ספק סביר

מעבר לספק סביר (באנגלית: Beyond Reasonable Doubt) היא אמת מידה הדרושה להרשעה במשפט פלילי הנהוגה בשיטות משפט רבות, לרבות המשפט המקובל, לפיה נדרש מן התביעה לשכנע את בית המשפט באשמת הנאשם בהסתברות הקרובה לוודאות.

אמת מידה זו של "ספק סביר" ייחודית למשפט הפלילי, ומחמירה מאמת המידה הנהוגה במשפט אזרחי של "מאזן ההסתברויות", לפיה די שבית המשפט ישתכנע כי גרסת צד אחד בדיון האזרחי מסתברת יותר מזו של הצד השני. אחד הטעמים שצוינו תדיר בפסיקה לאמת מידה מחמירה זו הוא כי "מוטב שמאה אשמים יצאו זכאים בדין מאשר שחף מפשע אחד יורשע, כשספק סביר מקנן בלב בית המשפט".

כללים מחמירים נוספים במשפט הפלילי בהם נעזרות שיטות המשפט הנזכרות הם: "חזקת החפות מפשע", ו"נטל ההוכחה" הרובץ על התביעה, והם משלימים את מסגרת זו של התנהלות ההליך הפלילי.

בפסיקה ובספרות הוצג קושי אינהרנטי הכרוך בהגדרה ברורה ומנחה של אמת המידה "ספק סביר". קושי מרכזי טמון בכך שהסברי המונח טעונים בעצמם הסברים, בעיקר הגדרת ה"סביר". היו שהציעו^{[דרוש מקור]} שעל בית המשפט להשתכנע שהוא בטוח באשמת הנאשם, אך הגישה אינה מבהירה את מידת הוודאות הנדרשת. גם נוסחה המשווה לאמת המידה את "הספק שהיה מעלה אדם לו עמד להחליט בענייניו הפרטיים" נשללה בהיותה חמקמקה, מאחר שכל אדם ניגש לענייניו הפרטיים בגישה שונה, כשמידת חשיבותם בעיניו גם היא איננה שוות משמעות לפי קריטריון אובייקטיבי.^[1]

נוסחה מקובלת להגדרת 'הספק הסביר' היא שההוכחה לחובת הנאשם נדרשת להיות כה משכנעת וקרובה לוודאי, עד כי לגבי הטענה ההפוכה הנטענת לזכות הנאשם ייאמר כי היא אמנם אפשרית מבחינה תאורטית, אך כה רחוקה עד שאין לתת לה כל ממשות. כך, רשאי בית משפט להרשיע את הנאשם, רק אם כל ההסברים והפרשנויות שניתנו לראיות כמצביעים על חפות הנאשם נדחו כחסרי ערך. על בית המשפט להשתכנע שהעובדות אינן מתיישבות עם מסקנה ראציונלית כלשהי אחרת מזו שהנאשם אשם בדין.

בארצות הברית רואים באבן הבוחן הראייתית עיקרון הנובע מתיקון 14 לחוקה האמריקאית המבטיח הליך שיפוטי ראוי (DUE PROCESS). אמת מידה מחמירה זו, כך נקבע שם, מוטלת על המדינה כדי להגן על חירות הפרט, שהיא ערך בעל משקל דומיננטי החובק כל.

בישראל ראו את מקורה של אבן הבוחן הראייתית המחמירה בהתאם להקשר בו עלתה. היו שראו בה עקרון יסוד חוקתי וחברתי החולש על שיטתנו.^[2] אחרים ראו בה 'כלל ראייתי', או שקראו אותה לתוך פסקי הדין כ'כלל ידוע וברור'. אחרים הגדירו אותה חזקה מן הדין, המגלמת זכות בסיסית של כל אדם להיות מוגן מפני הפללה כל עוד קיים ספק סביר.

בישראל נכנס לתוקפו בשנת 1995 תיקון לחוק העונשין^[3] שכותרתו "נפקותו של ספק": "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה מעבר לספק סביר." עוד מונחת על שולחן הכנסת זה מכבר הצעת "חוק יסוד: זכויות במשפט", הקובעת בסעיף 4 שלה את "חזקת-הזכאי". הצעה זו טרם עברה את כל שלבי החקיקה, וממילא אינה יכולה להיות מוכרת כחלק מהחוקה בישראל.

