כהן נולדה ב-1925 בתל אביב, אחת מעשרת ילדיהם של מרים ויוסף כהן. אביה עלה עם משפחתו מתימן ב-1908 כשהיה בן שבע. היה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל וייסד את בית הכנסת "מגן אברהם" ליוצאי תימן ברחוב יהושע בן נון בתל אביב. אימה הייתה דור שמיני בארץ ישראל, בת למשפחה ממוצא מרוקאי וטורקי שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותה שימשה אימה אחות בתל חי, כשהתחולל שם הקרב שבו נהרג יוסף טרומפלדור. אחיה הצעיר היה אהרון כהן.
ב-18 בפברואר 1946 נתפסה באמצע שידור בידי אנשי המנדט הבריטי ברחוב השומר בתל אביב, עם הקריין נתן מרפיש, ונידונה לשבע שנות מאסר על החזקת אמצעי לחימה ושנתיים מאסר על החזקת משדר בלי רישיון, לריצוי באופן חופף[1][2]. תחילה נכלאה בבית המעצר "הקישלה" ביפו, ולאחר שניסתה לברוח ולא שיתפה פעולה עם רשויות בית הסוהר, הוחלט להעבירה לבית הסוהר לנשים בבית לחם. שם נפצעה מירי ברגלה במהלך ניסיון בריחה מהכלא שלא צלח. כשנה לאחר מכן תכנן יצחק חסון ("לוט"), מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבית החולים לאסירים, בסיוע ראובן גרינברג ("אלחנן"), שגייס למשימה את ידידו, יוסף אבו גוש ושני בני דודיו. במהלך הבריחה התחפשה לערבייה[4] למקום המסתור שאליו הובאה בירושלים הגיעה רופאה שהשיגה פעילת הלח"י "נורית" (שרה חסון). לאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד, ובעזרת שמלה חומה ונעליים של נורית יכלה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה, ואחר כך חזרה לפעילותה המחתרתית, שכללה גיוס מצטרפים חדשים. היא אף שימשה עורכת העיתון "חזית הנוער" של לח"י.
עלייה וקיבוץ גלויות: כהן נאבקה להתרת עלייתם של יהודי ברית המועצות. היא יזמה אירועים שונים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם (למשל: חגיגות הפגנתיות בירושלים לרגל ימי הולדת של אסירי ציון, כביטוי הזדהות עם מאבקם של יהודים אלה). כיו"ר ועדת העלייה והקליטה נאבקה גאולה כהן למען עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. בספטמבר1990, כשהגיעו ידיעות קשות על סבלם של יהודי אתיופיה במחנות באדיס אבבה, נסעה לאתיופיה כסגניתשר המדע והטכנולוגיה נפגשה שם עם שרי הממשלה ותרמה תרומה חשובה ל"מבצע שלמה", שהחל חודשים לאחר מכן.
התיישבות יהודית: כהן הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני ארץ ישראל, לצד פרופסוריובל נאמן. פעלה בזירה הציבורית לחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. התנגדה לנסיגה מסיני ולהריסת חבל ימית, סברה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על העיקרון של "שלום תמורת שלום", וראתה במשוואה "שטחים+שלום תמורת שלום" עיוות מוסרי ופרס לתוקפן ללא כל צידוק. הייתה הראשונה[דרוש מקור] שטענה כי תוכנית האוטונומיה שהותוותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מסוכנת לישראל וכי אוטונומיה זו צפויה להתפתח למרכז של טרור ולשאוף להפוך למדינה עצמאית[דרוש מקור]. מעשה שהמחיש את התנגדותה היה קריעה סמלית של דפים עליהם היו כתובים הסכמי קמפ דייוויד. כ-15 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם אש"ף. ההסכם הוצג כשלב ב' וכיישום של הסכם האוטונומיה (ואף נחתם על אותו שולחן בו נחתם הסכם השלום עם מצרים). כהן התנגדה להסכם זה ופירטה סכנות הטמונות בו לטענתה.
בשנת 1980 העלתה בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין, את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל.
