עקרבים בארץ ישראל

בארץ ישראל חיים כ-21 מיני עקרבאים, מגוון גדול יחסית לשטחה הקטן. 21 מינים אלו שייכים לשלוש משפחות שונות, והם נפוצים בכל בתי הגידול היבשתיים, מהר חרמון ועד אילת, כשמחצית מהם חיים במדבר.^[1]^[2] הצבעים הבולטים ביותר אצל עקרבים אלו הם שחור, חום וצהוב, ככל הנראה עקב ההתאמה לסביבה בה הם חיים. ב-2018 יצא לאור מדריך שדה לעקרבי ישראל הראשון.^[3]

היחס לעקרבים בישראל מצד האדם הוא מורכב והיה נתון לשינויים לאורך השנים. בכל שנה, כמאות אנשים נעקצים מעקרבים, חלקם מגיעים למצב קשה, ובשל כך העקרבים זוכים ליחס ציבורי גרוע.

פנחס אמתי היה אנטומולוג (חוקר פרוקי-רגליים) שהתמחה בחקר העכבישנים, ותרם רבות אודות חקר העקרבים בישראל. ב-1955 התפרסם מאמרו הראשון על עקרבים כפולי עוקץ, וב-1959 התפרסם מאמרו על תגלית דרכי הרבייה אצל עקרבים בפעם הראשונה במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עקב הצורך בפיתוח חיסון פסיבי נגד עקיצות עקרבים, פיתח אמיתי מכשיר חשמלי שכונה "מחלבת העקרבים" ואִפשר הפקת ארס עקרב לשם פיתוח תרכיב החיסון. עקרבים שונים נקראים בעברית בשמות שהעניק להם אמיתי, בניהם: עב-יד כושי, נבו יריחו, קטלן דו-גוני. אמיתי אף זכה לעקרב הקרוי על שמו - עקרבחול אמִתַּי.

גאוגרפיה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

הכחדה ומאמצי שימור

כיום, ישנם גורמים שונים המאיימים על העקרבים בישראל כשהעיקריים בהם הם הרס בית הגידול, הרעלות ואיסופים מהטבע לצורכי מסחר בלתי חוקי.^[4] נבו יריחו לדוגמה, בגלל גודלו המרשים ומזגו הנוח, הוא מין בולט שנאסף לצורך מסחר בלתי חוקי, דבר הפוגע באוכלוסייה המקומית.

כמו כן, העקרבים בישראל אינם מוגדרים כ"ערך טבע מוגן", ועל כן אינם זוכים להגנות הנלוות. עם זאת, הם נחשבים מוגנים בתחומי שמורות הטבע והגנים הלאומיים בישראל.

יחסי גומלין עם האדם

מתוך 20 מיני העקרבים החיים בארץ ישראל, מתוכם כ-3 נחשבים למסוכנים לאדם: עקצן צהוב, קטלן דו-גוני וקטלן עב-צבתות. הסיכון מתייחס לאדם בוגר ושאינו סובל מרגישויות. בדומה לכל פגיעה מבעל חיים ארסי, גופם של ילדים ובעלי רגישויות (אלרגיות לארס או לארס מסוג מסוים) עלול להגיב באופן חמור יותר עד קיצוני. עקב כך, כל שנה מגיעים כ-270 ילדים לבתי החולים עקב עקיצת עקרב.^[5]^[6]

ב-2018, פעוט כבן שנה מהפזורה הבדואית נהרג עקב עקיצת עקרב.^[7]

עם זאת, עם השנים הפכו העקרבים למוקדי עניין, וכיום גם נערכים סיורים סביבם לקהל הרחב.^[8] בנוסף, ב-2018 נערך קמפיין לבחירת העקרב הלאומי של ישראל, במסגרתו נבחר העקרב נבו יריחו.

בתרבות

פטרוגליף המציג נחשים, עקרבים ולטאה ברכס הר כרכום
מזל עקרב בפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא
סמל יחידת הבלנ"מ

עקרבים בארץ ישראל

משפחת העקצניים

קטלן עב-צבתות (Androctonus crassicauda crassicauda) - נפוץ כמעט בכל הארץ.
שחרן יהודה (Hottentotta judaicus) - נפוץ בבחבל הים תיכוני של ישראל, דרומה עד דרום הר חברון.
קטלן דו גוני (Androctonus bicolor) - נפוץ בשפלת החוף, נגב, בקעת הירדן.
קטלן עברי (Androctonus amoreuxi hebraeus) - נפוץ בשפלת החוף, נגב, ים המלח ועין גדי.
עקצן צהוב (Leiurus hebraeus) - העקרב הארסי ביותר בישראל ונמנה עם העקרבים הארסיים בעולם. נפוץ בכל הארץ, למעט בכרמל, בחולות שפלת החוף והעמקים.
בותוס ישראלי (Buthus occitanus israelis) - נפוץ מאזור נתניה ודרומה לאורך שפלת החוף, ועד מרכז הנגב ודרום מדבר יהודה.
עקרבון נגבי (Orthochirus scrobiculosus negebensis) - נפוץ בערבה, נגב ודרום מדבר יהודה.
עקרב נמלים הירדן (Birulatus israelensis) - אורכו כשני ס"מ והוא הקטן בעקרבי ישראל. נפוץ בעמק הירדן. במסגרת מחקר ישראלי, התגלה כי הוא חי בקיני נמלת הקציר השחורה ומקיים עימה ועם מין של דמויי-עקרב יחסי גומלין. מכאן נובע שמו.^[9]
שִׂיאוֹן שחור קו (Mesobuthus nigrocinctus; מזובותוס מרושת, נקרא בעבר מזובותוס חרמוני) - נפוץ באזור הר חרמון (מכאן גם השם "שִׂיאוֹן").
חד-צלע כרמלי (Compsobuthus carmelitis) - נפוץ בגליל מערבי ובכרמל.
חד-צלע חלק (Compsobuthus levyi) - נפוץ במזרח הארץ ודרומה.
חד-צלע גדול (Compsobuthus longipalpis) - נפוץ בעין גדי.
חד-צלע מגובשש (Compsobuthus schmiedeknechti) - נפוץ במרכז הארץ וצפונה.
עקרבחול ניצני (Buthacus nitzani) - נפוץ בדרום שפלת החוף, חולות מערב הנגב, ואזור נחל צין.
עקרבחול יוטבתה (Buthacus yotvatensis) - נפוץ בדרום הערבה.
עקרבחול הערבה (Buthacus arava) - נפוץ בדרום הערבה.
עקרבחול אמיתי (Buthacus amitaii) - קרוי על שמו של האנטומולוג פנחס אמתי. נפוץ בהר הנגב.

משפחת העבידיים

עביד שחום (Scorpio maurus fuscus) - נפוץ בבחבל הים תיכוני של ישראל, ובבקעת הירדן.
עביד צהוב (Scorpio maurus palmatus) נפוץ בערבה, נגב ודרום מדבר יהודה.

משפחת הנבואיים