הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

מטאטא על תורן ספינת סער.[א]
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
תאריכים	6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973 (19 ימים)
מקום	הים התיכון, ים סוף
תוצאה	עליונות ימית ישראלית בזירות הים התיכון ומפרץ סואץ תנועה חופשית בים התיכון לנמלי ישראל עליונות טכנולוגית ומבצעית של חיל הים הישראלי בקרבות. המצור המצרי על התנועה הימית לישראל בים סוף לא נפרץ.
הצדדים הלוחמים ישראל ישראל מצרים סוריה סוריה מפקדים חיל הים הישראלי אלוף בנימין תלם פריק בחרי פואד אבו זיכרי עמיד בחרי פדל חוסיין כוחות 2 ספינות תותחים 12 ספינות טילים 18 ספינות דבור 10 סירות משמר 6 נחתות 100 לוחמי שייטת 13 70 לוחמי יחידה 707 מצרים: 5 משחתות 2 פריגטות 2 קורבטות 12 צוללות 19 ספינות טילים 42 ספינות טורפדו סוריה: 9 ספינות טילים 2 ספינות משמר 14 ספינות טורפדו אבדות ארבעה הרוגים טביעת מכלית אח"י מזנק חדירת רסיסי פגז בדופן נזקים קלים ל-4 ספינות דבור עשרות הרוגים (הערכה) כעשר ספינות טילים טובעו ועוד כעשר ספינות טורפדו ספינות אחרות רבות ניזוקו

בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים השיג חיל הים הישראלי שליטה ימית מלאה בזירת הים התיכון תוך שהוא מנצח את ציי סוריה ומצרים בכל הקרבות. עם זאת, ההצלחה הטקטית לא הניבה הישג אסטרטגי – נמלי סוריה ומצרים לא נחסמו והמשיכו לקלוט סיוע צבאי מברית המועצות במהלך המלחמה. בזירת מפרץ סואץ, סוכלה תקיפה מצרית בדרום סיני, ובסוף המלחמה נעשתה הכנה לאיגוף ימי של כוחות היבשה המצריים בסיני באמצעות נחיתה של כוחות משוריינים בצידו המצרי של המפרץ. עם זאת, בהיעדר כוח ימי ישראלי מספק בזירה, הוטל הסגר ימי מצרי בים סוף (הנתיב לכניסת דלק מאיראן) בואכה נמל אילת שנמשך מתחילת המלחמה אל מעבר להפסקת האש ב-24 באוקטובר.^[2]

הניצחונות הימיים של ישראל אפשרו אספקה צבאית וסחר חוץ ללא הפרעות דרך הים התיכון לישראל וממנה, ונמנע מהצי הסורי ומהצי המצרי להשפיע על זירות הלחימה ביבשה. העליונות בזירה הימית הייתה חיונית לניצחון ישראלי במלחמה, שכן כ-94% מהייבוא הביטחוני לישראל הגיע בדרך הים.^[3]

מלחמת יום הכיפורים הייתה נקודת ציון בתולדות הלחימה הימית. כלי הנשק המכריעים בה היו ספינות קטנות חמושות בטילים נגד ספינות. כמו כן נעשה לראשונה שימוש אפקטיבי בלוחמה אלקטרונית. כחמישים טילים נורו על ידי כל אחד מהצדדים. הצי המצרי והסורי הפעילו בכל זירות הלחימה באופן יעיל תותחי חוף מבוקרי מכ"ם. לא הייתה פגיעה משמעותית בספינות חיל הים הישראלי, אך המכלית ״סיריס״ נפגעה ממוקש ימי וטבעה.

הפגנת היכולת הטכנולוגית והמבצעית של חיל הים הישראלי כנגד הצי הסורי והצי המצרי, שעשו שימוש בציוד סובייטי מתקדם, תרמה לביסוס מעמדה של ישראל כבעלת כוח ימי משמעותי במזרח התיכון.

תפישת הביטחון בישראל ראתה בזירה היבשתית ובזירה האווירית את הזירות העיקריות, ובהתאם לכך הקצתה את מרבית המשאבים לזרועות היבשה והאוויר. על אף גודלם והתחזקותם של ציי מדינות ערב, נותר חלקו של חיל הים בתקציב, לאחר מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים, פחות מ-6% מסך הוצאות הביטחון.^[4] ההגנה על חופי המדינה בתקופה זו הוטלה גם על חיל האוויר. אבטחת השיט הישראלי בים הפתוח נתפסה כמשנית בחשיבותה לנוכח ההשערה כי כמו מלחמת ששת הימים, גם מלחמה עתידית תהיה קצרה. ההנחה הייתה, שהנזק העיקרי שעלול לקרות יכלול עיכוב קל של התעבורה הימית בנמלי ישראל ואירופה עד תום הקרבות. חיל הים יועד אפוא להגנה על החופים ולביצוע פעולות קומנדו נקודתיות נגד מטרות איכות.

חיל הים הישראלי פעל במסגרת תקציבית מצומצמת. פיקוד החיל הבין שלא יהיה ביכולתו לרכוש כלי שיט גדולים כמו פריגטות ומשחתות. לפיכך, מאז תחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 החל בניין הכוח של חיל הים להיות מבוסס על פיתוח עצמי. עקרונות ההתנהלות של מפקדת חיל הים כללו: ריכוז המאמץ בלוחמת השטח, חימוש באמצעי לחימה בעלי עליונות טכנולוגית שיאפשרו התמודדות עם העדיפות הכמותית של ציי ערב, והסתפקות בכלי השיט הקטן ביותר האפשרי במגמה לקבל מספר רב של יחידות לחימה. ההצטיידות נועדה להיות מהירה ככל האפשר, על ידי חיפוש דגמים קיימים הדורשים התאמה בלבד, ולא פיתוח של כלי שיט חדשים, מהלך הדורש זמן ומשאבים רבים.

ספינות הטילים החדשות של חיל הים נבנו במספנות בצרפת לפי תכנון גרמני. התותחים של הספינות נרכשו באיטליה. בשנים 1967 עד 1969 הגיעו לישראל הספינות הראשונות. הספינות חומשו בהדרגה בטילי ים-ים "גבריאל" מתוצרת התעשייה האווירית.

הזירה הימית בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים – מלחמת ששת הימים פרצה כאשר חיל הים היה בעיצומו של מהלך הצטיידות מחדש. החיל לא היה מוכן למלחמה: אמצעי הלחימה שהיו ברשותו היו מעטים ונחותים. ההצלחות בקרבות האוויר והיבשה לא השפיעו על הזירה הימית במלחמת ששת הימים, וחיל הים המצרי לא נפגע מפעילות ישראלית. למרות בקשת חיל הים, לא נכבש אזור פורט פואד בצפון תעלת סואץ, והצי המצרי חזר והתבסס בנמל פורט סעיד. הסיורים הימיים המצריים מול חופי חצי האי סיני הופסקו כאשר בקרב רומני ביולי 1967 הושמדו שתי טרפדות מצריות. ואולם ב-21 באוקטובר 1967 הטביעו ספינות טילים מסוג קומאר של הצי המצרי את המשחתת אח"י אילת בטילי סטיקס. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הלוחמה הימית בה הוטבעה אוניית מלחמה בטיל ים-ים. ב-14 במאי 1970 הטביעו המצרים את סירת הדיג "אורית", אותה חשבו לספינת טילים.

חסימת השיט לישראל דרך מצרי טיראן, שהייתה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים, הביאה לתודעת שר הביטחון משה דיין את הצורך בכוח לחימה ימי גם בים סוף. טווח הפעולה ותנאי הים בזירה זו חייבו ספינות גדולות יותר, ובשנת 1968 אושרה רכישת שש ספינות טילים נוספות מדגם סער 4 ממספנות ישראל.

לוחמה אלקטרונית – במקביל לבניית הספינות, פיתח חיל הים מערכות לוחמה אלקטרונית, שנועדו לסייע לסטי"לים בהתמודדות עם הטילים הסובייטיים שהיו בעלי טווח גדול מזה של טילי "גבריאל". חיל הים הניח תחילה שהטילים הסובייטיים תוכננו נגד אוניות גדולות ולא יצליחו לפגוע במטרות קטנות כמו ספינות הטילים, אך הטבעת ספינת הדיג "אורית" בירי טילי סטיקס הוכיחה שהטילים אפקטיביים גם נגד ספינות קטנות. בשל כך גובש מענה טקטי רחב שכלל מערכות "שלדג" לגילוי מכ"ם, רקטות "אבשלום" לפיזור מוץ להטעיית מכ"ם האויב, ומערכות "אמנון" להגנה עצמית.

פותחה תורת לחימה שתורגלה בים ובמתקן תרגול טקטי, ועל פיה זיהו ספינות הטילים ממרחק את ספינות האויב על פי שידורי המכ"ם שלהן, הטעו את הטילים שנורו לכיוונן, וצמצמו את הטווח עד הטווח היעיל של טילי "גבריאל", וכל זאת תוך ביצוע תמרוני התחמקות. ב-1973 כבר הייתה שייטת ספינות הטילים מתורגלת בהפעלת הספינות החדשות ובתורת הלחימה שלהן. נערכו תוכניות מגירה התקפיות שתורגלו, שבהן נוצלו היכולות הטכנולוגיות שנרכשו בתחום הלוחמה האלקטרונית.

סד"כ חיל הים – כוח התקיפה של שייטת ספינות הטילים שעמד לרשות חיל הים בים התיכון עם פרוץ המלחמה כלל 11 סטי"לים ו-2 ספינות תותחים:

• 2 ספינות טילים מדגם "סער 4"
• 6 ספינות טילים מדגם "סער 3"
• 3 ספינות טילים מדגם "סער 2"
• 2 ספינות תותחים מדגם "סער 1"

שתי הצוללות המיושנות שהיו ברשות חיל הים, אח"י לווייתן ואח"י דולפין, שהיו בתהליך של הוצאה מהשירות, בהמתנה לצוללות מ"סדרת גל" שהיו בבנייה בבריטניה, היו ביבשה על מבדוק, ולכן לא יכלו להשתתף בלחימה. המשחתות והטרפדות הישנות הוצאו משירות, ובמקומן כלל צי הספינות הקטנות של חיל הים 18 ספינות "דבור" חדישות, שהחלו להיכנס לשירות משנת 1970, ועוד כעשר סירות משמר קטנות. כמו כן היו ברשות חיל הים שש נחתות ושתי אוניות תובלה חמושות. לאורך החוף היו תחנות מכ"ם ימי שפעלו באופן רצוף לצורכי ביטחון שוטף.

לחיל הים לא היה כושר לפינוי מוקשים ימיים, ולא היו ברשותו סוללות טילים או תותחי חוף.

סיוע אוויר התקפי – אף על פי שסיוע אווירי היה חיוני בתורת הלחימה, לא היו מטוסים שייעודם הבלעדי היה סיור ימי או משימות ימיות, והסיוע האווירי היה באחריות חיל האוויר הישראלי, שהקצה מטוסי קרב ותקיפה לפי דרישה.

פריסת הכוח הימי – הכוחות העיקריים של חיל הים הישראלי נמצאו בבסיס חיפה בים התיכון. בים סוף היו חמש ספינות "דבור" ושש נחתות^[ב] שהתבססו במפרץ שלמה, ושם גם הייתה מפקדת הזירה. מוצב הפיקוד ומטה חיל הים הועברו שנה קודם למלחמה למתחם הקריה בתל אביב. מפקד חיל הים היה אלוף בנימין תלם, ועל שייטת ספינות הטילים פיקד אלוף-משנה מיכאל ברקאי. על זירת ים סוף פיקד אלוף-משנה זאב אלמוג. משימותיו של חיל הים היו הגנת החופים ובמיוחד הגנת מתקנים אסטרטגיים כגון בתי הזיקוק בחיפה, וכן הבטחת שיט אזרחי חופשי לישראל וממנה. במפרץ סואץ הייתה מטרת החיל לאבטח את האגף הדרומי של חילות היבשה מנחיתה אפשרית של כוחות מצריים מן הים, הגנת שדה הנפט באבו רודס ומניעת הטלת הסגר ימי מדרום.

יוזמה התקפית – אף על פי שמשימות חיל הים היו הגנתיות מטבען, כמוגדר בפקודת סלע הצה"לית, החליט מפקד חיל הים כבר בשעותיה הראשונות של המלחמה לבצע את משימות החיל בדרך התקפית, והוציא כוח לתקיפת חיל הים הסורי בפתח נמליו. הנושא הוצג לראש המטה הכללי, דוד אלעזר, תוך כדי היתקלות. ההצלחה בקרב הראשון שינתה את התפיסה במטכ"ל, שאישר את המשך פעילות חיל הים במלחמה.

חיל הים המצרי, שפעל ביוזמה התקפית מול ישראל בכל המלחמות, התחמש מתחילת שנות ה-60 בכלי שיט מתוצרת סובייטית. בתחילת שנות ה-70 כבר נשענו ציי מצרים וסוריה באופן מלא על ציוד ודוקטרינה סובייטית, אם כי בצי המצרי עדיין נותרו כלים מתוצרת מערבית, בעיקר בריטית. לאחר הקרע בין ברית המועצות לאינדונזיה ב-1965 הפכה מצרים ללקוח הזר הגדול ביותר של טכנולוגיה סובייטית. הסובייטים ראו חשיבות רבה במיקומה הגאופוליטי של מצרים, ששלטה על נתיב סחר עולמי מרכזי – תעלת סואץ. בנוסף, חוף הים הצפוני של מצרים איפשר שליטה על נתיבי הים לישראל, וכך איפשר הסגר ימי. לאחר תבוסתה של מצרים במלחמת ששת הימים נסגרה תעלת סואץ לתנועת אוניות ופחתה חשיבותה לברית המועצות. עם זאת, ברית המועצות עדיין ראתה במצרים בעל ברית חשוב לשליטה על נתיבי הים בים התיכון.

בחיל הים המצרי שירתו כ-14,000 חיילים. עיקרו של צי אוניות השטח המצריות היה חמש משחתות. ארבע מהן היו מתוצרת ברית המועצות, והיוו את אמצעי הלחימה המאיים העיקרי בידי חיל הים המצרי – משחתות מסדרת "סקורי". בנוסף, שירתה בצי המצרי משחתת אחת מתוצרת בריטניה, מסדרת Z. המשחתות מתוצרת ברית המועצות יוצרו בסוף שנות ה-50, והמשחתת הבריטית הושקה בשנת 1944. בנוסף למשחתות היו בצי המצרי ארבע פריגטות וקורבטות, כולן מתוצרת בריטניה מתקופת מלחמת העולם השנייה.

כוח התקיפה העיקרי של הצי המצרי היה מורכב מ-19 ספינות טילים מתוצרת ברית המועצות, מסדרות "קומאר" ו"אוסה". בנוסף להן היו בצי המצרי 38 ספינות טורפדו, שש ספינות מהירות נגד צוללות, שולות מוקשים, נחתות, ומספר סירות משמר. בעת המלחמה הלאימו מפקדי הצי המצרי מספר רב של כלי שיט אזרחיים קטנים, בשל החוסר בכלי שיט בגזרת ים סוף. לצי המצרי הייתה יכולת להניח מוקשים ימיים מסוגים מתקדמים מתוצרת מברית המועצות. בנוסף לכלי השיט העל-מימיים, היו למצרים 12 צוללות בינוניות מונעות בדיזל מתוצרת ברית המועצות. צוללות אלו יוצרו בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. בנוסף לכלי השיט הפעיל החיל סוללות קרקעיות של ארטילריה וטילים נגד ספינות.

