סיכון אשראי

סיכון אשראי הוא סיכון של הפסד כתוצאה מכך שלווה לא יפרע את חובו, או חלק ממנו. מלווים מנסים להעריך את הסיכון הכרוך בכל חוב, לפי נתוני הלווה והשוק. הערכת הסיכון מאפשרת להם לקבל החלטות שונות, כמו האם לאשר חוב מסוים או לסרב לו, וכן את שאר התנאים המגדירים אותו.

מלווים רבים משתמשים במודלים של סיכוני אשראי כדי לדרג לקוחות קיימים ולקוחות פוטנציאליים בהתאם לסיכון, ואז להפעיל עליהם אסטרטגיות מתאימות. בשל חשיבות הנושא, נעשה שימוש במשאבים ניכרים ובתוכניות מתוחכמות כדי לנתח ולנהל את הסיכון. בחברות לא מעטות ישנן מחלקות לסיכוני אשראי שתפקידן להעריך את האיתנות הפיננסית של לקוחותיהם, ולקבוע האם להעניק להם אשראי. ישנן גם חברות שעיסוקן לספק מידע בתחום, או להעריך סיכוני אשראי עבור הלווים.

הערכת סיכון האשראי של יחידים מבוססת על הכנסותיהם, נכסיהם, חובותיהם הקיימים, וכן נתוני פירעון הלוואות בעבר.

הערכת סיכון האשראי של תאגידים מתבססת, בנוסף לכל אלה, גם על הסיכונים בשוק שבו פועל התאגיד; וכן על סיכוני האשראי שאליו חשוף התאגיד בתורו. לדוגמה, חברה שאינה דורשת תשלום מיידי על מוצרים ושירותים שהיא מספקת, אלא מאפשרת לו אשראי (לדוגמה, שוטף+30), צוברת סיכון בתקופה שבין האספקה לתשלום.

על פי הוראות המפקח על הבנקים (בהתאם לתקנות "בזל 2") מחויבים הבנקים לפתח מערכות פנימיות לדירוג אשראי.^[1]

דירוג אג"ח המתבצע על ידי סוכנויות דירוג אשראי כסטנדרד אנד פורס, מודי'ס ופיץ', ובישראל על ידי "מעלות" ו"מידרוג", הוא אחד הכלים להערכת סיכון האשראי בחברות ציבוריות.

כאשר סיכון האשראי גבוה, יכול המלווה להחליט שאינו מעוניין להעניק את ההלוואה למבקש. עם זאת במקרים רבים ההלוואה תאושר, אבל בתנאים מיוחדים שהופכים אותה למשתלמת למלווה למרות הסיכון הגבוה. בין התנאים האלה:

• שיעור ריבית גבוה: הריבית היא הרווח של המלווה מן ההלוואה. שיעור ריבית גבוה יותר, משמעותו רווח גבוה יותר. מלווים רבים מוכנים, בתמורה לשיעור ריבית גבוה, להסתכן בהלוואות בסיכון גבוה יותר. שיעור הריבית הנדרש נובע מניתוח עלות/תועלת של ההלוואה על פי הסיכון שבה.
• הגבלת סכום ההלוואה: במוצרים כמו כרטיסי אשראי ומשיכת יתר, גובה האשראי (כלומר ההלוואה) שמאפשרים חברת כרטיסי האשראי או הבנק, תלוי בסיכון האשראי.
• דרישת ביטחונות: ביטחונות מסוגים שונים מיועדים כדי ליצור אמצעי לחץ על הלווה להחזיר את ההלוואה, וכן כדי לאפשר למלווה להקטין את הנזק במקרה שאינו עושה זאת. ככל שההלוואה מסוכנת יותר, ייטה המלווה לדרוש ביטחונות גדולים יותר. דוגמאות לביטחונות:
  • ערבות צד ג', המאפשרת למלווה לדרוש את הלוואה מאדם אחר, אם הלווה אינו מחזיר אותה;
  • שעבוד של נכסים, המאפשר למלווה לפרוע את ההלוואה על ידי מכירת הנכסים המשועבדים.
• התניית ההלוואה באמצעי בקרה ופיקוח: המלווה יכול לדרוש לקיים צעדים שמטרתם היא להגן עליו; צעדים כאלה מקובלים בעיקר בהלוואות לגורמים עסקיים. לדוגמה:
  • הגבלת יכולת הלווה לקחת הלוואות נוספות, או להקטין את נכסי החברה באמצעות תשלום דיבידנדים לבעלי המניות או באמצעות רכישה עצמית של ניירות ערך של החברה בשוק ההון.
  • ניטור החוב על ידי דיווחים חודשיים מהלווה או ביצוע ביקורות חשבונאיות בעסק.
  • אפשרות למכור (לחלט) את הערבויות, במקרה של אירוע ספציפי בעת התדרדרות של יחסים פיננסיים כגון יחס חוב להון עצמי, או יחס כיסוי ריבית.

