בין השנים 1886–1887 היה ממובילי העבודה על הקובץ של יוסף ספיר (מאודסה), "כנסת ישראל". אז כתב על אברהם מאפו ועל פרץ סמולנסקין. בהמשך חיבר ציטרון ספר על הספרות היהודית ברוסיה של המאה ה-19, וחיבורים נוספים על ספרות זמנו ("הספרות והחיים", "המשורר בחייו ובמותו").
לאחר עלייתו של הרצל, נסחף ציטרון אחר הרעיון הציוני ונטל חלק ככתב ביידיש, בעברית וברוסית בעיתוני הקונגרסים הציוניים ה-6, ה-11 וה-12.
בשנת 1916, בעת הכיבוש הגרמני, כיהן ציטרון כמפקח על בתי הספר היהודיים בווילנה.
ב-1920 החל לעבוד בקביעות בעיתון היידי "דער מאָמענט", שבו פרסם מספר מאמרים והיה אחראי למספר סדרות, ובהן הסדרות "משומדים" ו"נשים יהודיות נודעות" (שבהמשך יצאו כספרונים בודדים). ציטרון היה משתתף קבוע של כל העיתונים והמאספים הקבועים של שנות השמונים של המאה ה-19. פרסם עשרות כתבות על אישי ציבור וספרות מהתקופה. החל מ-1911 ועד יום מותו פרסם ב"העולם" סדרת כתבות מחקר חשובות, שנקראה: "רשימות לתולדות העיתונות העברית" והשתרעה על פני גיליונות רבים של כתב העת. בין כתבי העת עליהם כתב נמנו: המגיד, הכרמל, הלבנון, המליץ, הקול, האמת והצפירה.[2] בסדרת כתבות אלו הביא ציטרון חומר רב וחשוב על תולדות העיתונות העברית, בתוכו שילב את המידע הרב שאסף מניסיונו האישי בשירות אותם העיתונים.[3]
בשנת 1924 השלים ציטרון את מפעלו העיקרי, הלקסיקון הציוני העברי, ובו ביוגרפיות של מרבית הפעילים הציוניים.
קאַרל עמיל פראַנצאָז, שני ספורים מחיי בני ישראל (תרגם: שמואל ליב ציטראן), ורשה: [חמו"ל], תרמ"ה-1885.
אריה-לייב לבאנדה, אברהם בן-יוסף: ספור מחיי היהודים במלכות פולין מלפנים מהמאה השלישית לאלף הששי (תרגם: שמואל ליב ציטרון), ורשה: תושיה, תרע"א.
ד"ר צבי גרץ, דברי ימי ישראל, כרך ראשון: מראשית היות ישראל לעם עד התקוממות החשמונאים; כרך שני: מימי הנשיאים החשמונאים עד חרבן ירושלים; תרגום ש. ל. ציטרון.
לקריאה נוספת
Salomon Wininger, Grosse Jüdische National-Biographie. Band 6, Czernowitz 1931, S. 365 f. (בגרמנית)