סגירתה של תעלת סואץ למעבר אוניות לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה בין שתי גזרות הפעולה של חיל הים המצרי: הים התיכון, שם היו הבסיסים העיקריים של הצי המצרי – אלכסנדריה ופורט סעיד, ומפרץ סואץ. מצב זה אילץ את המצרים להעביר כלי שיט קטנים למפרץ סואץ בדרך היבשה. כלי שיט גדולים ניתן היה להעביר רק בשיט סביב יבשת אפריקה. בשל כך היו הכוחות הימיים המצריים בבסיס סואץ מצומצמים, וכללו את כלי השיט שהיו בו לפני מלחמת ששת הימים: שתי צוללות, שתי משחתות, פריגטה, ארבע ספינות קומאר ושבע טרפדות.

הצי המצרי הפעיל חוליות קומנדו ימי במידה רבה של הצלחה במלחמת ההתשה. למרות כלי השיט החדישים יחסית, מצאו מבקרים מברית המועצות שיש מקום רב לשיפור במצבו הטכני של הציוד ושל כלי הנשק. כן סיפרו שרמת האימונים של אנשי חיל הים המצרי הייתה בדרך כלל נמוכה, בהשוואה לצי הסובייטי. וכך גם רוח הלחימה של הצוותים. ב-1973 הוחל בנקיטת צעדים כדי לשפר את המוכנות הקרבית של הצי. לדעת אותם יועצים, הניסיון הקרבי של הצי המצרי היה מצומצם, וגם ההצלחות בהטבעת "אח"י אילת" וספינת הדיג "אורית" לא דרשו יכולת קרבית גבוהה. "אורית", שהותקפה כנראה בטעות, הייתה חסרת הגנה, ואילו הטילים שנורו לטיבוע המשחתת אילת נורו באמצע היום ממצב סטטי מקרבת נמל פורט סעיד, ללא צורך בתמרון ימי או במהלכים קרביים.

בסיסי חיל הים הסורי

 

לטקיה

בניאס

טרטוס

מינת אל ביידה

הכוח הימי הסורי ערב המלחמה היה עדיין בשלבי הקמה והתעצמות. הצי הסורי היה קטן יחסית, והתמקד בעיקר בהגנת החוף ובאבטחת התעבורה הימית. הצי הסורי כלל שתי מקשות מדגם T-43 מתוצרת ברית המועצות, שמונה או תשע ספינות טילים מסדרות "קומאר" ו"אוסה", 14 ספינות טורפדו, שלוש ספינות למלחמה בצוללות, ועוד מספר ספינות קטנות. בנוסף הפעיל חיל הים הסורי סוללות קרקעיות של תותחים מבוקרי מכ"ם להגנת החוף.

בסיסי הצי הסורי היו מינת אל-ביידה בצפון החוף הסורי, בסיס התחזוקה והמפקדה של הצי הסורי, הנמל העיקרי בלטקיה, שבו רוכזו ספינות הטילים והמקשות, נמל טרטוס, שהיה בבניה והרחבה ושימש כבסיס הפריסה הקדמי של הצי הסורי ואת הצי הרוסי. מעגן בניאס, בין לטקיה וטרטוס, שהיה מסוף של קו הדלק מכירכוכ, בעיראק, ומאגר דלק איפשר רק פריסה של כלי שיט קטנים.

ברית המועצות החזיקה כוח ימי רב בים התיכון. ומשימתו העיקרית הייתה כנגד הצי השישי של ארצות הברית. אניות אלה שייטו במרחבי הים וסייעו באופן פעיל למצרים וסוריה. לפני המלחמה העבירו כוחות ממרוקו לסוריה ובעת המלחמה אבטחו את אניות האספקה שנשלחו למצרים וסוריה כחלק מהרכבת האווירית והימית הסובייטית במלחמת יום הכיפורים. הכוח הסובייטי נקרא הצי החמישי והיה חלק מצי הים השחור, ובתקופה זאת צורפו אליו כלי שיט מהצי הצפוני ומהצי הבלטי. מפקדו היה אדמירל יבגני וולוביב באנית הדגל הסיירת "מוסקבה". מספר כלי השיט הסובייטים ערב המלחמה היה כפול מהרגיל, משום שהצוללות שבאותה עת סיימו תקופת שירות והיו אמורות להתחלף קיבלו הוראה להישאר שבועיים נוספים. באזור מזרח הים התיכון שהו 3 סיירות, 7 משחתות טילים, 9 פריגטות, שתי אניות נחיתה 2 מקשות ו-16 צוללות, 4 מתוכן בהנעה גרעינית.

חיל הים השתדל מאוד להימנע ממגע עם כלי שיט רוסיים. ולא מנע מאוניות שהביאו אספקה צבאית לסוריה ומצרים. אך בקרב טרטוס שנערך בלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר, במהלך תקיפה של ארבעה ספינות סער על מכלי הדלק בטרטוס, יצאו שני סטי"לים סוריים מהנמל וירו טילים, בבריחתם הסתתרו מאחורי אוניות עוגנות. מהירי שכוון אל הסורים נפגעה אוניית משא סובייטית "איליה מצ'ניקוב" בשני טילי גבריאל. היא נגררה לעומק רדוד ושקעה ללא אבדות לצוותה. היה חשש מפעולת נקמה אך התגובה הרוסית הייתה דיפלומטית בלבד.

לרוב מדינות ערב האחרות היה צי ימי קטן. לירדן לא היה כוח ימי כלל. משמר החופים הירדני הוקם רק ב-1974. לסעודיה היו מספר ספינות קטנות: שלוש ספינות טורפדו, שלוש ספינות סיור ושמונה רחפות קטנות. כל הספינות הללו היו ממוקמות בנמלים הסעודיים במפרץ הפרסי. חיל הים העיראקי היה קטן בהיקפו. גם הצי האלג'ירי היה קטן בהיקפו ומרוחק מאוד מזירת הלחימה.

תמיכה לצי המצרי הייתה עשויה לבוא מהצי הלובי. צי זה כלל פריגטה מהירה, קורבטה, שלוש ספינות טילים, 11 ספינות סיור גדולות ושתי ספינות עזר. גודלו של הצי הלובי איפשר סיוע לצי המצרי, במיוחד בהטלת הסגר ימי על נתיבי השיט לישראל. אולם בפועל לא נטלו הלובים כל חלק במערכה הימית.

חיל הים הפלסטיני השתתף בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. לפלסטינים היה בסיס ימי בראס הלאל שעל החוף המזרחי של לוב. חלק מהכוחות הימיים הפלסטינים הועברו לחזית המצרית, כדי להשתתף יחד עם חיל הים המצרי, בלחימה בפורט סעיד ובסואץ. האנשים בסואץ הפכו לנצורים יחד עם כוחות הארמייה השלישית המצרית.

בזירה הסורית השתתף חיל הים הפלסטיני בהגנת החוף הסורי בגזרות לטקיה, טרטוס ואחרות.^[5]

הצי המצרי החל להגביר מוכנותו לעימות כבר באוגוסט 1973. שתי משחתות נשלחו מבסיס סואץ לעדן, בתימן, כדי שיסייעו בהטלת הסגר ימי על ישראל על ידי חסימת מצרי באב אל מנדב, בין תימן לקרן אפריקה. ב-1 באוקטובר 1973 ניתנו לצי הפקודות הסופיות לקראת יציאה למלחמה, והוחל בהיערכות בהתאם. צוללות התפרסו בעמדות וסיורים במבואות הנמלים החלו לפעול. משחתת וצוללת הגיעו לנמל בנגזי בלוב כדי לעקוב ממנו אחר התנועה הימית לישראל.

המודיעין הימי הישראלי הכין רשימת סימנים מעידים כהתרעה למלחמה. מחלקת המודיעין בחיל הים קיבלה ידיעות מאמ"ן. לפי הידיעות העריכו אנשי המודיעין הימי שקיים סיכוי ממשי למלחמה. ראש מחלקת המודיעין, רמי לונץ, ניסה לשכנע את ראש אמ"ן, אליהו זעירא, על המלחמה בפתח אך ללא הצלחה. ב-4 באוקטובר, יומים לפני פרוץ המלחמה, נערך לשייטת ספינות הטילים כולה אימון הגנת החוף בסיוע מטוסים. מפקד חיל הים, בנימין תלם, נפגש באותו יום עם הרמטכ"ל והביע את הערכתו של לונץ. תשובתו של דוד אלעזר הייתה ”אתה אחראי על הגזרה הימית תעשה מה שאתה מבין”^[6]

קורס קצינים לפיקוד ימי ערך תרגיל מסכם במתקן הטקטי בבה"ד חיל הים. הקורס הסתיים והקצינים יצאו לחופשה. למחרת, ב-5 באוקטובר בצהריים נתקבלה ההתרעה מהמטה הכללי. חופשות בוטלו, והספינות שהיו בתצורה של פח"ע, החלו בהשלמת טילים, תחמושות ובטעינה של אמצעים להטעיית טילים ("אמנון" ו"אבשלום").

בערב יום הכיפורים נשלחו "געש" בפיקוד רס"ן אריה שפר, גם כמוביל זוג, ו"חרב" בפיקוד סרן שמואל פרס לסיור מודיעין בגזרה צפונית מזרחית לפורט סעיד. הסיור בוצע בדממת מכ"ם ותקשורת מוחלטת ומחוץ לטווחי הגילוי של מערך המכ"מים המצרי. לא התגלתה פעילות מצרית כלשהי והספינות חזרו בבוקר לנמל חיפה.

בבוקר יום הכיפורים בסביבות 1000 הוחל בפריסת יחידות חיל הים: שתי ספינות בפיקוד מפל"ג סער 4, אלי רהב "קשת" מדגם סער 4 בפיקודו ו"אילת" מדגם סער 2 בפיקוד אילן שדה נשלחו להתרעה נגד מטוסים מול דרום המדינה. כמו כן שתי ספינות, "מבטח" בפיקוד דני מלמד, עם מפל"ג 31 מיכה לצרוס ו"רשף" בפיקוד מיכה רם, נשלחו צפונה, לאזור מצפון לראש הנקרה להתרעה נגד מטוסים וכן למניעת הגעת סטי"לים סוריים לאזור צור לביצוע ירי טילים על אזור מפרץ חיפה.

ב-6 באוקטובר בשעה 14:00 פרצה המלחמה בגזרת התעלה. עד שעות הערב יצאו גם שאר הספינות לים.

ארבע ספינות: אח"י סופה (סער 3) בפיקוד גדעון רז מפל"ג 33 גם כמוביל זוג לאח"י חרב (סער 3) בפיקוד שמואל פרס יחד עם אח"י סער בפיקוד דוד עזר ועליה יעקב ניצן יעקב מפל"ג 32 כמוביל זוג לאח"י משגב בפיקוד פנחס מילוא, יצאו לתגבר את הכוח הימי בגזרת סיני. שלוש ספינות, אח"י געש (סער 3) בפיקוד אריה שפר, אח"י חנית (סער 3) בפיקוד זאב יחזקאלי ואח"י מזנק בפיקוד משה בן ישי ועליה מפקד השייטת מיכאל ברקאי יצאו מנמל חיפה. באזור ראש הנקרה, אספו בדרכן את אח"י מבטח ואח"י רשף ויחד הפליגו צפונה, במטרה לתקוף את הכוח הסורי בלטקיה.

במבואות נמל חיפה בוצעה היערכות להגנה כנגד פעילות נגד צוללות. (נצ"ל).

בזירת ים סוף הוחלט ביום רביעי להוציא מחצית מחיילי וקציני הזירה לחופש. פעילות זו נפסקה ביום ששי בבוקר, ואז הונחו מפקדי היחידות להחזיר את אנשיהם – פעילות שנמשכה עד שבת בערב.

ערך מורחב – שייטת ספינות הטילים

מפקדת חיל הים הפעילה את הכוחות ביוזמה התקפית ותכננה את הקרבות לשעות הלילה לניצול הפתעה והטעיה. נקיטת היוזמה ההתקפית הייתה שונה מהדוקטרינה שהייתה מקובלת עד אז וגרמה לכך שבקרבות הייתה לחיל הים גם עדיפות כמותית. בלילה הראשון חולק הכוח הישראלי לשתי הגזרות: מצרים וסוריה, ואולם בלילות הבאים נעשה ריכוז מאמץ: בלילה השלישי רוכזו 10 ספינות בזירה המצרית, ובלילה הרביעי רוכזו 7 ספינות מול החוף הסורי. בהמשך המלחמה, כאשר השליטה הישראלית בים הייתה ברורה, הופעלו כוחות קטנים יותר להפגנת שליטה ושמירת הלחץ. חיל הים היה מודע למאמצים בזירות הלחימה האחרות, ולפיכך, פרט ללילה הראשון בקרב פורט סעיד מול חוף סיני, לא דרש סיוע אווירי.

קרב לטקיה – בלילה הראשון של המלחמה (בין 6 ל-7 באוקטובר) התחולל קרב לטקיה, קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה. היה זה אחד הקרבות החשובים בזירה הימית במלחמה, ובו נחל חיל הים הצלחה מלאה בהפעלת לוחמה אלקטרונית כנגד טילי הסטיקס של הצי סורי. הקרב הסתיים בניצחון מוחלט של חיל הים הישראלי: שתי ספינות טילים מדגם קומאר, ספינת טילים דגם אוסה, מקשת וטרפדת – סה"כ חמש ספינות סוריות הוטבעו, בלא פגיעה לחיל הים הישראלי.

קרב לטקיה השני – לאחר שהסורים החלו לירות טילי קרקע-קרקע לעבר ישראל, הוטל על חיל הים לפגוע במטרות תשתית. בלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר הותקפו הנמל ומסופי הדלק בנמל לטקיה. במקביל הובערו מכלי הדלק במסוף (טרמינל) הדלק לייצוא באזור נמל עיירת החוף בניאס באש תותח אוטו מלרה 76 מ"מ. כלי שיט סוריים ירו טילים וסוללות תותחי החוף פתחו באש לעבר הכוח הישראלי שלא נפגע. האונייה היפנית Yamashiro Maru שנמצאה בקרבת הנמל ספגה נזקים, כנראה מהאש הסורית ופינתה את עצמה לטורקיה.^[7]

קרב טרטוס – נודע כי הכוחות הסוריים רואים בתקיפות הישראליות הכנה לנחיתה. חטיבת שריון סורית הוחזקה באזור החוף. מיד עם חזרת הכוח מקרב לטקיה השני יצאו שש ספינות סער, בפיקוד מפקד השייטת מיכאל ברקאי, לכיוון נמל טרטוס, במגמה להדליק את מכלי הדלק בקרבתו. בלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר התפתח קרב שבו ספינות טילים סוריות, שהסתתרו מאחורי אוניות סוחר אזרחיות שעגנו מחוץ לנמל, ירו טילי סטיקס שלא פגעו. אחת מספינות הטילים הסוריות שמיהרה לברוח עלתה על שובר הגלים וניזוקה.^[8] מהירי הישראלי נפגעה אוניית הסוחר הרוסית "איליה מצ'ניקוב" שהייתה טעונה בחומרים לבניית תחנת כוח. האונייה נפגעה, נמשכה לחוף ושקעה, לא היו נפגעים בנפש. האירוע יצר כעס על ישראל בברית המועצות ואפשרות לתגובה חריפה.^[9] מפקד חיל הים בנימין תלם נקרא לבירור לשר הביטחון משה דיין אך כשהגיע כבר היה דיין מרוצה מהישגי חיל הים וביקשו להמשיך כך.^[10] בעוד הסובייטים שוקלים את תגובתם מאוחר יותר התקבל בפיקוד הרוסי דיווח שמקשת רוסית בקרבת לטקיה הפילה מטוס פנטום ישראלי. בנתוני חיל האוויר הישראלי לא נרשם אירוע כזה אך הוא התקבל כתגובה רוסית הולמת.^[11]

הפגזת גשר אל-אברש בחוף הסורי – כוח של שני סטי"לים, אח"י חנית ואח"י געש, בפיקוד סא"ל אלי רהב יצא, בלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר 1973, להפגיז גשר בדרך החוף מדרום לנמל טרטוס, על מנת להטריד ולשבש תנועות אויב. בדרכו ליעד הופגז הכוח על ידי תותחי חוף 130 מ"מ, הוא יצא מהטווח והמשיך וביצע את ההפגזה.^[12]

קרב בניאס השני – לקראת תום המלחמה הוחלט לפגוע שוב במסוף הדלק בבניאס שהסורים הצליחו לכבות את הדליקה בו. בלילה שבין 23 ל-24 באוקטובר נכנס כוח של ארבע ספינות סער לאזור מרכז החוף הסורי. ספינת טילים אוסה שיצאה מטרטוס וספינת טילים קומאר שיצאה מלטקיה ירו טילים על הכוח הישראלי משני כיוונים בו זמנית. הטילים עברו קרוב מאוד אך לא פגעו.

