|
משה זמורה
   משה זְמוֹרָה (בגרמנית: Moses Smoira; 25 באוקטובר 1888, קניגסברג, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית – 8 באוקטובר 1961, כ"ח בתשרי ה'תשכ"ב, ירושלים), נשיא בית המשפט העליון הראשון של מדינת ישראל. ביוגרפיהראשית דרכומשה זמורה נולד בקניגסברג שבממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית, להורים שהיגרו מרוסיה: אליעזר, סוחר ועסקן, ממשפחה חסידית, ופנינה (פרל) בת רבי נחמן נתן טרשדינסקי, ממשפחת משכילים. בצעירותו רכש את השפה העברית (בין היתר בעזרת "אגודת דוברי עברית" בשם "עבריה" בראשות יצחק וילקנסקי) וקנה בה שליטה מצוינת שאפשרה לו להורות אותה לאנשים כגרשם שלום וחיים ארלוזורוב. חתנו השופט העליון חיים כהן אמר עליו: "אני חושב שאין סופר עברי שלא קרא מאל"ף עד תי"ו, ובוודאי שאין מקור מן המקורות שלנו שאותו לא למד וקרא". התחנך בגימנסיה והמשיך ללימודים גבוהים בכמה אוניברסיטאות, כמקובל בזמנו: קניגסברג, מינכן, ברלין, גיסן, היידלברג ופרנקפורט. קיבל תואר דוקטור למשפטים בקניגסברג[1]. נשא את אסתר הורביץ. מנעוריו נמשך לרעיון הציוני והיה חבר באגודת הטסודנטיס הציוניים (ק. י. פ.)[1]. בשנת 1912 גויס לשירות בחיל התותחנים של הצבא הגרמני, שירת במהלך מלחמת העולם הראשונה ונפצע בחזית המזרחית. בשנת 1919 הוא הקים בית ספר ללימוד עברית בברלין, מאיר פרנקל היה בין התלמידיו הראשונים[2]. ב-1920 קיבל הסמכה כעורך דין והחל לעבוד במשרדו של עורך דין לבנפלד בברלין, אולם הוא סירב להירשם כעורך דין, אלא התמסר אך ורק לעבודה משפטית מדעית ותאורטית[1]. בשנים 1921–1922 החל לעסוק בלימוד שפות, בעיקר שפות שמיות, באוניברסיטאות בגיסן, פרנקפורט והיידלברג.[3]. בשנת 1922 עלה לארץ ישראל, בהשפעת אשתו הציונית.[2]. בארץ ישראלבנובמבר 1922, לאחר זמן קצר לאחר שהגיע ארצה, קיבל תחילה משרה בתור גובה מיסים של ההסתדרות בירושלים, עם משכורת חדשית של 6 ל״י. הוא לא ידע עדיין דבר על החוק השורר בארץ ישראל, ובמיוחד לא הכיר את החוק האזרחי הטורקי שהיה בתוקף, ובכל זאת ניגש לבחינת עורכי דין רק 6 שבועות לאחר הגיעו ארצה, אולם הפסיק את הבחינה לאחר שהשיב בארבעה מתוך 7 המקצועות, כשהיה ברור שאין לו שאין לו את הידע ל-3 מהם[1]. עם זאת, בין ארבעת המקצועות בהם השיב על השאלות היו גם דיני החוק האזרחי, שעמדו אז עדיין לגמרי תחת השפעת החוק הצרפתי. שבועות אחדים לאחר הבחינות קיבל זמורה את ההודעה כי לתשובותיו על הדיון האזרחי קיבל את המספר המקסימלי של נקודות. ימים אחדים לאחר מכן קיבל מפרופ׳ פרדריק גודבי, שהיה מנהל בית ספר המנדטורי למשפטים של ממשלת המנדט הבריטי בירושלים להיות מורה ובוחן בדין האזרחי[1]. פרופ׳ גודבי אמר שבפעם הראשונה ראה בבחינה בארץ-ישראל תשובות בעלות רמה מדעית אירופית, לכן מינה את זמורה כמרצה בבית הספר למשפטים. משנת 1923 הרצה על דיני חברות בבית הספר המנדטורי למשפטים[4][5], ורכש לעצמו שם כמרצה פופולרי ומוכשר. את התפקיד מילא זמורה עד שנת 1948, במקביל לעיסוקיו האחרים. ב-1924 הוא פתח משרד עורכי דין ונטל לעצמו מתמחה, חיים קרונגולד, שהפך אחר כך לשותף. בהמשך הצטרפו למשרד פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן) וישראל בר-שירה (בשרובקר) והמשרד פעל בשם "זמורה, קרונגולד, רוזנבליט ובר-שירה".