דיסטופיהדיסטופיה (באנגלית: Dystopia), ניגודה של האוטופיה, היא מציאות אנושית שבה שולטים יסודות חברתיים הנתפסים כשליליים. מקור המונחלפי מילון אוקספורד, המונח הומצא במאה ה-19 על ידי ג'ון סטיוארט מיל, שהשתמש גם במונח של ג'רמי בנתאם "קקוטופיה" (cacotopia). משמעות הקידומת 'קקו' (caco) היא "רע", כמו במונח "קקופוניה". שני המונחים נוצרו כהנגדה למונח "אוטופיה", שנטבע על ידי סר תומאס מור לתיאור חברה או מקום אידיאליים. אך כמו שציינו כותבים שונים,[דרוש מקור] לפעמים ההבדל בין אוטופיה לדיסטופיה תלוי בנקודת המבט: גן עדן של אדם אחד יכול להיות גיהנום עבור אדם אחר. בתרבותבספרות ובקולנוע, חברות דיסטופיות מאופיינות בדרך כלל בעריצות, נצלנות או בקיומו של שלטון דיקטטורי. ברוב היצירות הדיסטופיות, הממשל מושחת ויוצר או משמר את איכות חיי התושבים ברמה ירודה, לעיתים תכופות תוך כדי הטעיית הציבור שהחברה היא טובה וצודקת, או אפילו מושלמת. רוב היצירות הדיסטופיות מתרחשות בעתיד, אך לעיתים קרובות משלבות בתוכן במודע מגמות חברתיות קיימות מוקצנות. יצירות כאלה נכתבו כאזהרה או כסאטירה, המראה כיצד מגמות חברתיות נוכחיות עלולות להתפתח עד לתוצאה המבעיתה, הדיסוטופית, ובכך מהוות קריאה לשנות את כיוונן – למשל בפעילות המערכת הפוליטית, או בהתקדמות ההתפתחות טכנולוגית. רבות מהיצירות הדיסטופיות מתארות חברות דיסטופיות היפותטיות החיות בעתיד בו תנאי החיים גרועים במיוחד כתוצאה מדיכוי, טרור, אנרכיה או חוסר במשאבים. במדע בדיוני, במיוחד במדע בדיוני פוסט-אפוקליפטי ובסייברפאנק, ניתן למצוא דיסטופיות רבות. מאפיינים נפוצים של חברות דיסטופיותכמה מהמאפיינים של חברות דיסטופיות המתוארות ביצירות שונות הם:
יצירות דיסטופיות ידועותדיסטופיה בספרותרומנים דיסטופיים ידועים:
דיסטופיה בקולנוע ובטלוויזיהסרטי דיסטופיה ידועים
סדרות דיסטופיה ידועותדיסטופיות ישראליותעל פי חוקרי ספרות ישראלים, הדיסטופיה העברית הראשונה היא יצירה מ-1941 בשם "שמים מאסו הבונים" מאת ארי אבן-זהב, אולם הסיפור לא ממוקם בסביבת ארץ ישראל. היצירה הדיסטופית הראשונה שעוסקת במרחב המקומי ראתה אור ב-1951 בשם "ישראל בשנת 2000" מאת הסופר סטניסלב גולדפלוס,[1] העוסקת בהתאוששות של ישראל ממרד חיות שנגרם עקב כרסום בשטחי המרעה והמחייה שלהן. הספר יצא לאור במהדורה מחודשת בעריכת חיים פסח, בשנת 2002, בהוצאת בבל.[2] מאז שנות השמונים חלה פריחה בז'אנר. ניתן לציין במיוחד את "הדרך לעין חרוד" ו"שואה 2" של עמוס קינן, "מלאכים באים" של יצחק בן נר ו"פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז. בעשור הראשון והשני של המאה ה-21 יצאו לאור דיסטופיות נוספות, כגון "כפור" של שמעון אדף, "הידרומניה" של אסף גברון, "2023" של יגאל סרנה, "כתר זמני" של יהונתן גפן, "העיר המזרחית" של אילנה ברנשטיין, "לב ארי" של רותם אורג, ״הזקן השתגע״ של אביבית משמרי ו"השלישי" של ישי שריד. בשנים האחרונות חלה עלייה מחודשת בפופולריות הז'אנר בישראל בעקבות מגמות עולמיות ומקומיות בספרות, בתרבות ובפוליטיקה. בספטמבר 2018, עלתה לשידור הדיסטופיה הקולנועית הישראלית הראשונה, אוטונומיות, של היוצרים יהונתן אינדורסקי ואורי אלון. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|