מנקודת המבט הסורית היו התקפות אלה בכוח רב והסתייעו במטוסים ובמסוקים. לדעתם נמנעה החרבת הנמלים ומסופי הדלק פרט לבניאס. הצי הסורי הגן בגבורה על החוף וספג אבדות.^[13]

קרב פורט סעיד – במקביל לקרב לטקיה התנהל בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר קרב בין שש ספינות סער של חיל הים הישראלי לכוח ימי מצרי. ספינת רקטות הפגיזה את בסיס דפנה, לא גרמה נזק והצליחה להתחמק. שתי ספינות טילים מדגם אוסה נתפסו במארב ישראלי, לא הצליחו לירות טילים וברחו. נורו עליהן טילים אך בשל תקלות טכניות לא פגעו טילי הגבריאל בכלי השיט המצריים. מטוס פנטום של חיל האוויר הישראלי שהוזנק לסיוע הטביע ספינת טילים אחת מדגם אוסה.^[14]

קרב דמיאט – בלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר הביס חיל הים הישראלי את הצי המצרי בקרב בקרבת החוף המצרי. כוח שייטת ספינות הטילים שכלל שש ספינות בפיקוד מפקד השייטת אל"ם מיכאל ברקאי, פגש בארבע ספינות טילים מדגם אוסה, שפתחו בירי טילי סטיקס אך לא פגעו. הכוח הישראלי השמיד שלוש ספינות טילים מצריות בטילי גבריאל, בתותח אוטו מלרה 76 מ"מ ותותח בופורס 40 מ"מ. לאחר קרב זה פסקה היוזמה הימית המצרית לחלוטין.

מבצע ליידי – תקיפת נמל פורט סעיד – בלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר ערכה שייטת 13 פשיטה על נמל פורט סעיד שבה הוטבעו ארבעה כלי שיט מצרים: נחתת טנקים מדגם "וידרה", ספינת תקיפה נושאת מטולי רקטות, טרפדת מדגם P-138 וספינת טילים מדגם אוסה. שני לוחמים של שייטת 13 הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

הפגזות בחופי מצרים – חיל הים הישראלי תקף בתותחים אתרים שונים בחוף המצרי מספר פעמים. בין המטרות שהופגזו היו מוצבים, תחנות מכ"ם, בסיסים שונים. ב-17 באוקטובר נערכה התקפה על רצועת החוף ממזרח לפורט סעיד כדי למנוע פשיטה מצרית על מעוז בודפשט. סוללות תותחי החוף המצריים היו מכוונות מכ"ם ופתחו באש יעילה על הכוח הישראלי המתקרב. ההפגזה הישראלית הופסקה אחרי זמן קצר עקב האש היעילה מתותחי החוף אך הפשיטה המצרית לא התקיימה.

במקביל לפעילויות התקיפה, שמרו ספינות השייטת את חופי המדינה והשיט אליה. בשני אירועים, ב-10 וב-19 באוקטובר 1973, הגיעו דיווחים על גילוי צוללות מצריות בקרבת חופי ישראל. (מול גבעת אולגה ומול חיפה). סטי"לים נצ"ל (סער 1 וסער 2) הוזנקו למקום ובמקרה הראשון, באזור גבעת אולגה, נורו טורפדות נגד צוללות, אך בתום המלחמה הוברר כי לא פגעו בצוללת. הצוללות המצריות הוחזרו לקוי סיור מול החוף המצרי. לא ברור אם הדבר נעשה עקב פעולות ספינות הסער נגד צוללות, או בגלל ההתמדה ביוזמה ההתקפית של ספינות הסער בחופי מצרים או שילוב של שניהם.

למרות ההישגים הטקטיים, לא תורגמו הניצחונות בקרבות הימיים להישגים אסטרטגיים. זאת, בשל התמיכה הסובייטית במצרים ובסוריה. במהלך המלחמה הועברו מברית המועצות 65 אלף טונות של ציוד לחימה, 50 אלף טון מתוכם באמצעות תעבורה ימית.^[15] ישראל לא הכריזה מצור ימי על מצרים או סוריה. כל משך המלחמה לא פעל חיל הים כנגד אוניות סוחר, ישראל שקיומה מותנה בים פתוח לא יזמה פעולות נגד שיט אזרחי. על מנת להימנע מעימות עם הסובייטים לא נחסמו נמלי סוריה ומצרים לכניסת אוניות נושאות אמצעי לחימה.

במקביל לקרבות הטילים בים הפתוח, התנהלה פעילות ענפה גם במימי החופים של סיני. במרכז הגזרה פעל בסיס דפנה לגילוי וקישור. מול פורט סעיד הופעלה תחנת מכ"ם ימי כחלק ממעוז בודפשט. מטרת הפעילות הייתה למנוע חדירות לחוף סיני. מטרה נוספת הייתה איסוף טייסים שצנחו לים לאחר שמטוסיהם נפגעו. בפעילות לקחו חלק ספינות דבור, נחתות, ספינות יתוש. נחתת שימשה בסיס להעברת כוח שייטת 13 לצורך מבצע ליידי. הפעילות נוהלה על ידי בסיס אשדוד. חוליית המכ"ם במעוז בודפשט שולבה על ידי מוטי אשכנזי בהגנת המעוז ואף מינה את קצין חיל הים סג"ם גבי שילה לסגן מפקד המעוז.^[16]

בלילה השני ללחימה עלתה ספינת טילים אח"י חנית (סער 3) על שרטון בחוף שבין בסיס דפנה ומעוז בודפשט.^[17] הפעילות לחילוץ הספינה נמשכה יומיים וכללה הפעלת נחתת וגוררת.

נעשו מספר ניסיונות לחפש טייסים שנראו צונחים לים לאחר שמטוסיהם הופלו. ניסיונות אלה לא עלו יפה והצונחים אבדו.

בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר ניסה כוח מצרי לתקוף את מעוז בודפשט עם כלי רכב אמפיביים. המעוז הדף את ההתקפה ונהרגו עשרות מהפושטים. כלי הרכב האמפיביים שקעו.^[ג] על מנת למנוע פשיטות נוספות מהים, יצא כוח ספינות סער ב-17 באוקטובר, למשימת הפגזת החוף באזור פורט פואד. הספינות שהגיעו באור יום מלא, התקבלו באש מדויקת מסוללות תותחי החוף ונסוגו מבלי שפתחו באש. באותו לילה במבצע ליידי פגעו צוללים משייטת 13 בשתי הנחתות בנמל פורט סעיד.

בגזרת התעלה הופעלה יחידת הנצלה ימית לאיתור ומשיית חלקי גשר ששקעו. צוללים מיחידה 707 משו גופות מטנקים ששקעו לקרקעית התעלה.^[18] כמו כן, סייעו לוחמי היחידה להקמת גשר הצנע שהורכב מחלקי גשר ומדוברות שהיה צורך לחברם במים באמצעות מחברים מיוחדים.^[19]

ב-21 באוקטובר החלו הכנות לביצוע פשיטה מהים על השרטון המזרחי של פורט פואד. לוחמי שייטת 13 רוכזו בחוף רומני ונחתת הביאה סירות גומי מבסיס אשדוד. הגיעה הוראת דחייה והכוח נשאר בהמתנה עד שביום 23 באוקטובר בוטלה המשימה.^[20]

לאחר הקרבות הקים בסיס אשדוד נמל קדמי בפנארה שבאגם המר, שנועד למנוע העברת אספקה לארמייה השלישית הנצורה והמשך פיקוח על האוניות הזרות באגם.

• 
  אבטחת גשרים על תעלת סואץ. סגן אמנון צור משייטת 13 ליד "גשר ברוך" (ע"ש סא"ל ברוך דיליאון, קצין ההנדסה של אוגדת שרון, כונה גם "גשר הצנע").
• 
  עשרות סירות גומי ערוכות בחוף סיני לקראת פשיטה על מוצבי החוף בפורט סעיד אשר לבסוף לא בוצעה.
• 
  נחתת אח"י אשדוד (פ-61) נושאית סירות גומי מאשדוד אל חוף ההיערכות בסיני.

ערך מורחב – הרכבת הימית לישראל במלחמת יום הכיפורים

מצרים וסוריה הכריזו על מצור ימי על ישראל והמצרים ניסו גם לכפות אותו בפועל. בניגוד לחזוי למלחמות בישראל התארכה מלחמת יום הכיפורים ונוצר צורך חיוני בדלק ובאמצעי לחימה שונים. אוניות טענו מטוסי קרב ורכב קרבי משוריין בנמלים באירופה ובאמריקה. טעינת האוניות נעשתה בפיקוח ביטחוני בנמלי היציאה. היו מקרים שצוותים לא ישראליים לא הסכימו להיכנס לאזור הלחימה. מהאוניה "כמיקל אנטרפרייז" של חברת גדות ים ירד כל הצוות הזר בנמל נאפולי. המכלית בפיקוד רב חובל אורי מירון, נשאה מטען חיוני של דלק סילוני ושמני סיכה מהקריביים לישראל. מעט אנשי הצוות הישראלי השיטו את האוניה לחיפה.

ב-6 באוקטובר אחרי הצהרים המצרים הודיעו רשמית לכל הדיפלומטים שהים התיכון וים סוף נחשבים לאזור מלחמה. על מנת לממש את ההכרזה על חסימת חופי ישראל, נערך הצי המצרי לחסימת נתיבי השיט על ידי פריסת צוללות בחופי ישראל ובמרכז הים התיכון והצבת משחתת "סקורי" בנמל בלוב כדי לשלוט על מרכז הים התיכון. עוד באותו הלילה עצרו הסורים את אוניית הנוסעים היוונית "רומנטיקה", שהסיעה 200 צליינים אמריקאים, והובילו אותה לנמל טרטוס.

לאחר ניצחונות חיל הים בקרב לטקיה ובקרב דמיאט, הסתגרו ציי סוריה ומצרים בנמליהם, ולא הפעילו כלי שיט כדי לחסום את נתיבי הים באזורים הסמוכים לישראל. הצוללות המצריות שנשלחו אל חופי ישראל נקראו לחזור, ואלה שהוצבו בלב ים לא היו יעילות, ולא הצליחו לאתר את תנועת האוניות לישראל. המשחתת שהוצבה במרכז הים התיכון התגלתה ב-22 באוקטובר 1973 בטווח של כ-60 מייל. ספינות סער נערכו לתקיפה, אך הדיונים על הפסקת האש הגיעו לשלב מתקדם ומפקדת חיל הים הורתה לכוח הישראלי לנתק מגע. המשחתת המצרית חזרה ללוב ולא נוצר עימות בינה לבין הכוח הישראלי.

גם כאשר נכנסה הפסקת האש לתוקפה נותר האיום על התעבורה לישראל וממנה. האזור שעליו איימו המצרים מבסיסם בלוב היה אזור מלטה, המרוחק כאלף מיל ימי (כ-1,800 ק"מ) מישראל. שיקולי תצרוכת דלק ותנאי הים הקשים חייבו לפרוש את ספינות סער 4 בקטע שבין מלטה לכרתים, וספינות "סער 2" ו"סער 3" פעלו באזור שבין כרתים לחופי ישראל.^[21]

אח"י חיפה (סער 2), בפיקודו של רס"ן שמואל שריג, השתתפה במשימה של אבטחת שיט לישראל באזור הים האגאי. ממערב לסקרפנטו עלתה על סלע מחט בעומק רדוד שלא מופיע במכ"ם אך מסומן היטב במפה. מדחפי הספינה ניזוקו והחלה חדירת מים, שנבלמה בפעולת בקרת נזקים של הצוות. הספינה נגררה לנמל חיפה על ידי אונית סוחר מגויסת "חנה" בפיקודו של ישראל לשם, הוספנה והוחזרה לכשירות בתוך ימים אחדים.^[22]

אוניית האימונים של חיל הים אח"י נגה, בפיקודו של רס"ן חיים גבע, הוסבה לאוניית אספקה ושייטה באזור, שם תדלקה את ספינות הטילים, וכך איפשרה להאריך את זמן הסיור שלהן. מערבית ממלטה לא נעשתה פעילות לאבטחת שיט על ידי ישראל.

הניצחונות בקרבות הטילים והאבטחה שקוימה על ידי חיל הים הישראלי היוו שיקול מכריע בהחלטת נשיא ארצות הברית להפעיל את האספקה דרך הים. אלוף מרדכי גור ששימש כנספח צה"ל בארצות הברית והשתתף בחלק מהדיונים. מסר את התרשמותו שאילו היה הצי השישי של ארצות הברית נדרש לאבטחת השיט הוא לא היה מתקיים. זאת עקב ההתחזקות המשמעותית של הצי הסובייטי בים התיכון שהיווה איום בכוח.

בסיכומו של דבר הייתה משימת אבטחת השיט בים התיכון, שהצורך בה עלה רק במהלך המלחמה, מוצלחת: לא הייתה הפרעה לתנועת האוניות לישראל. במהלך המלחמה היו כ-100 הפלגות; ארצות הברית הזרימה לישראל בדרך הים כ-95% מאמצעי הלחימה וכ-5% בדרך האוויר במבצע ניקל גראס.^[23]

• 
  מכלית 'כמיקל אנטרפרייז' של חברת גדות ים שצוותה מחדש בצוות ישראלי, בפיקוד רב חובל אורי מירון, מאחר שהצוות הזר עזב את האנייה בנמל נאפולי.
• 
  גרירת אח"י חיפה שנפגעה בתחתית החרטום מסלע תת-מימי 4 נובמבר 1973.
• 
  ספינת הטילים אח"י חיפה (סער 2) על המבדוק, לאחר שעלתה על סלע בים האגאי חולצה ונגררה לחיפה, 3 בנובמבר 1973.
• 
  מטוסי סקיהוק על סיפון אנית סוחר – 'לימון קור' של חברת הפרי, רב חובל אברהם גרטי – בדרכם לישראל במסגרת הרכבת הימית לישראל במלחמת יום הכיפורים לחידוש החימוש שהופעלה במלחמה ולאחריה.
• 
  משלוח מטוסים מארצות הברית על סיפון אנית משא ישראלית 'אתרוג' במסגרת חידוש הציוד והחימוש לאחר מלחמת יום הכיפורים.