פרופ' שניאור זלמן פלר סבור כי המחוקק קבע בתיקון הנזכר את חזקת החפות מפשע" כחזקה מן הדין, ובלשונו: "... סעיף 34 כב (א) לחוק העונשין (קובע) את חזקת החפות כחזקה שבדין - praesumptio juris tantum - מיוחדת במינה מבחינת משקלה הראייתי; כדי להפריכה מתחייבות ראיות "מעבר לספק סביר", ואין די בעמידתן במבחן מאזן ההסתברויות לצד התביעה. כך הוא בהתאם לכלל in dubio pro reo; זכותו הבסיסית של כל אדם להיות מוגן מפני הפללה כל עוד קיים ספק סביר שמא בכל זאת הוא חף מפשע".^{[דרוש מקור]}

סעיף 34כב לחוק העונשין הישראלי, קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". הסבירה השופטת אילה פרוקצ'יה:

החובה להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר נגזרת מעקרונות חוקתיים של חופש האדם והגנה על חירותו האישית מפני מעצר ומאסר ומפני פגיעה בכבודו כאדם. משתלבת בכך חזקת החפות, ממנה נגזר העקרון כי אין להרשיע אדם כאשר נותר ספק סביר באשמתו (ע"פ 6295/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). חזקת החפות היא חזקה ראייתית, המחייבת זיכוי נאשם מקום שלא הובאו ראיות מספיקות לאשמתו. יסוד הספק הסביר עוסק בשאלת דיותן ומשקלן של הראיות המפלילות, והוא העונה לשאלה האם הופרכה חזקת החפות, אם לאו. ככאלה, חזקת החפות ועקרון הספק הסביר הם מושגים המשלימים זה את זה. הנטל להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר הוא אמצעי בעל חשיבות עליונה בהתמודדות מפני הרשעות שווא שיסודן בטעות עובדתית. ... העקרון לפיו עדיף שיהלך רשע חופשי משזכאי יורשע שלא כדין עומד ביסוד אמת המידה של הספק הסביר.^[4]

ב"פרשת פודמסקי", כתב השופט חשין את מגוון החלופות המתעוררות במשפט הפלילי:

הביאה הקטיגוריה דברי הוכחה אשר יש בהם, לכאורה, כדי להעלות את ההנחה, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת אליו, עוברת לשכמו של הנאשם החובה להמשיך בהבאת דברי הוכחה מצדו הוא. [לא] בשלב זה - ואף לא בשום שלב אחר - אין עליו להוכיח את חפותו מפשע; כל מה שמוטל עליו הוא: לתת דברי הסבר להנחה אשר עלתה מתוך הוכחותיה של הקטיגוריה. נתן הסבר המתקבל על הדעת, אך השופט אין בידו להחליט אם יקבל דברי הסבר אלה או ידחם - כלומר: אינו מוכן להכריע אם דברים אלה נכונים הם או לא - עליו לזכותו מפני הספק. נתן הנאשם הסבר מתקבל על הדעת, אך השופט אינו מאמין בדברי הסברו, או הסברו אינו מתקבל על הדעת, או לא נתן כל הסבר, שוקל השופט את כל המסיבות ואת כל דברי ההוכחה - בשוותו לנגד עיניו תמיד את הכלל היסודי והראשי, היינו: כי חובת ההוכחה רובצת על שכמה של הקטיגוריה עד סוף כל הסופות - ואז הוא רשאי - אך אינו מצווה - לחייב את הנאשם בדין.

ספק סביר המצדיק זיכוי הוא ספק המותיר, על-פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם. לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן זה. ... על הספק הסביר להיות רציני, הגיוני ובעל אחיזה מעשית במציאות. לא כל השערה או אפשרות רחוקה יקימו ספק שיש בו כדי להצדיק פטור מאחריות. נדרשת סבירות לקיומו של ספק, המשליכה על משמעותו, רצינותו ומשקלו.^[4]

השופטת דליה דורנר הציגה את הדברים: "ספק סביר ייווצר כאשר ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תאורטית."^[5]

הלורד דנינג הציג את הדברים כך:

מידת הבטחון לא חייב להגיע לודאות, אבל עליו לשאת רמה גבוהה של הסתברות. הוכחה מעבר לספק סביר אין משמעותו הוכחה מעבר לצל של ספק. החוק לא היה מצליח להגן על הקהילה אם הוא נתן פתח להסתברויות דימיוניות להסיט את מסלולו של עשיית הצדק. אם הראיות הן כה חזקות נגד אדם להשאיר רק אפשרות רחוקה לטובתו, שניתן לסלק באמירה: כמובן זה אפשרי, אבל כלל וכלל לא סביר, התיק הוכח מעבר לספק סביר, אולם פחות מזה לא יספיק.^[6]

השופטת פרוקצ'יה נתנה מבחן אחד להבחנה בין ספק סביר לכזה שאינו סביר:

השאלה מתי תמיהות שנותרו עולות כדי ספק סביר באשמת הנאשם עשויה להיות מושפעת ממידת הקשר שלהן לגרעין המהותי עליו נסב האירוע נשוא האישום. מקום שהתמיהות מקרינות על עצם מעורבות הנאשם באירוע העברייני המיוחס לו, משקלן עשוי לעלות כדי ספק סביר באשמה. לעומת זאת, מקום שהן מצויות בשוליו של האירוע העברייני ואינן מהותיות לו, הישארותן ללא מענה לא בהכרח תשפיע על רמת הוודאות הנלווית לגרסה המפלילה האמינה. ככלל, הציפייה כי במערך ראיות מפלילות כל פרט מפרטי התנהלותם של הנאשם ושל קרבן העבירה, בין לפני מעשה העבירה, בין בעת מעשה העבירה, ובין לאחר מעשה העבירה, יהיה מוכח וברור במלואו, ויתיישב עם כל המכלול הראייתי, אינה בהכרח תואמת את מורכבות אירועי החיים, ואת מורכבות נפש האדם והתנהגותו, שלא תמיד מצויים לגביהן ראיות והסברים מלאים. מקום שהפרטים החסרים אינם מהותיים לגרעין העבירה ונמצאים בשוליה, אין בכך בהכרח כדי למנוע את הפללת הנאשם, וכדי להעלות ספק סביר המצדיק את זיכויו.^[7]

דורון מנשה ואיל גרונר הציעו בספרם "מהות הספק הסביר במשפט הפלילי" תאוריה ליישום מידת ההוכחה בפלילים על פי המושג "אסטרטגיית ההכרעה במשפט הפלילי".^[8] על פי הצעתם את הספק הסביר יש להבין לאור הקצאת סיכוני המשגה בין הרשעה שגויה לבין זיכוי שגוי, הקצאה בין התביעה לבין הנאשם כך שסיכוני המשגה יוטלו על התביעה באופן הרב ביותר האפשרי כל עוד ניתן לקיים את אפקטיביות המשפט הפלילי. באופן זה נשמרת ההגנה על חפים מפני הרשעות שווא באופן המרבי ובכפוף לאפשרות לקיים אכיפה של המשפט הפלילי באופן יעיל. על פי הצעת מנשה וגרונר יש לקבל כל השערת חפות ולזכות את הנאשם בכפוף לכך שהשערת החפות אינה נחסמת באחד מתוך החסמים הבאים: החסם השיטתי, החסם ההסתברותי, החסם הטבעי והחסם הפרוצדורלי. החסם השיטתי עניינו דחיית השערת חפות שקבלתה בכל משפט פלילי לא תאפשר אכיפה אפקטיבית של המשפט הפלילי. החסם ההסתברותי עניינו דחיית השערת החפות שההסתברות לקיומה כה נמוכה עד כדי הצדקה להתעלם ממנה לצורכי קבלת החלטות מעשית. החסם הטבעי עניינו דחיית השערת חפות שאינה עומדת במבחן הרציונליות וגוף הידע המדעי. החסם הפרוצדורלי עניינו דחיית השערת חפות שבירורה מחייב הקצאת משאבים שלא ניתן לעמוד בה או שלא ראוי לעמוד בה על פי הכרעה דמוקרטית.

יניב ואקי הציע בספרו "מעבר לספק סביר - גמישות ההוכחה בדין הפלילי"^[9] מודל הכרעה שלפיו רף ההוכחה ישתנה בהתאם לאינטרסים המוגנים הנגזרים מחומרת העבירה והעונש הצפוי לה. מדובר בגישה הרואה ברף של "מעבר לספק סביר" תוצר של איזון אינטרסים בין מחויבותו של המשפט הפלילי להגנה על חפים מפשע מחד גיסא, לבין הצורך להגן על הציבור ולאפשר את הרשעתם של העבריינים מאידך גיסא. לפי הצעה זו, רף ההוכחה מבטא איזון אינטרסים גרידא בין הפרט לחברה, ועל כן עליו להיות גמיש ולהשתנות בהתאם לחומרת העבירה ולעונש הצפוי לה. מכאן ששאלת עיצובו של רף ההוכחה ופרשנותו של הרף של "מעבר לספק סביר" היא שאלה ערכית-נורמטיבית, ושאלת סבירותו של הספק ומידת סבירותו היא תלוית הקשר ונקבעת בהתאם לשיקולי מדיניות.

• יניב ואקי "סבירותו של ספק: עיונים בדין הפוזיטיבי והצעה לקראת מודל נורמטיבי חדש" הפרקליט מט(2), 463 (2007)
• השופט י' קדמי, על הראיות, דיונון, תשנ"א, 818 .
• ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נגד מ"י פד"י מז (4) 221, (השופט שמגר) 644-653.
• ע"פ 20/51 פודמסקי נ' היועץ המשפטי, פד"י ה' 1187, בעמ' 1196.
• הרב דוד ניסני, הוכחת אשמה מעבר לספק סביר במשפט העברי(הקישור אינו פעיל), גיליונות פרשת השבוע, גיליון 378