תחום אחר בו בלטה בהיותה חברת הכנסת (ואף לאחר מכן) היה דעותיה, אותן הביעה במאמרי עיתונות ובנאומיה בכנסת, לגבי המפלגות הערביות. היא נהגה לטעון, כי הן שלוחות של אש"ף בפרט והלאומנות הערבית בכלל, חותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ומלהתמודד לכנסת בכלל. היא פעלה, על בסיס טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב-1984 וב-1988.
אחד שהפר את הדממה: עדותו של יאשה קאזאקוב / כפי שסופרה לגאולה כהן, דפוס המקור, ירושלים, תש"ל, 1969(הספר בקטלוג ULI)
מיפגש היסטורי: מפקדי ההגנה, האצ"ל והלח"י מסביב לשולחן מרובע / יזמה והנחתה: גאולה כהן. תל אביב: יאיר, תשמ"ו 1986
סיפורה של לוחמת, מהדורה שלישית (מהדורה ראשונה ב-1962 בהוצאת קרני). תל אביב: המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תשנ"ה 1995[14]
שרה ואבשלום אנשי ניל"י, גאולה כהן בריאיון עם רבקה אהרנסון, עיצוב – סטודיו דוד הראל, בית מורשת אורי צבי גרינברג, משרד החינוך והתרבות, מנהל התרבות, תשס"ח, 2007, ירושלים
אין לי כוח להיות עייפה: מפנקסי האישי והפוליטי, ראובן מס, ירושלים, 2008
כמו יומן: הגיונות והגיגים ומחשבות מיומן השיחות שניהלה מרים ייבין עם המשורר בשנים 1940-1948 (ליקטה, ערכה והתקינה לדפוס גאולה כהן), בית מורשת אורי צבי גרינברג, תשס"ג, 2003, ירושלים. (עם א"צ גרינברג)
לכל שירייך אני כנור: 40 לאחוד ירושלים, ביחד עם צבי צמרת ואבי בניהו, מו"ל לא ידוע, ירושלים, תשס"ז, 2007
זאב סולטנוביץ', בסוד חזון הגיון ומעש: פרקי חייו של זאב ז'בוטינסקי, עריכה משותפת עם יהודה אורן, בית מורשת אצ"ג, ירושלים, תשע"א, 2011
אמא, אבא. סיפור חייהם של יוסף ומרים כהן. עריכה משותפת עם אהרן כהן, הוצאה עצמית, ירושלים, תשנ"ו, 1996
ספרים שנכתבו אודותיה
ספייב אסף אליעזר, נשים במחתרת נשים בחזית: מקומן של נשים במחתרות "ההגנה", אצ"ל ולח"י תוך התמקדות בייחודיותה של גאולה כהן במחתרת לח"י, נכתב כעבודת גמר במסגרת כיתת המצוינות במרכז למורשת מנחם בגין בירושלים, יצא בהוצאה עצמית, תשע"ו 2016 – עבודה זו זכתה בפרס מכון ז'בוטינסקי, בפרס החברה ההיסטורית הישראלית לשנת 2016, ובפרס הנשיא[15].
^תפיסתה מתוארת בספרו של יצחק חסון, ראש מחלקת המודיעין של לח"י, כמחדל ביצועי של יצחק שמיר ("מיכאל"), מפקד לח"י, שלא שעה לידיעות שהועברו לו על רכב של המשטרה הבריטית שאנטנות על גגו, המשוטט הלוך ושוב ברחוב השומר בתל אביב; "הזקן ואני: סיפורו האישי של ראש המודיעין של לח"י (מחלקה ו'), עמוד 154
^התוכנית המדוקדקת והצלחתה בזכות שיתוף פעולה מוקפד של כל הגורמים, שפעלו במדויק על פי התוכנית, וכן התוצאות, שחלקן היו מצערות בעיני מתכנן הפעולה, מתוארות בפירוט בספרו של יצחק חסון "הזקן ואני", עמ' 155-161[3]. גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני, 1961, פרק 33
^מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ט, עמ' 835–836: לאחר שקרא את ספרה, כתב דוד בן-גוריון ב-20.1.1962 מכתב נרגש לגאולה כהן, אותו סיים במשפט "קדוש העט, שכתב ספר זה".