ביזמת המודיעין הימי נעשתה פעילות חבלה בקווים בהם תקשרו הפיקוד העליון של מצרים וסוריה. ב-17 באוקטובר 1973 אתרו צוללים מיחידה 707 בפיקוד יהודה גושן שני מתקני תקשורת בים מול ביירות ופגעו בהם. התקשורת בין מצרים וסוריה עברה להיות אלחוטית, לשביעות רצונם של בקרי מודיעין אותות באמ"ן.^[24]

אף על פי שמרבית התקלות בספינות הסער במהלך המלחמה התאפיינו בתחום הטכני, אירעו גם תקלות תפעוליות שהביאו להעברת שלושה מפקדים מתפקידיהם:

• לאח"י מזנק הוצב מפקד חדש כחודשיים לפני המלחמה. הקצין היה מוערך בתפקידיו הקודמים אך לא הספיק לתרגל עם הצוות והצוות לא התרגל אליו. ספינתו נבחרה להיות ספינת הפיקוד של המש"ט בקרב לטקיה. הלחץ במרכז ידיעות הקרב בספינת הפיקוד מהווה אתגר גם לצוות מנוסה. הקצין הועבר ופיקד בהצלחה על אונית עזר ואף עלה בדרגה.
• אח"י חנית (סער 3) עלתה על חוף סיני בלילה השני למלחמה. הדבר נבע מתוך חוסר ערנות לרצועת החוף הנמוכה שמי האגם אחריה מחזירים אור הכוכבים ומטעים לחשוב כאילו הספינה בלב ים. בעת ההחפה היה מפקדה זאב יחזקאלי, בגשר הפיקוד לאחר קרב לטקיה. עבודת החילוץ ארכה כשבוע. לאחר סיום תיקון בהספנה קיבלה אח"י חנית מפקד אחר. המפקד המקורי הועבר מתפקידו אך נשאר בשייטת ספינות הטילים ויצא לים כקצין גשר בספינות אחרות. לאירוע לא נערך תחקיר ובהמלצת מפקד השייטת, מיכאל ברקאי, החזיר מפקד החיל, בנימין תלם, את המפקד המושעה, שקיבל פיקוד על אח"י מזנק. הקצין המשיך לשרת בחיל הים ואף עלה בדרגות.
• מפקד אח"י חיפה (סער 2) הועבר מפיקוד בעקבות הפגיעה בסלע שהיה מסומן במפה, אך המשיך לשרת בחיל הים ואף עלה בדרגה.

עם הידיעה על המלחמה העומדת לפרוץ יצאה אוניית הביון 'קרים' מפורט סעיד, תפסה עמדה והעבירה מידע על תנועות חיל האוויר וחיל הים הישראליים. הרכבת האווירית שהופעלה במהלך המלחמה למצרים וסוריה העבירה במשך חודש ימים 15,000 טון ציוד. עוד 200,000 טון ציוד הועבר בדרך הים וכלל טנקים מיוגוסלביה ומבולגריה. החל מ-12 באוקטובר התמקמו צוללות סובייטיות לאורך נתיבי השיט בכוננות לתקיפת כלי שיט הנעים לישראל. צוללת סובייטית בפיקוד ליאוניד טיקוצ'ינסקי, הועמדה בכוננות לשגר טילים גרעיניים על ישראל.^[ד] לקראת סוף המלחמה ב-25 באוקטובר, כשישראל המשיכה בפעולות איבה, גרמו האיומים הסובייטים להכרזת כוננות גרעינית בצי ארצות הברית.^[25]

זירת מפרץ סואץ וים סוף במלחמת יום הכיפורים הייתה נפרדת ועמוסת מכשולים. נמצאו בה נכסים אסטרטגיים חשובים למדינת ישראל: נתיב השיט לאילת ובארות נפט. זירת הלחימה, שהשתרעה לאורך חזית של 350 ק"מ במרחק של 30–50 ק"מ מחוף מצרים, הייתה מוקפת על ידי המצרים לכל אורכה. חיל הים הישראלי החזיק בזירה זו כוח שהיה נחוּת כמותית וטכנולוגית אולי מכל גזרה אחרת במלחמה. ביום השני למלחמה (7 באוקטובר 1973), דיווח שר הביטחון משה דיין לממשלה, שהוא המליץ למטכ"ל לפנות את מפרץ סואץ, כולל עיר הנפט אבו רודס, ולהתמקד בהגנת שארם א-שייח'.^[26] עיר הנפט פונתה והשאיבה הופסקה.

חיל הים הישראלי החזיק בזירה זו 7 נחתות מסוגים שונים ואוניית אספקה "אח"י בת-ים", שחימושה ומהירותה נמוכים. כוח הלחימה כלל 5 ספינות "דבור" שמספרן גדל (באמצעות תובלה יבשתית לאילת ומשם בשיט לשארם א-שייח') מ-4 ספינות שמישות בתחילת המלחמה ל-10 החל מהיום השמיני למלחמה. כל הספינות היו כלי מגננה ותובלה – אף לא ספינה אחת שייעודה התקפי. לפני המלחמה היה בכוונת חיל הים להעביר לזירה שתי ספינות טילים מדגם "סער 4", שיציאתן להפלגה באמצעות הקפת יבשת אפריקה נקבעה ל-15 באוקטובר, ולכן לא מומשה. הפעילות של חיל הים הישראלי בזירה כללה התגוננות מתקיפות אוויר וטילים ימיים, הכנות למבצע נחיתה, פגיעה בכלי שיט מצריים ומניעת פשיטות קומנדו. החל מהיום השלישי למלחמה נוספו – על פי דרישת המז"ר, אל"ם זאב אלמוג – 45 לוחמים משייטת 13 שהגיעו מבסיס עתלית. גם כוחות האוויר והיבשה במרחב שלמה ודרום סיני היו מעטים (2–4 מטוסי פנטום ו-1–2 גדודי שריון חק"ש).

כלי השיט המצריים הגדולים הועברו לדרום ים סוף, ובמפקדת חיל הים נעשו תכנונים לפגיעה בהם. חיל הים העריך שהגיע לרמת יכולת כזאת בסוף המלחמה לקראת הפסקת האש, בעזרת אניית סוחר ״נהריה״ וגוררת שצוידו בטילים, אך התקיפה לא התבצעה.

על רקע מיעוט הכוח בזירת ים סוף (זי"ס) והאפשרות שתגבור בסטי"לים סער 4 לא יתממש, הגבירה מפקדת זי"ס את הפעילות הסיורית במפרץ סואץ: הוגדלה מכסת סיורי הדבורים משלושה ימים בחודש ל-10–15 ימים כל שבועיים וחודשו בו סיורי הנט"קים. פותחה ותורגלה תורת לחימה לדבורים המחייבת הסתערות עד טווח 0 מהאויב ופתיחה באש רק בסוף נתיב ההסתערות.^[27]

הוקמו בסיסים זעירים בראס כניסה, בא-טור – "בסיס דולפין", באבו רודס, ובמשטח ההפקה לנפט "פותחן" (F-1Oׁ) בלב ים. אוחסנו בהם דלק, מזון, ועֶרכוֹת טכניות לטיפול בכלי השיט, והוצבו בהם מכ"מים לכיסוי מרחב הגילוי במפרץ; הנחתת אח"י תרשיש, שיצאה מכשירות טכנית, הוצמדה לחוף ראס סודר כדי לשמש מזח לדבורים.

פותחה ותורגלה נחיתת נט"קים על ריפי אלמוגים כדי להתחמק מטילי ים-ים ועל מנת להכין נקודות נחיתה אלטרנטיביות למבצע אור ירוק. שיטה זו הוצגה לסגל המטכ"ל חודשיים לפני המלחמה.^[28]

במגמה להתרחק מהאי שדואן שבידי המצרים ולהימצא קרוב לחוף סיני תומרר מעבר "מילאן" במחזירי הד מכ"ם; כך נוצר נתיב חלופי בטוח יותר לכלי-השיט של חיל הים הישראלי ולמעבר מכליות הדלק מהמפרץ לאילת. במהלך המלחמה שיגרו המצרים כ-8 טילים לעבר מחזירי הד-מכ"ם אלה בחושבם שאלו כלי-שיט.

ביממה הראשונה של המלחמה ספגו מפקדת הזירה וכלי השיט במעגן תקיפות מטוסים וטילים, ובהם קרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים. יב"א 528, תחנת המכ"ם הראשית על הר צפרא, ספגה טיל KSR-2 קלט והושבתה. נגד תקיפות המטוסים פעלו גם תותחי ומקלעי הנחתות ומוצבי הנ"מ במחנה חיל הים בשארם א-שייח'. מטוס מצרי תוקף אחד הופל בירי מתותח אורליקון 20 מ"מ של אוניית העזר אח"י בת-ים ומוצבי הנ"מ שבמחנה. בתקיפת המטוסים נפגעה אנטנת עורק הזירוי הטרופוספרי, כך שנותק הקשר זמנית בין מפקדת זי"ס למפקדת חיל הים ושובש חלק מהקשר של מפקדת זי"ס עם הכוחות ובסיסי חיל הים במפרץ סואץ.

לאחר חצות התקבל מידע מודיעיני על שני סטי"לים מצריים מדגם "קומאר" המתכננים ירי טילים אל שלוש נחתות של חיל הים הישראלי, שסיירו לאורך חוף שארם א-שייח'. על פי הוראת רס"ן אברהם בן שושן, בהנחיית אל"ם אלמוג, ששודרה מחמ"ל זירת ים סוף, בהתאם לנוהל התגוננות שתורגל קודם לכן, נחתו הנחתות על הריפים הצמודים לחוף, והטילים חלפו מעל תורני הנחתות והתפוצצו על היבשה.^[30] אל"ם אלמוג כיוון זוג מטוסי פנטום בפיקוד אמיר נחומי שנמצא באוויר, אך לא הצליחו ליירט את ה"קומארים" התוקפים.

מאוחר בלילה התגלה כוח קומנדו מצרי מובל בסירות גומי בדרכו לשארם א-שייח', אך הוא נהדף והוברח על ידי שני דבורים בפיקוד רס"ן אברהם בן-שושן.

ב-6 אוקטובר אחר הצהריים, במקביל לתקיפות המצרים בשארם א-שייח', נחתו 570 חיילי קומנדו מצריים מ-45 מסוקי מיל M-8 לאורך חוף מפרץ סואץ במגמה ליצור ראש חוף ומאחז לקראת פלישת הארמייה השלישית מדרום התעלה, במגמה להתקדם לכיבוש שארם א-שייח'. כ-70 סד"גים מצריים נערכו לצאת ממעגן מרסא תלמאת כדי לתמוך ולתספק את ראש החוף הזה. 16 מסוקים מצריים הופלו על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי וסוללת טילי קרקע-אוויר מדגם הוק. החיילים המצרים שנחתו נותקו – כתוצאה מחדירת שני דבורים למעגן מרסא תלמאת, אשר פגעו בכוח החלוץ המצרי שנערך במעגן ואמור היה להוביל את הסד"גים המצריים לחציית המפרץ ונחיתה בחופי סיני – ונשבו או נהרגו על ידי לוחמי צנחנים, מרש"ל וצוותים טכניים של חיל הים הישראלי.

ערך מורחב – קרב מרסא תלמאת

בשעות הערב המוקדמות של 6 באוקטובר נודע לצה"ל כי בחוף מפרץ סואץ מתארגן כוח קומנדו מצרי לפשיטה בסיני. הרמטכ"ל דוד אלעזר דרש ממפקד חיל הים בנימין תלם לעשות מאמץ כדי למנוע אותה. מפקד זוג הדבורים בגזרה, סגן צבי שחק, קיבל הוראה בקוד ממפקדת חיל הים: ”צא לראס זעפרנה והשמד את כל כלי השיט בעגינה כולל סד"ג וסירות גומי”.^[31] הדבורים, שהיו בסיור, לא ידעו שפרצה מלחמה. מפקדת זירת ים סוף הייתה תחת תקיפות מטוסים ואילו מפקדת חיל הים שהורידה את ההוראה לדבורים לא עדכנה את מפקדת הזירה.

בראס זעפרנה, שהוא חוף פתוח, לא נמצא דבר. סגן צבי שחק הבין שהכוונה למעגן הדיג הקרוב ביותר לזעפרנה והחליט להיכנס לבדוק את מעגן מרסא תלמאת. במקום עגנו כ-70 ספינות דיג שנועדו לתמוך בראש החוף המוסק שנחת בחוף סיני. מיד בכניסה התגלתה סירת ברטרם חמושה וסירות גומי עם חיילים מצרים. קרב התנהל בטווחים קרובים – "פנים אל פנים" – ובו השמידו הדבורים בירי את סירת הברטרם ושתי סירות גומי. דבור 864 התיישב על החול וספג אש מהמצרים בחוף. הדבור השני 867 בפיקוד סגן מוטי דקל נכנס למעגן כדי לסייע בירי משך אליו את האש וספג הרוג אחד. גם הדבור השני עלה באפן קל יותר על שרטון החוף. שני הדבורים נחלצו מהחוף, יצאו מהמעגן והפליגו לאבו זנימה שם פונו שבעה פצועים במסוק של חיל האוויר לבתי החולים. פעילות שני דבורים שיבשה את ההכנות לפשיטה המצרית, אף כי סירות הדיג במעגן לא הותקפו.

בליל 8 באוקטובר נשלח רס"ן עמי אילון על ידי מפקדת זי"ס עם זוג הדבורים שבפיקודו, לאַתֵר ולהשמיד מטרה ימית ליד מעגן הדלק בראס סדאת שבצפון מפרץ סואץ. ההערכה הייתה שזהו סמ"ר "דה קסטרו" מצרי, שכבר הספיק קודם לכן להפגיז את ראס סודר. הדבורים "גירדו" את קו החוף המצרי, במטרה להתקרב אל הסמ"ר מעורפו, ובטרם הבחין בהם פתחו עליו באש מטווח קרוב והשמידוהו. לאחר טיבוע הסמ"ר פתחו תותחי חוף מצריים 130 מ"מ מבוקרי מכ"ם באש מדויקת. אחד הדבורים ספג רסיס בחרטומו ונפער בו פתח בגובה נמוך ונכנסו מי ים לתוך הספינה. היה קושי רב לבצע בקרת נזקים תוך ביצוע תמרוני התחמקות. הדבורים יצאו מטווח התותחים והגיעו לבסיס יחידה 838 בראס סודר שממזרח לאתר הקרב. שם נמצאה הנחתת אח"י תרשיש (פ-95) ששימשה למעגן. הדבור נקשר אליה ובקרת הנזקים מנעה את טביעתו.

הטבעת הסמ"ר דה קסטרו מנעה אפשרות של ביצוע פשיטה מצרית מהים כנגד סוללת טילי הוק של חיל האוויר המוצבת בראס סודר. הסוללה המשיכה לפעול במקום 5 ימים נוספים עד להסגתה לאבו רודס; אי לכך, כבר בראשית המלחמה נשלל מהארמייה המצרית השלישית הכיסוי האווירי שנזקקה לו כדי לנוע דרומה לאורך ציר החוף לכיבוש שארם א-שייח', והוענק חופש פעולה לחטיבת הצנחנים שנפרסה במקום להילחם ולהתקדם צפונה לעבר אזור התעלה בלא חשש מתקיפה אווירית מצרית.

בלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר נערכה במפרץ סואץ פשיטה על ציר החוף מצפון לראס אבו דראג'. כוח שייטת 13 בפיקוד רס"ן גדי שפי וכוח מיחידה 707 בפיקוד סא"ל דב בר הובל על שלוש ספינות דבור שעליהן פיקד סא"ל שאול סלע. הלוחמים נחתו בשתי נקודות חוף הניחו מוקשים והמתינו במארב. אחרי ארבע שעות, כשלא עבר שום רכב מצרי, חסמו את הדרך בפיצוץ צוקים וחזרו.

ב-7 באוקטובר בערב פונו האזרחים מאבו רודס, התעוררה בעיה של אספקת מים ודלק לדבורים במפרץ סואץ.^[32] בעקבות קרבות בקרבת הבסיס ב-7 באוקטובר בלילה פינה מפקד הבסיס יואל פלג את ארבע המוכ"מות ואת אנשי המנהלה.^[ה][33] ב-9 באוקטובר התקבלה התרעה לתקיפת קומנדו מצרי שיובל בסירות ובמסוקים. פיקוד מרש"ל ומפקדת חיל הים הורו למפקדת זי"ס לפַנות את בסיס חיל הים בראס סודר ולהסיג את חיילי חיל הים לאבו רודס, זאת מחשש לפלישת כוח פשיטה שיבוא לסייע לארמייה השלישית. מתקנים מסוּוָגים בבסיס הושמדו קודם לפינוי. מפקד ראס סודר, סרן יואל פלג, ביקש אישור להטביע את גוף אח"י תרשיש במילוי מים ופיצוץ אך לא קיבל לכך אישור.^[34] אנשי ראס סודר התפנו לאבו רודס וב-11 באוקטובר עברו באישור המצפ"י למפרץ שלמה.^[35] ב-22 באוקטובר חזרו כוחות חיל הים לבסיס, דבורים בים ואנשי יחידה 707.