[2] בין התיקים בהם טיפל היה ייצוג של קיבוץ קריית ענבים בתביעה תקדימית לקבל מעמד של אישיות משפטית, כאגודה קואופרטיבית. אף על פי שהיה אז ברור כי פקודה החוקית התאימה יותר לצרכניות ולקופות מלוה וחסכון קואופרטיוביות, הוא הצליח לשכנע את שלטונות המנדט שגם קיבוץ יקבל מעמד של קואופרטיב[1]. בשנות ה-30 שימש זמורה כעורך הדין של המשרד לעבודות ציבוריות ובנין של הסתדרות העובדים הכללית[6] ושל ההסתדרות הכללית[7]. כן היה חבר בית הדין העליון של ההסתדרות.[8] בנוסף, היה חבר ועד שכונת בית הכרם[9]. בשנת 1923 נבחר לחבר ב"ועד העיר ליהודי ירושלים".[10]. בשנת 1933 הוא התמנה לחבר המועצה המשפטית[11]. באותו זמן רכש מוניטין בחוגים ציוניים והתמנה ליו"ר בית הדין של ההסתדרות הציונית. במקביל הוא עסק בפעילות ציבורית. בין השאר היה חבר בשנת 1936 בוועד "מפעל היישוב" בירושלים שגבה מס לחיזוק היישוב[12]. כיהן כיו"ר הוועד המנהל של האקדמיה למוזיקה בירושלים[13]. זמורה היה חבר מפא"י וככזה נבחר בידי דוד בן-גוריון לשמש כראש ועדת המצב המשפטית בטרם הקמת המדינה ואחר כך כאחד מחמשת השופטים הראשונים של מדינת ישראל, אשר מונו ב-22 ביולי 1948[3]. תרמה לכך גם העובדה ששותפו למשרד עורכי הדין היה פנחס רוזן שמונה לכהן כשר המשפטים הראשון[14]. המינוי התקבל בחיוב על ידי פוליטיקאים, משפטנים והציבור מאחר שזמורה נחשב עילוי משפטי[15]. זמורה הזהיר את ידידו רוזן "מפני האפשרות שהקשר ביניהם ייתן פתחון פה, ובמטרה למנוע שהבריות ירננו ולזות שפתיים".[16] בהיותו זקן השופטים, מונה זמורה לנשיא הראשון של בית המשפט העליון. זמורה התעקש שבניין בית המשפט יהיה בירושלים ולא בכרמל בחיפה, היכן שבן-גוריון חפץ למקמו. היה חבר הוועד הפועל של האוניברסיטה העברית בירושלים במשך שנים רבות. ב-1 באוגוסט 1954 פרש מכהונתו כנשיא בית המשפט העליון[17] אחרי שלקה בשבץ חמור[18]. נטמן בבית הקברות סנהדריה בירושלים[19]. הנצחה הרחוב הסמוך לבית משפט השלום בירושלים אשר במגרש הרוסים קרוי על שמו. בשנת 1989 הונפק בול דואר לזכרו, ערכוֹ 90 אגורות[20]. ב-6 בינואר 2016 אישרה מועצת עיריית נתניה קריאת שם רחוב על שמו בשכונת "כוכב הים" במערב העיר. משפחתובתחילת מלחמת העולם הראשונה נישא זמורה לאסתר, בתו של מיכאל הורביץ, סוחר עצים ידוע וציוני ותיק (אחותה ג'ני נישאה לקורט בלומנפלד)[21]. לבני הזוג נולדו שתי בנות: מיכל זמורה-כהן, מוזיקולוגית, ועדה מירב, רופאה בבית החולים בילינסון. בתם מיכל נישאה לשופט בית המשפט העליון חיים כהן בחתונה קונסרבטיבית בניו יורק, מאחר שבהיותה גרושה, נישואים אלו אסורים על פי ההלכה היהודית[22]. אחיו של משה זמורה, ד"ר יוסף זמורה (1889–1964), היה רופא, ועלה לארץ ישראל בשנת 1935. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