הלוואות רבות ניתנות בריבית אשר משתנה במהלך חיי ההלוואה בהתאם לביטחונות שניתנו.

ככל שהביטחונות גבוהים יותר סיכון האשראי נמוך יותר ולכן הריבית תהיה נמוכה יותר ולהפך, אם ישנה הרעה בביטחונות הלווה עליו יהיה לשלם ריבית גבוה יותר.

כאשר הלווה נכנס לקשיים ואינו עומד בתשלומי ההלוואה סיכון האשראי גדל בצורה משמעותית ולרוב תחול על הלווה ריבית הפרה.

במסחר בין תאגידים, נפוץ המצב שבו התשלום עבור הסחורה הנמכרת אינו מבוצע בזמן אספקת הסחורה, אלא מאוחר יותר (לדוגמה: שוטף+30, כלומר עד 30 יום לאחר המכירה). במצב כזה, הספק למעשה נותן הלוואה (אשראי) ללקוח. בהלוואה זו, כמו בכל הלוואה אחרת, כרוך סיכון אשראי.

כדי להקטין את סיכון אשראי זה, יכול הספק להקשיח תנאי התשלום (לדוגמה, שוטף+15), עד כדי דרישה לתשלום מיידי ובמזומן. אפשרות אחרת היא הגבלת כמות המוצרים המסופקים ללקוח. אסטרטגיות כאלה יקטינו, אולי, את היקפי המכירות, אבל גם את החשיפה לסיכוני אשראי, ובכך את האפשרות שהתשלומים לא ייפרעו. כאשר כח המיקוח של הספק מול הלקוח נמוך, לדוגמה כאשר הספק הוא חברה קטנה או חברה עם לקוחות מעטים, האפשרות של הספק לשלוט בסיכון האשראי מוגבלת. חברות כאלה פגיעות מאוד לפיגור בתשלומי לקוחות ופשיטות רגל שלהם.

גם אנשים פרטיים יכולים להיות חשופים לסיכוני אשראי:

• כאשר אדם מפקיד כספים בבנקים, או רוכש איגרות חוב בשוק ההון, הוא מלווה כספים לאנשים או גופים אחרים, ומסתכן בכך שלא יוכלו להחזיר את ההלוואות.
• גם בעסקאות מסחריות רגילות יש סיכון אשראי, אם הלקוח נותן מקדמה לספק. לדוגמה, בעסקאות נדל"ן מקובל לשלם חלק ממחיר הנכס, או אף את כולו, לפני קבלתו.
• שכירים בתאגידים ואף בשירות הציבורי תלויים ביכולת של מעסיקיהם לשלם את משכורתם; לכן הם חשופים לסיכון אשראי מצד מעסיקיהם.

פיתוח עדכני שמגן על המלווה ועל מחזיקי איגרות חוב מסכנה של כשל פרעון של הלווה הן נגזרות אשראי, בדרך כלל בצורה של החלפת אשראי במקרה אירוע של כשל פרעון (CDS - credit default swap). החוזה הפיננסי הזה מאפשר לחברה לקנות הגנה נגד פשיטת רגל מגוף שלישי, מוכר הביטחון. זה האחרון מקבל עמלה תקופתית (credit spread), כפיצוי על הסיכון שהוא לקח על עצמו, בהסכימו לקנות את החוב אם יתרחש כשל כאמור.

השימוש בשירותי גבייה איננו כלי אמיתי לניהול סיכוני אשראי אלא מהווה אמצעי קיצוני (בדומה לניכיון שיקים) בו המלווה מצפה לקבל סכום קטן יותר מהמוסכם, לאחר ניכוי העמלה שיקבל הגובה.

במקרים מסוימים מכירים שלטונות המדינה שיכולת הפרט להעריך סיכוני אשראי מוגבלת, ושסיכון זה עשוי להקטין את היעילות הכלכלית. לפיכך נוקטים השלטונות בצעדים משפטיים, או בונים מנגנונים במטרה להגן על הלקוחות נגד מקצת סיכוני האשראי הללו. לדוגמה:

• פיקדונות בבנק מובטחים לכאורה עבור אנשים פרטיים, על ידי הבנק המרכזי של המדינה. בכך מוקטן סיכון האשראי בצורה יעילה וגוברת נכונות הפרטים להשתמש במערכת הבנקאית.
• בישראל, על פי חוק, רוכש דירה אמור לקבל ערבות על פי חוק המכר על תשלומים שהוא מעביר ליזם המוכר, על מנת להפחית את סיכון האשראי שלו.

• הלוואת סאבפריים
• דירוג אג"ח
• חוב אבוד
• אמות מידה פיננסיות

• שלי אפלברג, למי מסוכן יותר להלוות? לצעירים, לגרושים ולרווקים, באתר TheMarker‏, 12 במרץ 2012