|
אילן רונן
אילן רונן (נולד ב־1948) הוא במאי תיאטרון ישראלי. שימש כמנהל האמנותי של התיאטראות החאן, הקאמרי והבימה וכנשיא ה-UTE (איגוד התיאטרונים האירופי). לאורך השנים ביים בארץ ובחו"ל למעלה מ-96 הצגות. ביוגרפיהיליד קיבוץ עין גב. בשנת 1954, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד עבר עם הוריו לקיבוץ גנוסר, בו גדל. בגיל 13 עבר עם משפחתו לנתניה. שם החל את פעילותו הדרמטית, במסגרת החוג הדרמטי של תיכון טשרניחובסקי בעיר, בניהולו של המחזאי יעקב בר נתן. בשנת 1972 סיים את לימודיו בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. למד בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, ומשם החל בקריירה ענפה ומצליחה כבמאי תיאטרון וכמנהל אומנותי. בימוי וניהול אומנותי בתיאטרון החאן הירושלמי (1975 - 1982)עם סיום לימודיו בבית צבי (1972) התבקש אילן רונן על ידי מנהל בית הספר דאז, דוד ברגמן לשמש כמורה ובמאי בבית הספר. באותה שנה כתב וביים עם התלמידים את ההצגה "טוב למות בעד עצמנו" שהוזמנה לאחר מכן לעלות על "בימת צוותא" בתל אביב והוצגה בה בהצלחה רבה.[1] לאור ההצלחה הגדולה של ההצגה מילכוד 22, אותה כתב וביים בעקבות ספרו הנודע של ג'וזף הלר בתיאטרון החאן, מונה בגיל 27 בלבד למנהלו האומנותי של התיאטרון בהמלצת הבמאי מייקל אלפרדס, שפרש מתפקידו כמנהל אומנותי ולהקת שחקני החאן. רונן כיהן בתפקיד בשנים 1975–1982. בין ההצגות הבולטות שביים בתיאטרון החאן, "מלחמות היהודים" מאת יהושע סובול, "ג'ונגל הערים" מאת ברטולט ברכט, ועיבוד ל"אידיוט" על פי דוסטויבסקי. בשנים 1984-1983 ביים בתיאטרון חיפה את המחזות "עקומים" מאת מרטין שרמן ו"מחכים לגודו" מאת סמואל בקט. האחרונה זכתה לשבחים רבים בארץ ובעולם בשל הפרשנות הפוליטית שהעניק רונן למחזה, בהפקה דו לשונית (עברית וערבית) שזכה בשל כך לפרסום, בין היתר, בספר "Directing Beckett" מאת Lois Oppenheim מאוניבסיטת מישיגן (1994) ובספרו של פרופסור דייוויד ברדבאיי (David Bradby) "Waiting for Godot" בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' (2001), בו נבחרה כאחת ההפקות המשמעותיות שהוצגו בעולם. ב-1994 הוזמנה ההצגה לפסטיבל הבינלאומי במנצ'סטר. בשנת 1977 היה שותף להקמת הבמה הסאטירית בתיאטרון "צוותא" יחד עם הלל מיטלפונקט ויהושע סובול וביים את "חזרה בתשובה" מאת סובול ו"ויהי חור" מאת סובול ומיטלפונקט. במאי בית ומנהל אומנותי בתיאטרון הקאמרי (1982 - 1992)בשנת 1982 נבחר לבמאי הבית וחבר הוועדה האומנותית של תיאטרון הקאמרי ושנתיים לאחר מכן מונה לתפקיד המנהל האמנותי של התיאטרון. בתקופת כהונתו טיפח דור חדש של מחזאים כגון שמואל הספרי, מוטי לרנר וגלעד עברון. אימץ את אנסמבל רנה ירושלמי תחת מטריית תיאטרון הקאמרי. גילה וטיפח דור חדש של שחקנים כגון שולי רנד, רמי הויברגר, ענת וקסמן ורמי ברוך. בין ההצגות הבולטות של רונן בתקופת זו: "טוב" מאת ס.