא מחפש מחסה בפונדק הכפר הוא מציג את עצמו כמודד קרקעות שהוזמן על ידי השלטונות. אנשי הכפר מודיעים לו שאיש הקשר הרשמי שלו הוא אדם בשם קלאם, אשר מודיע לו שידווח על בואו לראש העיר. ראש העיר מצדו מודיע לק. שההזמנה לבואו יצאה אליו בעקבות טעות ביורוקרטית, ומציע לו משרה חלופית של עוזר למורה בבית הספר. ק. מנסה ליצור קשר עם קלאם, אך מסתבר שבניסיונותיו אלו הוא עובר על איסורים שלא מתקבלים בברכה על ידי תושבי הכפר. הטירה ועובדיה נתפסים במעמד גבוה מאוד בעיני הכפריים, על אף שאין הם ממש מתמצאים במהות תפקידיהם. פעולות השלטון אינן מוסברות מעולם, והתושבים נותנים להן פירושים משלהם במונולוגים ארוכים ומפותלים הסותרים זה את זה. הטירה נחשבת כמבצרה העליון של הבירוקרטיה המכילה עבודה של ניירת חסרת פגם, כאשר מלכתחילה הובילה טעות בניירת לזימונו המוטעה של ק. אל הכפר. ק. גם עד לכך שפקיד משמיד מסמך שמיועד לנמען שאין הוא מזהה אותו. תושבי הטירה נתפסים בעיני כל כאנשים מבוגרים העוסקים בעבודות בעלות פונקציות פקידותיות. מלבד שתי חריגות, אין הם מזדהים או מוכרים. יש להם אמנם מזכירה או שתיים שבאות אל הכפר, אך אין הן יוצרות אינטראקציה עם אנשי הכפר, אלא בהקשר של מה שנתפס כשירותי זנות. שמות סמלייםלצורך הבנת היצירה, טוען גרשון שקד, יש להבין את הסמליות שמוענקת לשמות מובילים בה. שם הספר, שתורגם לעברית "הטירה" אינו מוסר את דו-המשמעות במקור - Das Schloß, שהוא גם טירה וגם מנעול. דהיינו, זהו גם מקום מגורים של מעמד עילי, וגם מקום שנעול בפני מי שחפץ לבוא או להתקרב אליו.[2] שם הגיבור ק. זהה גם לשם הגיבור של "המשפט" של קפקא, והוא מבטא את קיצור שמו, מה שמעניק למסופר נופך אוטוביוגרפי; "הדמות הראשית ק. קרובה למחבר, והיא החצנה של האגו האינטימי שלו, המטביע עליה את חותם שמו — ק' (k); אבל היא גם מסומנת כאות בלבד, כאילו אינה דמות אנושית כלל אלא פיגורה במחזה מוסר של ימי הביניים כ"כל אדם".[2] גם שם ה"יריב" של ק., קלאם, מתחיל באות ק'. המילה Klamm בגרמנית פירושה: צר, לח וקפוא מקור, ובהשאלה גיא מסולע וצר. האות התחילית המשותפת לשניהם מרמזת על כך שאין הוא רק יריבו העיקרי, של הגיבור, איש בעל דמות מחניקה וקרה הדומה לתהום חלקה, אלא שבעת ובעונה אחת, ק. גם נצמד אליה בחרדה, משום שאיננו מודע למגבלותיו שלו. על הספרהשאלה המחלחלת בכלל יצירותיו של קפקא, ובייחוד ב"הטירה" וב"המשפט" היא: מי הוא השופט? מאין קיבל את סמכותו, והאם ניתן בכלל להתמודד עם פסיקותיו[2]. הרקע שנותן קפקא לעלילה הוא אווירה קודרת וחורפית בכפר קטן בעל מחנק פרובינציאלי, שבו כל התושבים יודעים הכל על כולם ומעורבים בכל דבר. החברה והשלטון המסתורי חודרים לרשות היחיד של הפרט ולופתים אותו. התחושה ששלטת בספר, של שאלות הנותרות ללא תשובה, תואמת, לדעת שקד, את המהות הקיומית והחברתית האופיינית לחברה הביורוקרטית. כל הסמכויות הן תמיד בידיו של הבירוקרט, והוא זה שאמור לספק את התשובות, אך בחברה כזו הלקוח איננו צודק והריבון הוא נותן השירות. כל התפתחות בעלילה, בעצם, מובילה לאכזבה, וכתוצאה מכך, עובר ק. התעללויות ונותר אך ורק עם תחושות של השפלה ותסכולים. ק. הוא בעצם סוג של איוב המודרני, שנוחתות עליו מכות קשות בזו אחר זו, אך אין הוא מודע דיו כדי לזעוק