במוצב המזח נמצאו כ-40 חיילים – כולל הרוגים ופצועים – מכותרים מתחילת המלחמה, על ידי כוחות הארמייה השלישית. במטכ"ל הוחלט, ב-11 באוקטובר, לנסות לחלץ את המגנים הנצורים מן המוצב. באמצעות סירות גומי ודבורים. דרך זו נראתה היחידה בעלת סיכויי הצלחה לחילוצם. הכוונה הראשונית הייתה לביצוע על ידי שייטת 13 בפיקוד גדי שפי^[37] אך אלה הועסקו במבצעי מגבית והמשימה הועברה ללוחמי 707. פיקוד הדרום הודיע כי חפ"ק הפיקוד הוא זה שינהל את כוח החילוץ מ"מסרק" – החל מרגע שהכוח יחלוף צפונה את ראס דהייסה שמצפון לראס סודר.

התוכנית – 18 הלוחמים יגיעו בסירות גומי בהכוונת ה"דבורים" לנקודת טבילה – כ-800 מטר מהמוצב המכותר – ולמזח הם יגיעו בשחייה. 5 לוחמים יטפסו על המזח וידווחו על מהלכי האויב. חפ"ק עורפי יתקשר עם חיילי "מסרק" וישכנע אותם לצאת ולחבור ללוחמי חיל-הים שבאו לחלצם. הלוחמים יפַנו את חיילי המוצב אל סירות הגומי, שלפי קריאה יתקרבו עד למזח עצמו ויקבלו את אנשי המוצב.

ב-11 באוקטובר 1973 נקרא דב בר, שהיה באבו זנימה, להגיע לשארם א-שייח' ואלוף אברהם בוצר הטיל עליו ”משימה תפורה בדיוק בשבילך”,^[38] אך לא פירט מהי. נמסר לו כי כוח היחידה קיבל הוראה והוא מועבר לראס סודר. בר הוטס והורד בשדה התעופה שהיה ריק מאדם. לאחר המתנה הגיע מסוק ואתו אל"ם חיים בנימיני מפיקוד דרום ורס"ן חנינא עמישב קצין אג"ם של שייטת 13, שמסרו לבר את משימת החילוץ ממוצב המזח. בנימיני הציג מפות ותדרך, ומסר שהמוצב יקבל את ההודעה על החילוץ ברגע האחרון. דב בר, שהכיר היטב את מוצב המזח מתקופת ההכנות לפשיטה על האי גרין, לא היה שלם עם המשימה. שני חופי המפרץ היו בידי המצרים ובר לא ראה דרך להגיע ליעד בהסתר מתצפיות המצרים מכל הכיוונים. בר התקשר פעמיים למפקד חיל הים האלוף בנימין תלם ואמר לו שהמשמעות תהיה ”אבדות רבות לכוחותינו”. תשובת תלם הייתה ”זו משימה חשובה לעם ישראל עלו ותצליחו”.

כוח סירות הגומי יצא לים שהיה שקט והירח מלא. באזור ראס דהייסה גילו ה"דבורים" מטרה ונגשו לזהותה, התבררה כהפרעת מכ"ם. הס"גים המשיכו לנוע עצמאית. לאחר שהתרחקו הודיע מפקד "דבורים", עמי אילון שאינו מבחין בסירות הגומי דב בר הורה לפתוח מחזירי הד מכ"ם. כעשר דקות אחר כך, נפתחה הפגזה תותחי החוף 130 מ"מ, מבוקרי המכ"ם המוצבים מעבר למפרץ מערבה. ההפגזה הייתה יעילה מאוד, ונמשכה גם לאחר קיפול מחזירי הד המכ"ם בסירות. היא נמשכה בין 20 ל-30 דקות, וכוונה גם לעבר ה"דבורים", שנמצאו על גבול הטווח היעיל. בתחילת ההפגזה התפזר הכוח והתקרב לעבר החוף המזרחי, כדי לצמצם את סכנת ההיפגעות מההפגזה. הפגזים המשיכו ליפול קרוב מאוד לסירות הגומי. בשעה 23:15 – החליט דב בר שההפגזה נעשית מדויקת ולא ניתן להמשיך. הודיע לפיקוד הדרום שהחילוץ לא ניתן לביצוע והחזיר את הכוח. במזל רב הצליח הכח לצאת מטווח האש ולחזור לבסיס ללא נפגעים.^[39]

במוצאי שבת 13 באוקטובר נעשה ניסיון לתקיפת המעגן באי שדואן, מתוך מחשבה שנמצאות בו סירות גומי. שתי "סנוניות" חמושות בפיקוד רס"ן אלי מרק לא מצאו סירות ותקפו באש את החוף. המצרים השיבו אש והסירות חזרו ללא תוצאות.

תקיפת מעגן ראס-ע'ריב – בלילה שבין 14 ל-15 באוקטובר נערכה פשיטה בכוח של שלושה דבורים בפיקודו של רס"ן עמי אילון שיצאו ממפרץ שלמה, אליו הצטרפו שני דבורים בפיקוד ישראל פטשניק שיצאו מא-טור, על מעגן ראס ע'ריב. מטרת התקיפה הייתה להשמיד כלי שיט ולשבש התארגנות להעברת מים ואספקה לאנשי הקומנדו המצרים בסיני. כלי שיט שנמצאו במעגן הותקפו באש מקלעים, מטולי "קרגו" – קרל גוסטב 84 מ"מ (שלראשונה הובאו לזי"ס והותקנו בדבורים יום לפני המבצע) ומטעני חנ"ם/חי"ר ("גור") הנזרקים ידנית. בקרב שנמשך כשעה הושמדו 19 כלי שיט מצריים והדבורים חזרו עם שני נפגעים קל. מניעת אספקה וחימוש לקומנדו המצרי שנחת בחוף סיני גרמה לשבירת יכולת הלחימה שלהם.

הפגזת מעגן מרסא תלמאת – ב-17 באוקטובר הפגיזה נחתת "אח"י עציון גבר" פ-51 (36 מ'), בפיקוד סגן דוד אייבר, 150 פגזים, נפיץ וזרחן, על מעגן מרסא תלמאת. ההפגזה בוצעה באמצעות מרגמה 81 מ"מ שנישאה על זחל"ם שרותק לרצפת ההנגר של הנחתת. הרעיון להפעלה לא שגרתית זו נולד כתחליף לכוונת מפקדת ח"י להפעלת צוללים במעגן הרדוד שתוצאותיה, להערכת המז"ר, יהיו נקודתיות וזניחות. מפקד הזירה, אל"ם אלמוג, תכנן את המבצע, בדק וניסה את אפקטיביות מערכת הנשק, עמידות רצפת הנט"ק ויכולת הדיוק של הירי, שבוצע על ידי צוות המרגמה מאנשי מילואים ממרש"ל. הבדיקה הטכנית בוצעה בפיקוח מפל"ג טכני חנוך בן אליהו ומהנדס מרש"ל.

מפקד פלגת הנחתות 921, סרן יוסי לוי, ניהל במפרץ א-טור את המטווח המקדים לפעולה. בעת הפעולה, נמצאו אלמוג ולוי על גשר הנט"ק לצד מפקד הנחתת סגן דוד אייבר. הנחתת יצאה מא-טור, וחצתה את המפרץ בנתיב שמחוץ לטווח המכ"ם המצרי בראס זעפרנה. זוג דבורים בפיקוד יעקב בוגץ' שיצאו מאבו זנימה אבטחו את הפעולה. בהגיעה לחוף המצרי התקדמה הנחתת צפונה קרוב מאוד לקו החוף כדי להימנע מהתגלות. בהגיעה לטווח 3,000 מטר ממרכז מעגן מרסא תלמאת נערכה הנחתת לירי המרגמה שהותקנה לטווח זה. בכל מהלך הירי הופגז הנט"ק על ידי סוללת תותחים 25 ליטראות מצרית, שהוצבה בראס זעפרנה. בשלב זה התייצב זוג הדבורים מזרחה למעגן בניצב לקו החוף במגמה כפולה כדי לסייע בטיווח אש המרגמה ולתקוף כלי שיט מצריים שיצאו מהמעגן. אלמוג דיווח שאש המרגמה התפזרה על פני ספינות הדיג שהצטופפו במעגן והציתה רבות מהן. ואילו מפקד הדבורים שמשימתו הייתה תצפית נפילות לא ראה פגיעות.^[ו]

בבוקר 24 באוקטובר, היום האחרון למלחמה, נכנסו לנמל עדביה, בסיס מפקדת הזירה הימית המצרית, גדוד 195 בפיקוד סא״ל עוזי לב צור, מחטיבת השריון 401 בפיקוד אל״מ דן שומרון, וכן גדוד שריון 46. השכם בבוקר החל הכיבוש על ידי פלוגת חרמש מגדוד 195 בפיקוד סטודניק יעקב. בהמשך הבוקר הגיע לנמל כוח של כמה דבורים,^[40] ובהמשך הגיע על אחד הדבורים מפקד זירת ים סוף, אל"ם אלמוג,^[41] וסייע יחד עם מפקדתו לכוח מחטיבת השריון באיסוף השבויים. בעקבות הדבורים הוכנסו נחתות שפינו 1,500 שבויים מצריים ובכללם המז"ר המצרי. בנמל נתפס שלל, סירת משמר "ברטרם" וסט"ר 123-K שהועברו לבסיס חיל הים בראס סודר. בהמשך פונתה גם אסדת תדלוק.

• 
  נמל עדביה כפי שנראה לראשונה מספינות חיל הים המתקרבות אליו 24 באוקטובר 1973
• 
  טרפדת מצרית מסדרת קומסומולץ (K-123) שברחה מעדביה וטובעה מפגיעות ירי של השריון הישראלי, 24 אוקטובר 1973.
• 
  רציף נמל עדביה לאחר כיבושו על ידי השריון הישראלי. דבורים בעגינה ליד הרציף
• 
  שבויים מצריים בנמל עדביה.
• 
  אל"ם זאב אלמוג (מימין), מפקד זירת ים סוף וסא"ל עוזי לבצור (במרכז), מג"ד 195, בשיחה עם מפקד נמל עדביה המצרי (משמאל) שהיה גאה על כך שנכנע לכוח שריון ולא לכוח ימי.
• 
  טרפדת שלל מצרית מסדרת קומסומולץ (K-123) מועלית על ידי אנשי יחידת הנצלה ימית לחוף באבו רודס, 26 אוקטובר 1973.

כשוך הקרבות שתוארו לעיל ולאחר מכן בכל מהלך המלחמה, סיירו הדבורים מול מבואות המעגנים שבמפרץ סואץ כדי למנוע ניסיון של המצרים לחצות את המפרץ. הדבורים גם ערכו מארבים באזור האיים שמצפון-מזרח לאי שדואן כדי למנוע מסטי"לים מצריים לתפוס אחיזה בשטח זה, וגם כהכנה לאבטחת הנחיתה במבצע "אור ירוק". באזור הצפוף של האיים נהנו הדבורים מיתרון על פני הסטי"לים המצריים. במקביל, הדבורים גם סייעו לפעולות שייטת 13 בע'רדקה. מפקד הזירה סיכם את פעולות הדבורים: ”בניגוד לקרבות עתירי הטכנולוגיה והתחכום שהתחוללו בים התיכון, לחמו ספינות הדבור בקרבות פנים אל פנים מטווח קצר - הסתערות, הטלת רימונים ואף דריסה של סירות ושחייני קומנדו. גם בקרבות אלה ניצח חיל הים הישראלי”

ערך מורחב – מבצע אור ירוק

צה"ל תכנן איגוף ימי על ידי הנחתת כוחות משוריינים בהיקף של אוגדה בחוף המערבי של מפרץ סואץ על ידי נחתות חיל הים. לשם כך יזם חיל הים את כוח הנחיתה ובוצעו תרגולים רבים. מטרת המבצע, שכונה מבצע אור ירוק, הייתה אחת מהשתיים: לחדור לעומק מצרים דרך ואדי ספגה, לאגוף את הצבא המצרי הפרוס לאורך תעלת סואץ ולתקוף אותו מעורפו ("אור ירוק" גדול) או לכבוש את הגדה המערבית של מפרץ סואץ ולתפוש את שדות הנפט מורגן ובלעים בצפון המפרץ ("אור ירוק" קטן) כדי שישמשו נושא למשא ומתן.

האלוף מנחם מרון, מפקד אוגדה 440, מונה למפקד הכוח הנוחת. בדרג התיאום מול ארצות הברית הוערך משך הפעולה של "אור ירוק" קטן ב-24 שעות ועיתויו לקראת סוף המלחמה. כוחות חיל הים נערכו למבצע בכל יכולתם. טנקים הועמסו לנחתות והכוחות עמדו בכוננות מיידית לביצוע. ספינות הקומאר המצריות שעלולות היו להפריע לתנועת הכוחות היוו יעד לתקיפה מוקדמת.

עקב לחץ חזק של הסובייטים בעת המשא ומתן הודיעו האמריקאים שלא ניתן יהיה לקבל 24 שעות לביצוע ויש להכריז על הפסקת אש. מבצע אור ירוק עלה על הפרק שלוש פעמים במהלך המלחמה ואף הוחל בנוהל קרב והעמסת כלי שריון אך, בסופו של דבר, הוא בוטל על ידי המטכ"ל.^[42]

ערך מורחב – מבצעי מגבית

נוכחותם של סטי"לים מצריים מדגם קומאר במעגן ע'רדקה היוותה, במחצית הראשונה של המלחמה, איום לכיבוש שארם א-שייח' ובמחצית השנייה של המלחמה היוותה איום על יכולת הביצוע של מבצע הנחיתה. לקומארים המצריים הייתה יכולת להטביע את הנחתות באמצעות טילי סטיקס ממרחק רב. הסטי"לים המצריים קיבלו את העדיפות הראשונה כיעד לתקיפה. לחיל האוויר היה אילוץ להיכנס לאמ"ט ברדיוס של 40 ק"מ מע'רדקה בשל שש סוללות טק"א SA-2 ו-SA-3 שהוצבו בפאתי שדה התעופה. צירוף הטק"א וכוח הסטי"לים בזירת ע'רדקה יצר למעשה "חומת טילים" שהשתרעה מע'רדקה ועד לחוף סיני; היא חסמה את המעבר של כוחות חיל הים לתוך מפרץ סואץ וממנו. צעד זה, בעצם, ניתק פיזית את מפקדת זי"ס מכוחותיה במפרץ. על רקע מצב זה דרש המז"ר, אל"ם זאב אלמוג, לתקוף את מעגן ע'רדקה באמצעות כוחות שייטת 13 המסוגלים, להערכתו, לחדור למעגן ע'רדקה, כדי לגרום למצרים להסיט את כוחותיהם מאזור הכניסה למפרץ סואץ ולרתקם להגנת מעגן ע'רדקה.

כוח משייטת 13 שנשלח לזירה בתחילת המלחמה, תקף את הקומארים המצריים בע'רדקה בסדרת מבצעים שנקראו "מבצעי מגבית" – המטרה הייתה לפגוע בספינות הטילים המצריות שהיו עלולות לשבש את מבצע הנחיתה. בשתי הפעולות הראשונות הותקף מעגן ע'רדקה וקומאר אחד יצא מכשירות. פעולה נוספת עם סירות נפץ שהיו במצב פיתוח החטיאה את הסטי"ל אך הרסה את המזח המרכזי.