פ. טיילור, "קסטנר" מאת מוטי לרנר ו"מיכאל קולהאס", עיבוד על פי היינריך פון קלייסט. האחרונה זכתה להצלחה בינלאומית חסרת תקדים והוזמנה לפסטיבל אדינבורו היוקרתי, לפסטיבל הבינלאומי בוורשה (1987/88), ויצאה לסיבוב הופעות במספר ערים בגרמניה וכמו כן במוסקבה וסנט פטרסבורג. בשנת 1990, בעקבות הצלחתה ההצגה "גם הוא באצילים", הוזמן אילן רונן לביימה בתיאטרון מאלי במוסקבה. וכך, היה רונן לביים הישראלי הראשון שביים ברוסיה הקומוניסטית. ב-1992 פרש מניהול אמנותי, והפך לבמאי עצמאי, בין ההצגות הבולטות שביים, בתיאטרון הקאמרי: "מבקר המדינה", מאת אילן חצור על פי גוגול, "נורה" מאת איבסן, "קוויאר ועדשים", חפץ ו"הבכיינים" של חנוך לוין; בתיאטרון בית ליסין: "מותו של אנרכיסט מפוקפק" מאת דריו פו, חשמלית ושמה תשוקה מאת טנסי ויליאמס. התיאטרון הלאומי "הבימה" (1995 - 2016)בימוי והקמת קבוצת הצעיריםבשנת 1995 החל לביים בתיאטרון הבימה. בין ההצגות הראשונות בבימויו בתיאטרון הלאומי, החייל האמיץ שוויק מאת ירוסלב האשק, קן הקוקייה (תרגום ובימוי) מאת דייל וסרמן ו"קרוב יותר" מאת פטריק מרבר(אנ') בשנים 1996–2004 הקים, ביים וניהל את "קבוצת הצעירים של תיאטרון הבימה". מטרתו של רונן הייתה ליצור חממה לבוגרי בתי הספר למשחק ולשחקני תיאטרוני פרינג', שתאפשר להם להתפתח בהדרגה בתיאטרון וליצור יחד עימו תיאטרון המחפש אתגרים תיאטרוניים, המקרב אליו קהלים צעירים. הקבוצה הפכה לאחת מגולות הכותרת של התיאטרון עם הצגות בולטות כמו "מנדרגולה", "מלחמת אחים" ו"מעגל הגיר הקווקזי", שאף זכתה להצלחה בינלאומית בפסטיבל הבינלאומי בפראג בשנת 2000. קבוצת הצעירים של תיאטרון "הבימה" המשיכה את פעילותה עד שנת 2016, בניהולם של סיגל אבין (2005 - 2009) ושי פיטובסקי (2009 -2013). הצלחת הקבוצה, הפכה למודל לחיקוי לתיאטרונים כמו בית לסין, גשר, חיפה ובתיאטרון הקאמרי שהקימו קבוצות מסוג זה לתקופות משתנות. ניהול אומנותי בתיאטרון "הבימה" (2004 - 2016)בשנת 2004 מונה אילן רונן למנהל האומנותי של תיאטרון הבימה. במהלך כהונתו נאלץ התיאטרון לעזוב את משכנו הקבוע לרגל שיפוץ הבניין למשך כחמש שנים, שבעקבותיו פנה רונן להנהלת תיאטרון הקאמרי ויזם עימה סדרה של שיתופי פעולה על מחזות מאתגרים מבחינה אומנותית: "חברון", "אנטיגונה", "החגיגה", "אלוף הבונים", "הכיתה שלנו", "חשמלית ושמה תשוקה" (בבימויו של רונן), "אישה בורחת מבשורה" ו"הילד החולם". שיתוף פעולה דומה נעשה עם הנהלת תיאטרון באר שבע בהצגה "אנה קרנינה" (בבימויו של רונן). כתוצאה מהשיפוץ והשכרת אולמות