|
תקן דיווח כספי בין-לאומיתקן לדיווח כספי בין-לאומי (באנגלית: International Financial Reporting Standard, בקיצור: IFRS) הוא אסופה של תקנים חשבונאיים שנוצרו על ידי המוסד הבין-לאומי לתקינה בחשבונאות. מדינות רבות בעולם בחרו לאמץ את התקינה הזו כתקן מחייב במגזרים עסקיים שונים. בישראל, החליט המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות בישיבת מועצת המוסד שנערכה ב-31 במאי 2005 לאמץ את התקינה הבין-לאומית וקבע חובת דיווח החלה על כלל החברות ציבוריות החל מהדוחות הכספיים של הרבעון הראשון של שנת 2008, כאשר ניתנה אפשרות ליישום מוקדם כבר בדוחות כספיים החל מ-31 ביולי 2006. במהלך השנים, הובאה בקרב מלומדים ביקורת על אופן אימוץ התקינה, וכן הוצעו דרכים לשנות את האופן בו מיושמת התקינה הבין-לאומית בישראל.[1] התפתחות התקינה הבין-לאומית לדיווח חשבונאיבעבר, התקינה החשבונאית הבין-לאומית נערכה ופורסמה על ידי הוועדה הבין-לאומית לתקינה (IASC – International Accounting Standard Committee), התקנים שפורסמו על ידי הוועדה נקראים תקן חשבונאות בין-לאומי (international accounting standard, בקיצור: IAS). בשנת 2001, הוקם המוסד הבין-לאומי לתקינה בחשבונאות (IASB – International Accounting Standard Board) והחליף את IASC בפרסום תקנים בין-לאומיים בחשבונאות, תקנים אלה נקראים תקני IFRS. הוחלט כי IASB יאמץ את כל תקני ה-IAS וה-SIC שפורסמו טרם הקמתו. מאז פרשנויות לתקינה הבין-לאומית מובאות על ידי הוועדה הבין-לאומית לפרשנות דיווח כספי בין-לאומי (IFRIC – International Financial Reporting Interpretations Committee). בשנת 2003 פורסמו גרסה ראשונה של תקן דיווח כספי בינלאומי 1 ותקן חשבונאות בין-לאומי 2 – מלאי. עקרונות התקינה הבין-לאומית לדיווח חשבונאיהתקינה הבין-לאומית מבוססת על מערכת של עקרונות אשר מטרתם לקבוע כללים ומסגרת מושגית וכן להכתיב דרישות ספציפיות. המסגרת המושגית דנה בהגדרות ובקריטריונים למדידה של נכסים, התחייבויות, הכנסות והוצאות לשם הכנה והצגה של דוחות כספיים. המידע המוצג בדוחות הכספיים אמור להיות מובן, מהימן, רלוונטי ובר השוואה. יתרונות התקינה הבין-לאומית לדיווח חשבונאי וחסרונותיה
דוחות כספיים לפי התקינה הבין-לאומית לדיווח חשבונאי
ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