אף על פי שכבר היה ברור שמבצע הנחיתה לא יתקיים, הורה מפקד חיל הים, בנימין תלם, להטביע את הקומאר השני. בלילה שבין 21 ל-22 באוקטובר נערך מבצע מגבית 16, שבו תקפו את הקומאר שתי סירות "סנונית" חמושות ברקטות לאו נגד טנקים. הכוח גילה את הקומאר עוגן מחוץ למזח והעלה אותו באש. מפקד הפעולה רס"ן גדי שפי קיבל על כך את עיטור המופת.^[43]

במבצעים אלו הושמדו שתי ספינות קומאר. נהרס המזח הצבאי במעגן, המעגן פונה מכלי שיט צבאיים שעברו לנמל ספאג'ה, כ-60 קילומטר דרומה יותר. באותו יום נכנסה הפסקת האש הראשונה לתוקף ולא בוצעו יותר תקיפות.

למרות נחיתותו הכמותית והטכנולוגית הבולטת, וחרף ההתקפות הרבות של המצרים בכל דרך ושיטה אפשריות, הכוח הימי הישראלי הזעיר שפעל בזירת ים סוף, והתמודד לאורך חזית בת 350 ק"מ, מול חוף עתיר מעגנים, כוחות צי וצבא, הפך לֵמשפיע המרכזי על זירת לחימה זו ועל תוצאותיה; 12 פעולות ההתקפיות התבצעו בזי"ס במהלך המלחמה, מרביתן על-פי תכנון מאולתר שבוצע במפקדת זי"ס ואושר על ידי מפקדת חיל הים, וחלק קטן מהן ניזום על ידי מפקדת חיל הים. התנהלותו ופעולותיו של חיל הים בזי"ס מנעו את כיבוש דרום סיני על ידי המצרים. הכוח הימי בזירה זו סיים את הלחימה בניצחון מוחץ, באובדן כלי-שיט רבים לאויב וללא אובדן כלי לחיל הים. הלחימה הסתיימה במיעוט נפגעים, ובסופה גדל השטח שבשליטת מפקדת זי"ס בהשוואה לגודלו בתחילתה.

• אבדות חיל הים המצרי בזירה ים סוף היו: 2 ספינות טילים קומאר, 3 ספינות משמר, 19 ספינות דיג מגויסות שהוטבעו ו-4 סירות שנלקחו שלל. כמו כן, מזח מרכזי בע'רדקה הופצץ וניזוק קשה. סך הכול: 28 כלי שיט מצריים חמושים הושמדו או נלקחו שלל;
• סוכלו כל ניסיונות המצרים לחצות את מפרץ סואץ עם כלי שיט ולנחות עם גייסות בחוף סיני או להניעם לדרום סיני.
• שארם א-שייח' שוחררה מאיום הכיבוש ומְצָרי הכניסה למפרץ סואץ נעשו חופשיים למעבר ולביצוע מבצע הנחיתה "אור ירוק" (כחלופה לחציית תעלת סואץ).
• העברת הנפט מבארות המפרץ לאילת חודשה לאחר המלחמה, אף על פי שמיקוש מצרי גרם להטבעת המכלית 'סיריס' לאחר הפסקת האש.
• דבורי חיל הים השלימו מצד הים את המצור על הארמייה השלישית, מהלך ששימש תנאי להסרת המצור המצרי בים סוף.
• בכל המלחמה הייתה לזירת ים סוף אבדה אחת בנפש ו-10 פצועים.
• 1,500 שבויים מצריים, בהם מפקד הבסיס הימי המצרי, ושלל יקר ערך, הועברו בנחתות ח"י מעדביה לשטח שבשליטת ישראל בסיני כסיוע לחטיבה 401 בפיקוד אל"ם דן שומרון שכבשה את הנמל.

ישראל נזקקה לנפט, אשר יובא אז מאיראן, שהייתה אז בקשרים טובים עם ישראל. חלק מנפט זה יוצא לאירופה, באמצעות קו צינור אילת-אשקלון, שהיווה תחליף לתעלת סואץ, אשר נחסמה מאז מלחמת ששת הימים. הנפט האיראני הועבר לישראל במכליות שהקיפו את חצי האי ערב נכנסו לים סוף והגיעו לנמל אילת. הנתיב עבר ליד חופים של מדינות עוינות לישראל. בשל כך, כלי השיט הנעים בו היו פגיעים וניתן היה להשית הסגר ימי בצורה קלה יחסית.

מיד עם פרוץ המלחמה חסמו שתי משחתות ושתי צוללות את מצר באב אל-מנדב.^[44] מכליות מאיראן הפסיקו לחלוטין את השיט לאילת. לחיל הים הישראלי לא היו ספינות סער או צוללות בים סוף, ולא היה ביכולתו למנוע את ההסגר הימי בגזרה זו.

המכלית "סמסון" של חברת אל-ים הייתה מוחכרת לחברת "שירותי טנקרים" והובילה 36 אלף טון מהמפרץ הפרסי לאילת בדגל ליבריה. המכלית עברה את מצרי באב אל מנדב בבוקר יום שישי, 5 באוקטובר. בערב קיבל קברניטה זאב תירוש מברק ממפקדת חיל הים, המורה לו להתקרב לחוף הסעודי ולהפליג ללא אורות. להוראה לא ניתן הסבר נוסף. בשבת בבוקר נצפתה מהמכלית משחתת מצרית ובצהריים נצפתה צוללת מצרית שתיהן בנתוני תנועה דרומה. באותה עת התנועה בים סוף הייתה דלילה, המלחמה טרם פרצה ולכן תירוש לא גילה עניין מיוחד במשחתת ובצוללת.

ביום המחרת, 7 באוקטובר, בשעה 11:20, בהיותה מול נמל ג'ידה בסעודיה, ארבה לה צוללת מצרית שנייה שתקפה את ה"סמסון" בשלושה טורפדות. למכלית הייתה באותה עת בעיה עם אחד משני הדוודים, ובשל כך נעה רק בכשני שלישים ממהירותה הרגילה. כך יצא שהטורפדות שכוונו למכלית עברו לפני החרטום ולא פגעו. רב החובל זאב תירוש, שהיה בגשר באותה עת, כשראה את הטורפדות, יישם את מה שזכר מתיאורי הקרבות באוקיינוס האטלנטי במלחמת העולם השנייה בספר "הים האכזר",^[45] התרחק מהצוללת לכיוון צפון-מערב ונקט בתמרוני התחמקות. שלושה טורפדות נוספים שנורו מהצוללת עברו מאחורי הירכתיים ולא פגעו.^[46]

מברק דיווח נשלח למפקדת חיל הים. בתשובה הועברה הוראה שלא לדווח על הנושא והעניין נשמר בסודיות אפילו אחרי המלחמה.^[47] המצרים בסיפוריהם תיארו תקיפה והטבעה של אוניית קירור אך לא הזכירו את ההתקפה הכושלת על המכלית.

במהלך המלחמה אילתר חיל הים אונייה חמושה בטילי גבריאל שיצאה בפיקוד צבי גבעתי ופגשה משחתת מצרית בקרבת פורט סודאן. אך הדיונים על הפסקת אש היו בשלב מתקדם וראש הממשלה הורתה על החזרתה. במשך כל תקופת המלחמה, וגם בחודש שלאחריה, לא הגיע דלק מאיראן ומסיני למסוף באילת. דלק ממקורות אחרים הגיע לנמלי הים התיכון של ישראל ללא הפרעה.

ההסגר המצרי בים סוף הסתיים לאחר שישראל הסכימה להעביר שיירות הספקה לארמייה השלישית של צבא מצרים שהייתה מכותרת בסיני. לא הוכרז סיום רשמי אך המשחתות והצוללות המצריות שביצעו את ההסגר קיבלו הוראה לחזור לנמלי מצרים. ההכרזה הרשמית נדחתה למסגרת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-18 בינואר 1974.

מקור נוסף לנפט לישראל היה שדה הנפט באבו רודס, במפרץ סואץ. בפריצת המלחמה נמצאה במקום האניה "פטריה" של חברת "צים". רב החובל יהודה נוימן לא חיכה להוראות, הורה לנתק את החבלים והצינורות ויצא בכל המהירות לכיוון אילת.

המכלית "סירניה" שהייתה במשימה של העברת נפט גולמי מראס סודר לאבו רודס עברה לעגינה מדרום לאבו זניימה בצמוד לחוף, שם עגנה בלא להציג אורות.^[48] המכלית הפעילה מכ"ם ועקבה אחרי הפעילות בקרבתה. בלילה הראשון כמעט הותקפה על ידי דבורים שלא ידעו על נוכחותה במקום (הדבורים לא ידעו כלל שפרצה מלחמה).^[49]

עם הגעתן עלה מספר האוניות שנמצאו בצפון מפרץ אילת לשבע. ארבע מהן מכליות ושלוש אוניות סוחר.^[50] האניות נדרשו להימנע מעגינה כדי להתגונן מקומנדו ימי מצרי ושטו בתנועה מתמדת ובהאפלה גמורה. לצוותי האוניות הועברה הודעה שהם מגויסים לתקופת המלחמה.

כדי לפגוע בהעברת הנפט לישראל מאבו רודס הניחו המצרים מוקשים ימיים במספר מקומות במפרץ סואץ. לאורך הנתיב שבו עברו מכליות הנפט בדרכן לאילת. ההישג המצרי נבע מכך שהצליחו לשמור את עובדת המיקוש בחשאיות. ייתכן שפעולת המיקוש נעשתה בתחילת המלחמה כאשר תחנת המכ"ם "צפרא" (יב"א 528), שכיסתה את האזור, הייתה מושבתת לאחר פגיעת טיל אוויר-קרקע מדגם "קלט", ולכן לא התגלתה.

העברת הדלק הגולמי ממפרץ סואץ הייתה אינטרס לאומי חשוב. מייד אחרי הפסקת האש נעשה ניסיון לחידוש תנועת המכליות. המכלית הראשונה "סיריס", רב חובל דני נקדימון, יצאה מנמל אילת ב-25 באוקטובר בשעה 23:00 באישור מפקדת חיל הים והגיעה לפתח מפרץ סואץ. יציאתה דווחה בשני מברקים למפקדת חיל הים ומפקדת זירת ים סוף. המברקים התקבלו אך הדבר לא עורר תשומת לב. מפקדת הזירה יצאה מבסיס הקבע במפרץ שלמה ונפרשה בין עדביה לראס סודר. היציאה יצרה קשיי תקשורת. הערכת קצין המודיעין של הזירה שהיו מגלים התנגדות לחידוש השיט מתוך הרגשה כללית ולא על סמך מידע.^[51]

בשעות הבוקר של 26 באוקטובר, יומיים לאחר הפסקת האש הרשמית, בהיותה באתר 27°49′0″N 33°45′0″E / 27.81667°N 33.75000°E / 27.81667; 33.75000 בדרכה למסוף אבו רודס, נפגעה המכלית סיריס ממוקש. מכלי האונייה היו ריקים מדלק, ומולאו במי ים לפי תחושת בטן של רב החובל,^[52] לכן האונייה לא התפוצצה. חדר המכונות הוצף במים, והאנייה החלה לשקוע, הצוות חולץ במסוקים.^{[53] [54]}האונייה שקעה בחלקה האחורי, נסחפה מעט דרומה והטילה עוגן. במהלך הניסיונות לחילוץ טבעה במקום עגינתה.^[55][56][57]

• 
  בדיקת המיקוש הימי במסוק מעל האנייה סיריס בתהליך טביעתה.
• 
  מברק מבסיס אילת המודיע למפקדות חיל הים וזירת ים סוף על יציאת המכלית 'סיריס' להפלגה בכוונה להגיע למפרץ סואץ 25/10 שעה 23:00.

המכלית SIRENIA – בדגל ליבריה, עסקה בהעברת דלק גולמי בקו קצר מראס סודר לאבו רודס. ב-6 באוקטובר בלילה הייתה מואפלת דרומית לאבו רודס ונחשדה כנחתת מצרית. זוג דבורים בפיקוד צבי שחק נשלח להתקיפה. באור הזרקור זוהתה והתקיפה בוטלה. ב-10 באוקטובר בלילה ניסתה לעבור במצרי מילאן ועוכבה עד הבוקר. ב-14 באוקטובר נמצאה בצפון מפרץ אילת ואושר לה לעגון בקצה הצפוני-מערבי של הנמל.^[ח][58][59] רב החובל יעקב הרצוג שמע מחברו ר/ח דני נקדימון על היפגעות הסיריס מהמיקוש ונקט באמצעי זהירות. עם חידוש השיט לאחר הקרבות תוכננה להפליג במפרץ סואץ. צוות האונייה סירב להפליג ודרש תוספות כספיות. בעל האוניה יצחק (אייק) אהרונוביץ' הגיע ושכנע את הצוות בתשלום נכבד.

האוניה יצאה לדרך שבועיים אחרי מקרה ה'סיריס'. ביום שבת 10 בנובמבר בשעה 11:00 הופעלו בקרבת האונייה שני מוקשים ימיים. מקום האונייה בעת הפעלת המיקוש היה 28:10:43.2 צפון 33:27:22 מזרח. המוקשים היו מונחים על הקרקעית והופעלו בהשפעה מגנטית או אקוסטית. המרחק מהאונייה השפיע לטובתה ולגוף המכלית לא נגרם נזק. בחדר המכונות התנתקו מדרכי הרצפה, נשפך דלק ופרצה שרפה. אמצעי הכיבוי בחדר המכונות הופעלו אוטומטית וצוות הספינה השתלט על השרפה. לפי הוראות מוקדמות של הקברניט לא נמצאו אנשים בחדר המכונות ולא היו נפגעים. האונייה הטילה עוגן במפרץ א-טור. לאחר בדיקות אנשי חיל הים המשיכה לאילת. בדרכה בלילה כשעברה במצרי יובל עברו מטוסי חיל האוויר וביצעו מעליה הנרה שסיכנה אותה. למחרת הגיעה המכלית לאילת בלא בעיות נוספות.^[60]

• 
  המכלית סירניה עושה את דרכה במפרץ סואץ, כשהיא מעבירה נפט גלמי מראס סודר לאבו רודס, נובמבר 1972.^[61]
• 
  רב חובל יעקב הרצוג בגשר המכלית סירניה במפרץ סואץ, 1973.

המכלית "פטריה" יצאה מאילת לאבו רודס מספר שעות אחרי ה"סיריס". לאור הפגיעה במכלית "סיריס" ולאחר שרב החובל דני נקדימון שכנע את מפקד חיל הים שהפגיעה נגרמה ממוקשים ימיים, החליט מפקד חיל הים להחזיר את המכלית "פטריה" לאילת. פתיחת הדרך הימית משדות הנפט במפרץ סואץ למעבר מכליות, קיבלה עדיפות ראשונה אצל מפקד חיל הים.^[62] מזרחית למעבר יובל קיים מעבר צר המתפתל בין שוניות אלמוגים שנקרא "מעבר מילאן". נתיב זה הוכן למעבר כלי שיט של חיל הים לפני המלחמה כדי להתרחק מתצפיות מהצד המצרי. כדי לא למשוך את תשומת לב המצרים סומן המעבר בצורה מינימלית. רק כלי השיט של חיל הים השתמשו בו.^[57]

סגן ראש מחלקת ים, אל"ם משה טבק, נשלח לזירה עם שתי משימות לארגן את המעבר ולבצע פעילות הנצלה במכלית "סיריס". עוד באותו יום הוטס יחד עם שמונה נתבים במסוק אל הנחתת אח"י בת שבע ויחד עברו ולמדו את המעבר. לאחר מכן עשו את הנתיב פעם נוספת על גבי ספינת דבור.

למחרת, ב-27 באוקטובר, נשלח רב-חובל יעקב בן ארי, מנהל חברת "מריקו" שהפעילה את המכליות, כדי לבדוק אישית את המעבר. בן ארי הפליג עם דבור והשתכנע שהמעבר בטוח. לאחר שקיים שיחה אישית עם מפקד חיל הים אישר בנימין תלם ב-28 באוקטובר 1973 למכליות לעבור. המכליות יצאו מנמל אילת עם נתב שלמד את המעבר. המכליות "סירינה" ו"פטריה" עברו ב-29 בחודש וכך חודשה תנועת הנפט במפרץ סואץ שהופסקה בתחילת המלחמה. בעת המעבר במעבר מילאן הפליגו המכליות בעקבות גוררת שהוגדרה כדורסת מוקשים, "אח"י מיכל", וקיבלו ליווי של דבורים.