חלופיים, נאלצה הבימה להתמודד עם משברים כלכליים חסרי תקדים. רונן צרף ללהקת השחקנים כוכבים כמו יוסי בנאי, אבי קושניר, יבגניה דודינה ורבים אחרים. מעמדם אומנם סייע למשוך קהל להצגות, אך במקביל ההחלטה ספגה ביקורת רבה על משכורות העתק ששולמו להם בעת שהתיאטרון היה בגירעון חמור[2]. במקביל, טיפח רונן דור חדש של יוצרים צעירים כמו יעל רונן (בתו), שי פיטובסקי מנהל קבוצת הצעירים, מאור זגורי, שחר פנקס, שיר גולדברג וכפיר אזולאי. בשנת 2006 התקבלה הבימה לUTE - איחוד תיאטרוני אירופה(אנ') ובשנת 2011 היה רונן למנהל האמנותי הראשון בישראל שנבחר לתפקיד נשיא האיגוד.[3] בין ההצגות הבולטות הנוספות שביים אילן רונן בתקופת כהונתו כמנהל אומנותי בהבימה: "כתר בראש" מאת יעקב שבתאי, "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן (תרגום ופזמונים: נתן אלתרמן), "יהוא" מאת גלעד עברון ו"לבד בברלין" על פי הנס פאלאדה. על אף ההצלחה בזירה הבינלאומית ספג התיאטרון במהלך כהונתו של רונן ביקורת מצד גורמים מסוימים בתקשורת שבחרו להתעלם מהצלחות על הבמות החשובות ביותר בלונדון, ניו יורק, מוסקבה וורשה ברלין ועוד ומתחו ביקורת על "רפרטואר שנוי במחלוקת, הפקות שלא מצליחות לגרוף פרס וירידה במספר המנויים".[4][5][6]. כל זאת, למרות שבתקופת כהונתו זכו הצגות "הבימה" לפרסי התיאטרון הישראלי בקטגוריות שונות. ביניהן: "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (2005)[7]; "אדם לא מת סתם" (2013)[8]; "יהוא" (2015)[9]; "אישה בורחת מבשורה" (2016) (יחד עם ת. הקאמרי)[10] ועוד. מסעות לחוץ לארץ ושיתופי פעולה בינלאומייםבתקופתו כהונתו של אילן רונן כמנהל אומנותי הוזמנה הבימה להופיע על הבמות החשובות באירופה, בהצגות בבימויו, בבימוי חנן שניר - במאי הבית של התיאטרון, שי פיטובסקי - מנהל קבוצת צעירי הבימה באותה תקופה והמחזאית-במאית יעל רונן: "מלחמה" מאת לארס נורן שהוזמנה להופיע בפסטיבלים בטורינו, בוקרשט ובודפשט, "אנה קארנינה", שהוזמנה אף היא היא לבוקרשט, "מסילה לדמשק" מאת הלל מיטלפונקט, שהוזמנה להופיע במוסקבה, "הסוחר מוונציה" שייצגה לראשונה את התיאטרון הישראלי על בימת תיאטרון הגלוב בלונדון. "הקמצן", בבימויו, פתחה את הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בסין, שהתקיים ב-"People's Arts Theater", בייג'ינג, 2016. כמו כן, ההצגה "לבד בברלין" שהוצגה בברלין, "היום שלפני היום האחרון", שהועלתה בברלין, ו"מוריס שימל" מאת חנוך לוין שהוזמנה להופיע בוורשה. בנוסף, נערכו מספר שיתופי פעולה אומנותיים, בינלאומיים: שיתוף פעולה עם התיאטרון בוורוצלאב, פולין (ההצגה טיקוצ'ין –בת ים), שיתוף פעולה מחזאים גרמנים וישראלים עם תיאטרון דיסלדורף, פסטיבל קריאה של מחזות פוליטיים