ההגדרה המקורית של מוריס דוברגר לחצי נשיאותיות קבעה שהנשיא צריך להיבחר, להחזיק בכוח משמעותי ולכהן לתקופת כהונה קבועה.[5] הגדרות מודרניות רק מצהירות שעל ראש המדינה להיבחר, ושראש ממשלה נפרד התלוי באמון הפרלמנטרי צריך להוביל את הרשות המבצעת.[5]
תת-סוגים
ישנם שני תת-סוגים ברורים של משטרים חצי-נשיאותיים: ראש הממשלה-נשיאות ונשיא-פרלמנטריות.
תחת שיטת נשיא-פרלמנטריות, ראש הממשלה והקבינט אחראים ביחד לנשיא ולפרלמנט. הנשיא בוחר את ראש הממשלה ואת הקבינט, אך חייב לקבל תמיכה של רוב פרלמנטרי לבחירתו. כדי להדיח ראש ממשלה, או את כל הקבינט, מהשלטון, הנשיא יכול לפטר אותם, או שהפרלמנט יכול להדיח אותם באמצעות הצבעת אי אמון. צורה זו של חצי-נשיאותיות קרובה הרבה יותר למשטר נשיאותי טהור. השיטה משמשת ב: אזרבייג'ן, רפובליקת קונגו, גינאה ביסאו,[6]מאוריטניה, מוזמביק, נמיביה, הרשות הפלסטינית, רוסיה, סוריה וטאיוואן. הוא שימש גם באוקראינה (תחילה בין 1996 ל-2005; אחר כך מ-2010 עד 2014), בגאורגיה (מ-2004 עד 2013), בדרום קוריאה תחת הרפובליקה הרביעית והחמישית, ובגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר.[11][12]
^ 12Duverger (1980). "A New Political System Model: Semi-Presidential Government". European Journal of Political Research (quarterly). 8 (2): 165–187. doi:10.1111/j.1475-6765.1980.tb00569.x. The concept of a semi-presidential form of government, as used here, is defined only by the content of the constitution. A political regime is considered as semi-presidential if the constitution which established it, combines three elements: (1) the president of the republic is elected by universal suffrage, (2) he possesses quite considerable powers; (3) he has opposite him, however, a prime minister and ministers who possess executive and governmental power and can stay in office only if the parliament does not show its opposition to them.