מהפסקת האש ועד להתקדמות במשא ומתן נמצאה הארמייה השלישית של הצבא המצרי מזרחית לתעלת סואץ מנותקת ממצרים. העברות מזון נעשו באישור ישראלי. ספינות דבור של חיל הים אכפו את הסגר בצפון מפרץ סואץ כך שלא ייווצר קשר ואספקה בדרך הים. עמי אילון כמפקד פלגת הדבורים 915 קיבל אחריות על הפעילות והספינות ביצעו סיורים לאורך כל שעות היממה. בחלק מהסיורים נפתחה אש על הדבורים מהמוצב המצרי באי גרין בפתח תעלת סואץ. נגרמו נזקים קלים לספינות ואף פציעות קלות לאנשי הצוות.

באזור האגם המר ביצעו את החסימה כוחות חיל הים שהתבססו בפנארה. כוח משייטת 13 בפיקוד יצחק שמיר וכוח מיחידה 707 בפיקוד יוסי רם. החסימה בוצעה בצורה של סיורים אלימים ומארבים. הכוח המצרי הנצור ספג אבדות.

בשיחות הפסקת האש לא מסרו המצרים הודעה על כך שמצרי יובל ממוקשים ואין לעבור בהם. הם שמחו לראות מכלית בשירות ישראל טובעת וחילקו מדליות על כך.^[ט] יתרת המוקשים בשדה מנעו את השיט למצרים דרך מפרץ סואץ. שליית המוקשים היוותה חלק מפעילות חידוש התנועה בתעלה לאחר הסכם השלום. הסריקה והפינוי נעשו על ידי הצי הסובייטי בפעילות שנמשכה כחצי שנה.^[63]

הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים הייתה הזירה בה השיגה ישראל ניצחון ברור, זאת בשונה מהקרבות הקשים שהתנהלו ביבשה ובאוויר. חילות הים של סוריה ושל מצרים ספגו אבדות כבדות: בקרבות לטקיה ודמיאט הוטבעו שישה סטי"לים, שניים נוספים הוטבעו בפורט סעיד ועוד שניים בע'רדקה. בנוסף, הוטבעו ספינות טורפדו, ספינות משמר וספינות קטנות שונות. כבר בימים הראשונים של המלחמה הסתגרו ציי מצרים וסוריה בנמליהם, ולחיל הים הישראלי היה חופש פעולה מלא. בזמן המלחמה הייתה הערכה כי הפעילות הרצופה מול החוף הסורי מרתקת כוחות שיכלו להגיע לרמת הגולן.^[י"א]

חיל הים המצרי הצליח לחסום את מצרי יובל ובאב אל מנדב, אך נכשל בניסיון לחסום את נתיבי השיט בים התיכון. הפעילות ההתקפית הרצופה בים סוף מנעה מהמצרים את כיבוש דרום סיני ויצרה אופציה להנחתת כוחות בצד המערבי של מפרץ סואץ.

השליטה בים שהושגה על ידי חיל הים לא תורגמה לחסימת שיט אל נמלי האויב בים התיכון. השייטת הסובייטית בים התיכון אבטחה שיירות אספקה לנמלי מצרים וסוריה וחיל הים נדרש להימנע מחיכוך עם הסובייטים. מחוסר כוחות ימיים בזירת ים סוף לא הוסר ההסגר הימי שהטילו המצרים. פעולות מאולתרות שתוכננו נגדו לא אושרו לביצוע. לאחר ימיה הראשונים של המלחמה לא התקיים שיט מצרי במפרץ סואץ. ב-22 באוקטובר, בעקבות מבצעי מגבית במעגן ע'רדקה, פינו המצרים את כלי השיט שלהם דרומה. החל מ-22 באוקטובר חסם חיל הים הישראלי את השיט בצפון מפרץ סואץ ומנע בכך קשר בין הארמייה השלישית לעיקר צבא מצריים. תוצאה שאפשרה לישראל להתנות את הסרת המצור על הארמייה השלישת בהסרת המצור בים סוף.

הניצחונות של חיל הים הישראלי תרמו למוראל הלאומי בתקופה בה האווירה הייתה שפופה. המצב ההתחלתי הקשה אליו נקלע צה"ל ביבשה איפשר את הפעלת ספינות הסער לפי התפישה ההתקפית שהייתה בבסיס בניין הכוח. לצורך משימת הגנת החוף נקט חיל הים ביזמה התקפית וניצח בה.

לניצחונות בקרבות הימיים בים התיכון לא הייתה השפעה ישירה על ההתרחשויות בזירות היבשה. אך בהיבט המקצועי, בחוגי הלוחמה הימית העולמית, הייתה הפעילות בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים מהפכנית. בפעם הראשונה הפך הטיל למערכת הנשק העיקרית בעימות הימי. מעבר לכך, חיל הים הישראלי עשה שימוש פורץ דרך בלוחמה אלקטרונית, הישג שנלמד על ידי ציים רבים ברחבי העולם. לפעולות חיל הים במפרץ סואץ הייתה השפעה מכרעת במניעת כיבוש דרום סיני בידי המצרים.

השפעת הניצחונות בים על מעמדה של ישראל בעיני אומות העולם הייתה משמעותית ביותר. האלוף מרדכי גור, שהיה אז נספח צה"ל בוושינגטון, הגיע לביקור בשייטת ספינות הטילים, וסיפר שאבטחה על ידי ספינות ישראליות הייתה שיקול מכריע בשיקולי הממשל האמריקאי להעביר סיוע בדרך הים עוד בעצם המלחמה^[64] היות שהצי השישי היה מתוח עד קצה יכולתו מול ההתעצמות הסובייטית. בעולם נוכחו ביכולות הטכניות וטכנולוגיות של ישראל שהביאו לעליונות בים לאורך כל ימי המלחמה.

מול עשרות כלי שיט שאבדו לחילות הים הערביים, ומאות הרוגים, איבד חיל הים הישראלי במלחמה ארבעה לוחמים:

• לוחם ספינת דבור הרצל אלמעלם נהרג בקרב מרסא תלמאת.
• שני לוחמי שייטת 13 סרן עודד אמיר ורס"ל עלי קמחי אבדו במסגרת מבצע ליידי, בנמל פורט סעיד. הם הוכרזו כחלל מערכות ישראל שמקום קבורתו לא נודע.
• לוחם יחידה 707, רס"ל גיל שלו צורף לנגמ"ש בחדירה לעיר סואץ ונהרג ב-24 באוקטובר 1973.^[65]

המכלית "סיריס" שיצאה מאילת, לחידוש העברת הדלק מבארות הנפט בסיני, נפגעה ב-26 באוקטובר ממוקש ימי במצרי יובל וטבעה.

למכלית סירניה נגרמו נזקים פנימיים מהדף פיצוץ המוקשים אך המשיכה לנמל אילת בכוחות עצמה ושם תוקנה.^[66]

שתי ספינות סער עלו על שרטון במלחמה. הספינות תוקנו על ידי מספנת חיל הים והוחזרו לכשירות מלאה.

• אח"י חנית (סער 3) עלתה על חוף סיני בלילה השני למלחמה ונגרם לה נזק למדחפים.
• אח"י חיפה (סער 2) שהייתה חלק מכוח אבטחת השיט עלתה בליל 2 בנובמבר על סלע שקוע כ-8,000 מערבית לרודוס ונגרם לה נזק בחרטום.

דבורים וכלי-שיט אחדים של חיל הים נפגעו קלות ונזקקו לתיקונים במהלך המלחמה. הן תוקנו על ידי הפלגה הטכנית בזירת ים סוף ומספנת חיל הים, והוחזרו לפעולה.

סירת גומי מארק 5, ששמשה את כוח 707 שנשלח למכלית ״סיריס״, נותקה מקישוריה ונסחפה לחוף המצרי.

ב-23 באוקטובר טובעה אוניית סוחר יוונית "אנדריוטי" שנחשדה כישראלית, על ידי צוללת מצרית 26 בקרבת אלכסנדריה.^[67]

לאחר המלחמה חולקו עיטורי צה"ל וציונים לשבח לאנשי חיל הים^[68] כלהלן:

• על חדירה והטבעת כלי שיט בנמל אויב בנמל פורט סעיד, מבצע ליידי. עוטר סרן עודד אמיר בעיטור הגבורה ורס"ל עלי קמחי עוטר בעיטור העוז. שניהם נעדרים במהלך הפעולה. סרן בועז שקדי קיבל את עיטור העוז^[69] ורס"ל שי ברוש עוטר באות המופת. מפקד סירות החילוץ בפעולה סא"ל חנינא עמישב והצולל סרן דניאל קורן קיבלו ציון לשבח ממיכאל ברקאי ראש מספן ים.^[70]
• על חדירה תת-מימית ופגיעה בקומאר בנמל ע'רדקה. מבצעי מגבית 10 ו-11. עוטרו הצוללים רס"ן גדי קרול בעיטור העוז^[71] ורס"ל דן עוזיאל בעיטור המופת.^[72] מפקד כוח הס"גים בפעולות שהשיט את הלוחמים ליעד ואסף אותם, רס"ן אליהו מרקף צוין לשבח על ידי מפקד חיל הים.^[73]
• פגיעה בכלי שיט אויב בחדירה שנעשתה בסירות נשק מהירות בנמל ע'רדקה במבצעי מגבית 15,16 קיבל סא"ל גדי שפי את עיטור המופת, רס"ל דן איתן^[74] ורס"ל אורי שטיין^[75] צוינו לשבח על ידי הרמטכ"ל. סג"ם אבינועם ברקין,^[76] סרן ישראל דגאי^[77] ורס"ן אליהו מרק^[י"ב] קיבלו צל"ש ממפקד חיל הים.
• על פעילותם בקרב מרסא תלמאת הוענק עיטור המופת לסרן צבי שחק,^[78] סמ"ר שלום נחמני^[79] וסגן עמי שגב (שנפצע קשה). סגן ארז נמרוד צוין לשבח על ידי הרמטכ"ל.
• על ניהול קרבות הטילים במלחמה עוטר מפקד שייטת ספינות הטילים אל"ם מיכאל ברקאי בעיטור המופת. ברקאי הודיע שהוא מקבל את האות בשם כל לוחמי ספינות הסער.
• הרמטכ"ל מרדכי גור ציין לשבח שני לוחמי יחידת 707 על חילוץ נפגעים וצלילה תחת הפגזה באזור הצליחה בתעלת סואץ: סמ"ר איתמר שחם וסרן יוסי דר.^[80]
• מפקד חיל הים האלוף בנימין תלם ציין לשבח את סג"ם גבריאל שילה, שהיה מפקד חולית המכ"ם של חיל הים במוצב בודפשט ומונה על ידי מפקד המוצב מוטי אשכנזי לסגנו.
• על תחזוקה וחימוש ספינות הטילים והכנתן ליציאות נוספות. ציין מפקד חיל הים לשבח את סרן אלי ארד, ומפקד בסיס חיפה ציין לשבח את סמ"ר יצחק עבדי, סמ"ר משה קירשנצויג, ואזרח עובד צה"ל אהרון אליקשווילי. ואזרח עובד צה"ל משה ריינר, על תחזוקת ציוד הצלילה הקרבי בשייטת 13.
• רס"ל דני נחושתן^[81] קיבל תעודת הוקרה על חלקו בקרב מרסה תלמאת, על ידי ראש מספן ים, תא"ל עודד גור לביא ב-19 מאי 2013.

תשעה אנשי צי הסוחר הישראלי קיבלו את עיטור השירות מידיו של שר התחבורה גד יעקבי ב-11 אפריל 1977. היו אלה אנשי הצוות של המכלית "כמיקל אנטרפרייז" של חברת גדות ים. לאחר שהצוות הקבוע של האניה שהורכב מ-24 ימאים זרים, נטש את המכלית בנמל נאפולי. אוישה המכלית בתשעה אנשי צוות ישראלים. הצוות הקטן הפעיל את המכלית והביא את המטען החיוני לנמל תוך כדי הלחימה. המעוטרים היו: רב החובל אורי מירון, החובל הראשון אפרים רז, החובל השני אהרון מוזס, החובל השלישי יוסף קליין, כלכל ראשי דוד תיאודור, קצין המכונה הראשי שמשון ששון, קצין מכונה ראשון פיני, קצין מכונה שני יצחק פרץ, קצין משמרת מכונה בצלאל.

מפקדי צה"ל בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
תפקיד	דרגה[י"ג] ושם	תמונה
מפקד חיל הים	אלוף בנימין תלם
מפקד כוח הנחיתה של צה"ל במפרץ סואץ	תא"ל מנחם מרון
ראש מחלקת ים	תא"ל צבי תירוש
ראש מספן המודיעין (רמד"ן)	אל"ם רמי לונץ
ראש מספן הציוד (רמצ"ד)	אל"ם עקיבא פגי
ראש מספן כוח האדם (רמכ"א)	סא"ל יצחק קט	[82]
סגן ראש מחלקת ים מנהל תנועות צי הסוחר	אל"ם משה טבק
ראש מחלקת מבצעים חיל הים	אל"ם יצחק דוידי
תכנון מבצעים מיוחדים, ומפקד כוח הפשיטה בפורט פואד	אל"ם דב שפיר
מפקד בסיס חיפה	אל"ם אורי פז
מפקד שייטת ספינות הטילים	אל"ם מיכאל ברקאי
מפקד פלגת ספינות טילים 31	סא"ל מיכה לצרוס
מפקד פלגת ספינות טילים 32	סא"ל יעקב ניצן
מפקד פלגת ספינות טילים 33	סא"ל גדעון רז
מפקד פלגת סער 4	סא"ל אלי רהב
מפקד טייסת 119 שהטביע אוסה בקרב פורט סעיד	סא"ל אליעזר פריגת חיל האוויר
מפקד שייטת 13	סא"ל שאול זיו
מפקד שייטת הצוללות	סא"ל ישראל לשם
מפקד אוניית האם אח"י נגה	רס"ן חיים גבע
מפקד אוניית האם אח"י בת-ים (ת-83)	סרן מיכאל (מייק) אלדר
מפקד בסיס דפנה	רס"ן עמי שר אל
מפקד זירת ים סוף, מפקד ימי של כוח הנחיתה	אל"ם זאב אלמוג
מפקד עליון בזירת ים סוף 8–15 באוקטובר 1973	אלוף אברהם בוצר
מפקד בסיס אילת	רס"ן צבי פז
מפקד פלגת הדבורים 915 בזירת ים סוף	סרן ישראל פטשניק,
מפקד כח דבורים בזירת ים סוף	סא"ל עמי אילון[י"ד]
מוביל זוג דבורים נכנס ראשון מהים לנמל עדביה שנכבש.[83]	סגן יעקב בוגץ
סגן מפקד שייטת 13, מפקד מבצעי מגבית	רס"ן גדי שפי
מתאם פעולות שייטת 13 בחפ"ק מפקד הזירה	רס"ן אילן אגוזי
מפקד יחידה 707 פעולת חילוץ המזח	סא"ל דב בר
מפקד פלגת הנחתות	רס"ן יוסי לוי
מוביל הצוללים בפשיטה על ע'רדקה, מגבית 10–11	רס"ן גדי קרול
מפקד פעולות הפשיטה מגבית 10, 11 ו-14	רס"ן אלי מרק
קצין קישור לחיל האוויר בשדה אופיר	סא"ל יהודה בן-צור
מפקד יחידת השליטה הימית	רס"ן נסים משיח
קצין תכנון מבצעים במטה חיל הים	רס"ן אריה רונה
צוות הפקת לקחי מלחמה	סא"ל אלי לוי
ראש צוות הפקת לקחים טכניים	אל"ם חרות צמח
קברניט המכלית 'סמסון'	רב חובל זאב תירוש
קברניט האניה 'סיריס'	רב חובל דני נקדימון
קברניט האניה 'כמיקל אנטרפרייז'	רב חובל אורי מירון
קברניט המכלית 'סירניה'	רב חובל יעקב הרצוג