בלונדון ובתל אביב עם התיאטרון הלאומי הבריטי, שיתוף פעולה עם תיאטרון שַאוּבִּיהנֶה ברלין בברלין וההצגה "דור שלישי", שיתוף פעולה עם התיאטרון בגראץ בנושא המהגרים במסגרת תיאטרון אירופה ושיתוף פעולה עם התיאטרון בשטוטגרט, התיאטרון הלאומי באוסלו ובלגרד בנושא הטרור. בסוף שנת 2016 פרש אילן רונן מהניהול האמנותי של תיאטרון הבימה. פעילותו לאחר הפרישה מתפקיד מנהל אומנותי בהבימהמאז פרישתו מתפקיד מנהל האומנותי של הבימה, ממשיך רונן כבמאי עצמאי בתיאטראות הקאמרי, בית ליסין, חיפה, באר שבע, בתיאטרון גשר ובתיאטראות בחו"ל. בין ההצגות שביים: "קרום" מאת חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי, "מי מפחד מווירגיניה וולף" מאת אדוארד אלבי בהבימה, "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט ועיבוד לספרו של דויד גרוסמן, "הזמן הצהוב", בתיאטרון ביפו. שתי ההצגות זכו בפרס "קיפוד הזהב". "אוסלו" מאת טי. רוג'רס ו"זוג" מאת עדנה מזי"א בתיאטרון בית לסין. לאחרונה ביים את "[ר]אבולוציה" מאת יעל רונן בתיאטרון גשר, "טריאז'" מאת מאיה ערד יסעור, "בין קודש לחולון" מאת דניאל לפין,"לילה ברומא" מאת רמי ורד בתיאטרון בית ליסין, "לאופולד-שטאט" מאת טום סטופארד בתיאטרון הבימה ו"אלבום בשחור לבן" בתיאטרון חיפה. בימוי בחו"לבשנת 1990 הוזמן לביים את המחזה "גם הוא באצילים" בתיאטרון מאלי במוסקבה[11] וכך היו רונן והתפאורנית רות דר ליוצרי התיאטרון הראשונים מישראל המוזמנים לעבוד במוסקבה הקומוניסטית. ב-2015, הוזמן לביים את המחזה "אוגוסט מחווז אוסייג'" בתיאטר קופורסטרדאם בברלין.[12]. בשנת 2017, הוזמן רונן שוב לתיאטרון "מאלי", בו ביים את "ביקור הגברת הזקנה"[13][14]. בשנה זו, ביים גם את "הכל חייב להבריק" מאת נח היידל בתיאטר קופורסטרדאם. הצגות בבימויומחזאות מקורית
מחזאות קלאסית
מחזאות בינלאומית בת ימינו
עיבודים ליצירות ספרות
משפחתואשתו, רחל הפלר, הייתה שחקנית תיאטרון החאן והקאמרי וכיכבה בתוכניות ילדים בשנות ה-70, ביניהן טלפלא ועברית בסימן טוב. בתו יעל רונן ממשיכה את דרכו ופועלת כבמאית ומחזאית בתיאטרונים המקומיים ובתיאטראות בולטים בגרמניה, אוסטריה ופולין. כיהנה במשך עשור כבמאית ומחזאית הבית ב"תיאטרון גורקי" וכעת מכהנת כבמאית הבית של ה"שאובינה". בנו מיכאל רונן, בוגר מסלול בימוי בבית הספר LAMDA (אקדמיית לונדון למוזיקה ואומנויות דרמטיות) בלונדון, שימש כעוזר הבמאי תומאס אוסטרמאייר ולאחר מכן כבמאי הבית של תיאטרון הבאלהאוז בברלין. בעשור האחרון בחר להפוך ליזם פרויקטים בתחום האימרסיב (immersive), Metaverse ו-NFT. מתגורר עם משפחתו בטופאנגה, לוס אנג'לס. חתנו לשעבר הוא השחקן יוסף סוויד. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