את שאלת ה"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". לדעת אודי מנדלסון מסכם הפתיח של הרומן את הרעיון העיקרי של הספר כולו; ק. עומד במפתנו של המרחב, שהעלילה מתרחשת בו, נועץ מבטו בריקנות המדומה שלמעלה. הוא מחפש את הטירה המסתורית והנעלמת כאיזו ישות פיזית שמסתתרת בערפל. ק. בעצם מחפש את זהותו האישית במרחב, וחיפוש אובססיבי זה יופיע בכל הספר; בניסיונותיו חסרי התוחלת להשיג את אישורה של הטירה לזהותו ולתפקיד שהוטל עליו למלא בכפר.[1] גיטה אבינור רואה קשר ברור בין הביוגרפיה של קפקא ובין כתביו. הוא הרגיש רוב חייו תחושה של ניכור ותלישות; בן לאב סמכותי ועריץ[3], יהודי בחברה צ'כית שכתב בגרמנית, פקיד במשך שנים שעבד בחברת ביטוח גדולה. תחושה זו עוברת כחוט השני ב"הטירה". קפקא לא סיים את כתיבת הספר, אך הוא סיפר למכס ברוד, ידידו הטוב, שבסופו של דבר תשלח הטירה אישור מוגבל לשהותו של מודד הקרקעות בכפר, אבל יהיה זה רק לאחר שק. כבר נפטר מאפיסת כוחות[4]. פליקס וולטש נועץ את מקור הסמכות הבלתי-מעורערת של אותו כוח כל יכול עריץ ומתנשא באביו של קפקא, ובמאבק התמידי שבינו ובין בנו[5].
חיזוק להצמדות המבקרים לביוגרפיה של קפקא ניתן להתקבל מהעובדה ש"הטירה" נכתבה מלכתחילה כרומן בגוף ראשון יחיד, אך בהמשך, שינה קפקא את לשון הגיבור לגוף שלישי, כדי להרחיק את עדותו. פרסום הספר ותרגומו לעבריתמקס ברוד ופרנץ קפקא היו ידידים קרובים במשך 22 שנים, עד מותו של קפקא בשנת 1924. קפקא, שהיה חולה שחפת וצפה את מותו, לא הותיר צוואה, אולם במגירת שולחן הכתיבה שלו מצא ברוד שני פתקים בכתב ידו של קפקא, שנכתבו בתקופות שונות. בפתקים הורה קפקא לברוד לאסוף את כתביו ולשרפם. ברוד, שהתמנה למנהל עיזבונו של קפקא, היה מודע לגדולתו הספרותית, ולכן נטל לעצמו את החירות והוציא לאור את כתבי קפקא לאחר מותו. הוא נימק את החלטתו בכך שכבר בעת שהביע קפקא בפניו בעל-פה את משאלתו האמורה הודיע לו ברוד כי אין בכוונתו לקיימה, וכן העובדה שקפקא עצמו פרסם מספר יצירות לאחר אותה הוראה שנתן בעל-פה לברוד, ומכך הסיק ברוד שקפקא לא התכוון כי יצירותיו יושמדו. בין היצירות היו שלושת הרומנים הגדולים "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר" שזכו לתהילת עולם. "הטירה", בעריכתו של ברוד, יצא לאור בשנת 1926, כשנתיים לאחר פטירתו של קפקא. בשנת 1967 יצא לאור בהוצאת שוקן תרגומו לעברית של הרומן, מאת שמעון זנדבנק. בשנת 1982 פרסם מלקולם פייזלי (אנ') גרסה ערוכה מחדש של הרומן בתוספת ביאורים. בשנת 2020 יצא לאור, בהוצאת אחוזת בית תרגום לעברית של גרסתו של פייזלי לרומן. עיקר התרגום נעשה בידי נילי מירסקי, ועקב פטירתה קודם שסיימה את התרגום תורגמו שני הפרקים האחרונים בידי רן הכהן.[6] עיבודים לקולנוע ולתיאטרוןהרומן הטירה עובד פעמים אחדות לקולנוע, ובהן:
מקס ברוד כתב מחזה על פי "הטירה". המחזה, בתרגומו של א. ד. שפיר, הוצג בשנת 1955 בתיאטרון הקאמרי בבימויו של לאופולד לינדטברג.[8] בשנת 1976 הוצג המחזה, בתרגומו של אברהם הוס, בתיאטרון "הבימה" בבימויו של יוסי יזרעאלי, ואת ק. גילם אלכס פלג.[9] בשנת 1957 עלה המחזה בצרפתית בפריז, בבימויו של ז'אן-לואי בארו שאף גילם את ק.[10] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