מבצעי צה"ל בזירה הימית
שם המבצע/הקרב	זירה	תאריך	תיאור המבצע/הקרב	תוצאה
תקיפת בסיס מפרץ שלמה על ידי המצרים ומיקוש המצרים	ים סוף	6 באוקטובר	מטוסי תקיפה מצריים תקפו בשעה 14:00 את תחנת הקשר בקרבת בסיס חיל הים הישראלי בשארם א-שייח'. 2 סטי"לי קומאר מצריים ירו בלילה טילים לעבר נחתות חיל הים. הטילים החטיאו ונפלו בחוף. טילי שיוט מדגם קלט שוגרו אל מתקני מכ"ם בהר הצפרא. בעת שהמכ"ם היה מושבת הוטלו מוקשים במצר יובל.[ט"ו]	מצרים מצרים – מטוס מיג 21 מצרי הופל בירי נ"מ של אח"י בת-ים ואופיר, מטוסים מצריים נוספים הופלו על ידי חיל האוויר הישראלי בקרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים ישראל ישראל – הושמדו מתקני יב"א 528 ונהרגו חמישה חיילי חיל האוויר.
קרב לטקיה	הים התיכון	הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר	קרב טילי ים-ים ותותחים בין חמישה סטי"לים ישראלים לסטי"לים סוריים וכלי שיט נוספים מול נמל לטקיה. הקרב נמשך כשעתיים ורבע.	סוריה סוריה – הושמדו שלושה סטי"לים, ספינת טורפדו ומקשת ישראל ישראל – אין נפגעים
קרב פורט סעיד	הים התיכון	הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר	קרב טילי ים-ים בין שישה סטי"לים ישראלים לשני סטי"לים מצריים וכלי שיט נוספים מול נמל פורט סעיד. כל אחד עשר טילי הגבריאל הישראלים החטיאו את מטרתם עקב תקלות. מטוס פנטום של חיל האוויר הישראלי הוזנק לסייע והטביע סטי"ל מצרי.	מצרים מצרים – הושמד סטי"ל אחד על ידי מטוס פנטום ישראל ישראל – אין נפגעים
קרב מרסא תלמאת	מפרץ סואץ	הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר	פשיטה של שני דבורים על מעגן מרסא תלמאת שבמפרץ סואץ, ותקיפת כלי שיט מצריים שעגנו בו באש מקלעים. שלושה מכלי השיט המצריים היו במרכז המעגן מאוישים לקראת יציאה ממנו למבצע. התנהלו חילופי אש עם כוחות שבכלי השיט המצריים ועם מקלעים בעמדות חוף. הקרב נמשך כשעה.	מצרים מצרים – הושמדו שתי סירות גומי וסירת ברטרם שנשרפה. ישראל ישראל – הרוג אחד, שבעה פצועים ונזק לשני הדבורים.
מכלית מותקפת על ידי צוללת מצרית	בים סוף מול נמל ג'ידה	בצהרי יום א' 7 באוקטובר	צוללת מצרית תקפה בטורפדו את המכלית "סמסון", שהניפה דגל ליברי, בדרכה לאילת והחטיאה.	מצרים מצרים – אין נפגעים ישראל ישראל – אין נפגעים
קרב דמיאט	הים התיכון	הלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר	קרב טילי ים-ים ותותחים בין עשרה סטי"לים ישראלים לארבעה סטי"לים מצריים מול חוף דמיאט. הקרב נמשך 45 דקות	מצרים מצרים – הושמדו שלושה סטי"לים ישראל ישראל – אין נפגעים
הטבעת ספינת משמר דה-קסטרו	מפרץ סואץ	הלילה שבין 8 ל-9 באוקטובר	תקיפת ספינת משמר מצרית על ידי שתי ספינות דבור ישראליות בים סוף סמוך למעגן ראס סאדאת	מצרים מצרים – הוטבעה ספינת משמר מדגם דה-קסטרו ישראל ישראל – אין נפגעים
מבצע מגבית 10	ים סוף	הלילה שבין 9 ל-10 באוקטובר	פשיטה של שייטת 13 על מעגן ע'רדקה וניסיון להצמיד מוקשים לשני סטי"לים מסוג קומאר. המבצע בוטל לאחר הגעת הכוח לנקודת הטבילה עקב נוכחות ספינת טורפדו מצרית בפתח היעד	מצרים מצרים – אין אבדות ישראל ישראל – אין נפגעים
מארב בציר החוף	מפרץ סואץ	הלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר	מארב כפול של שייטת 13 וכוח יחידה 707 על ציר החוף. מובלים על שלושה דבורים. לא עברו כלי רכב מצריים. בוצעה הנחת מוקשים ונחסמו צירים בפיצוץ.	מצרים מצרים – אין אבדות ישראל ישראל – אין נפגעים
קרב לטקיה השני	הים התיכון	הלילה שבין 10 ל-11 באוקטובר	הפגזה אינטנסיבית של שבעה סטי"לים ישראלים שנמשכה כשעה לעבר נמלי הים הסוריים ולעבר מסוף דלק בבניאס (סוריה). במהלך ההפגזה יצאו מנמליהם סטי"לים סוריים ונערך עמם קרב טילי ים-ים. סטי"ל סורי אחד או יותר נפגעו ככל הנראה באש תותחים	סוריה סוריה – פגיעה בסטי"לים, פגיעה במתקנים בנמלים, פגיעה בשתי אניות סוחר נייטרליות, הבערת חוות מכלי דלק, גרימת שיבושים בייצור חשמל בסוריה ישראל ישראל – אין נפגעים
קרב טרטוס	הים התיכון	הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר	תקיפה של ארבעה סטי"לים שנמשכה שעה לעבר הנמל ומכלי הדלק בטרטוס, שני סטי"לים סוריים יצאו מהנמל וירו טילים, בבריחתם עולה סטי"ל על השובר גלים ונשבר. מהירי הישראלי נפגעת גם אנית סוחר סובייטית "איליה מצ'ניקוב" בשני טילי גבריאל. נגררת לעומק רדוד ושוקעת ללא אבדות לצוותה	סוריה סוריה – 1–2 סטי"לים, מכלי הדלק, פגיעה באניה סובייטית ישראל ישראל – אין נפגעים
ניסיון חילוץ אנשי מוצב המזח	צפון מפרץ סואץ	הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר	ניסיון לשחרור חיילים הנצורים במוצב המזח באמצעות צוללים מיחידה 707 בפיקוד סא"ל דב בר. הכוח נע בשש סירות גומי באבטחה רחוקה של 3 דברים בפיקוד עמי אילון. הים היה חלק, הכוח התגלה, ונפתחה אש מדויקת בתותחי 130 מ"מ מראס מחג'רה בצדו המערבי של מפרץ סואץ. לאחר כשעה התחמקות מנפילות קרובות ופציעה של אחד הלוחמים, החליט בר כי לא ניתן להמשיך והכוח נסוג. חיילי צה"ל הנצורים במוצב המזח הלכו לשבי.[84]	מצרים מצרים – אין נפגעים ישראל ישראל – אין נפגעים
מבצע מגבית 11	ים סוף	הלילה שבין 11 ל-12 באוקטובר	פשיטה של שייטת 13 על מעגן ע'רדקה במטרה להצמיד מוקשים לשני סטי"לים מסוג קומאר.	מצרים מצרים – סטי"ל קומאר אחד הושמד בהתפוצצות מוקש ישראל ישראל – אין נפגעים
הפגזת חוף דמיאט	הים התיכון	הלילה שבין 13 ל-14 באוקטובר	הפגזה של מטרות בחוף דמיאט, על ידי סטי"לים ישראליים	מצרים מצרים – פגיעה במטרות חוף ישראל ישראל – אין נפגעים
תקיפת מעגן ראס-ע'ריב	מפרץ סואץ	הלילה שבין 14 ל-15 באוקטובר	פשיטה של חמישה דבורים על מעגן ראס ע'ריב שבמפרץ סואץ ותקיפת כלי שיט מצריים שבו באש מקלעים. הקרב נמשך כשעה.	מצרים מצרים – הושמדו 19 כלי שיט במעגן ישראל ישראל – שני נפגעים קל
הפגזת חוף ראס קנאיס וראס דבעה	חוף מצרים בים התיכון	הלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר	הפגזה של מטרות בחוף מזרחית לרוזטה, מטרות בחופי ראס קנאיס וראס אל דבעה, ממערב לאלכסנדריה על ידי אח"י קשת ואח"י רשף בפיקוד סא"ל אלי רהב	מצרים מצרים – פגיעה במטרות חוף ישראל ישראל – אין נפגעים
מבצע ליידי	הים התיכון	הלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר	פשיטה של שייטת 13 לתוך נמל פורט סעיד והצמדת מוקשים לכלי שיט	מצרים מצרים – הטבעת סטי"ל, נחתת, טרפדת וספינת משמר ישראל ישראל – שני הרוגים ואובדן של סירת "חזיר"
סיכול נחיתת קומנדו	בים סוף	הלילה שבין 16 ל-17 באוקטובר[ט"ז]	ניסיון פשיטה של קומנדו מצרי בארבע סירות מהירות לחוף מפרץ שלמה שסוכלה על ידי דבורים ומטוס פנטום	מצרים מצרים – אין אבדות ישראל ישראל – אין אבדות
הפגזת מעגן מרסא תלמאת	מפרץ סואץ	הלילה 17 ל-18 באוקטובר	נחתת שבה הותקנה מרגמה 81 מ"מ הפגיזה את מעגן מרסא תלמאת. שני דבורים בפיקוד יעקב בוגץ' המתינו מחוץ למעגן במטרה לתקוף כלי שיט מצריים שיימלטו ממנו	מצרים מצרים – לא נראו פגיעות.[85] ישראל ישראל – אין נפגעים
הפגזת מוצבים מצריים סמוך לפורט פואד	הים התיכון	הלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר	הופגזו מוצבים מצריים סמוך לפורט סעיד על ידי סטי"לים ישראליים	מצרים מצרים – פגיעה במוצבים ישראל ישראל – אין נפגעים
מבצע הכבדה – פיצוץ מתקני תקשורת	חוף ביירות	הלילה שבין 17 ל-18 באוקטובר ו-19 ל-20 באוקטובר	צוללים מיחידה 707 בפיקוד סרן יהודה גושן, בהובלת שני דבורים, פוצצו שני מתקני תקשורת	חייב את התעבורה הצבאית הסורית לעבור באלחוט.[86]
מבצע מגבית 15	ים סוף	הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר	פשיטה של שייטת 13 למעגן ע'רדקה על גבי סירות נפץ, כלי נשק שעדיין לא הוכרז מבצעי, במטרה להשמיד את שני הסטי"לים המצריים שנותרו בזירה זו מדגם קומאר	מצרים מצרים – מבנים בנמל נפגעו, סטי"ל קומאר נפגע קלות מרסיסי הפיצוץ ישראל ישראל – אין נפגעים
הפגזת חוף רוזטה	הים התיכון	הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר	הפגזה של מטרות בחוף רוזטה ודמיאט על ידי סטי"לים ישראליים	מצרים מצרים – הטבעת ספינת תצפית, 3 שבויים.[י"ז] ישראל ישראל – אין אבדות
הפגזת גשר אל-אברש	החוף הסורי	הלילה שבין 19 ל-20 באוקטובר	הפגזת חוף להגברת לחץ ואיום על חוף הסורי, על ידי אח"י חנית (סער 3) ואח"י געש (סער 3) בפיקוד סא"ל אלי רהב	סוריה סוריה – אין מידע ישראל ישראל – אין אבדות
מבצע כשרוני – מארב טילים	מרכז הים האדום	19 ל-26 באוקטובר	גוררת 'שי' חמושה בטילים התייצבה מול נמל פורט סודאן במגמה לפגוע במשחתת מצרית	המטרה אותרה אך לא התקבל אישור לירי.[87]
הפגזת חוף דמיאט	החוף המצרי בים התיכון	הלילה שבין 20 ל-21 באוקטובר	שמירת לחץ על החוף המצרי על ידי הפגזת חוף משתי ספינות סער 4 בפיקוד סא"ל אלי רהב[88]	מצרים מצרים – מבנים וכלי רכב בחוף נפגעו ישראל ישראל – אין נפגעים
הפגזת מטרות חוף אבו קיר	החוף המצרי בים התיכון	הלילה שבין 21 ל-22 באוקטובר	שני זוגות ספינות סער בפיקוד אל"ם מיכאל ברקאי וסא"ל מיכה לצרוס הטביעו ספינות תצפית של הצי המצרי והפגיזו תחנת מכ"ם בחוף אבו קיר	מצרים מצרים – שתי ספינות תצפית הוטבעו שישה מצרים נמשו מהמים לשבי, ומבנים בחוף נפגעו.[89] ישראל ישראל – אין נפגעים
מבצע מגבית 16	ים סוף	הלילה שבין 21 ל-22 באוקטובר	כח של שלש סירות סנונית משייטת 13 בפיקוד רס"ן גדי שפי פשט על נמל ע'רדקה והשמיד קומאר מצרי באמצעות טיל לאו.	מצרים מצרים – סטי"ל קומאר הושמד ישראל ישראל – אין נפגעים
הפגזת נמל בניאס	הים התיכון	הלילה שבין 23 ל-24 באוקטובר	הפגזה חוזרת של מסוף הדלק בבניאס על ידי ארבעה סטי"לים ישראלים (לאחר ההפגזה מ-11 בחודש) ובמצופים שמשמשים לפריקת דלק על ידי מכליות. במהלך ההפגזה נורו לעבר הכוח שני טילים מכוון לטקיה וארבעה טילים מכוון טרטוס. נפתחה אש כבדה מהחוף לכוון הסטי"לים בין היתר של טנקים. לאחר שהשלימו הסטי"לים הישראלים את מנת האש שהוקצבה חזרו לבסיסם.	סוריה סוריה – הבערה של חוות מכלי דלק, פגיעה במצופים המשמשים לפריקת דלק ממכליות ישראל ישראל – אין נפגעים
תפיסת נמל עדביה	מפרץ סואץ	24 באוקטובר	לאחר שנכבש נמל עדביה על ידי כוחות שריון ישראליים, נכנס אליו כוח דבורים ותפס אותו. ספינת משמר מצרית שניסתה לחמוק מן הנמל עם כניסת כלי השיט הישראליים הוטבעה באש טנקים. כוחות חיל הים נכנסו לנמל ולקחו 1,500 שבויים מצריים, בהם מפקד הבסיס בדרגת קולונל, וכן שלל (אמל"ח) רב ערך ולכדו שתי ספינות טורפדו. לאחר המלחמה הקים חיל הים בסיס ישראלי בעדביה.	מצרים מצרים – נתפסו שתי ספינות טורפדו, אמל"ח ושבויים ישראל ישראל – אין נפגעים
מכלית ישראלית "סיריס" מוטבעת ממיקוש ימי מצרי	במצרי יובל – ים סוף	26 באוקטובר	בדרכה למעגן הנפט באבו רודס, ללא תיאום עם מפקדת זי"ס, נפגעה, יומיים לאחר הפסקת האש, המכלית הישראלית "סיריס" מפיצוץ שני מוקשים ימיים. הצוות חולץ במסוקים ולאחר מספר ימים האניה טבעה במקום.	מצרים מצרים – אין נפגעים ישראל ישראל – מכלית שהוטבעה, שני פצועים קשה מצוות המכלית.
נזק לספינת טילים	מערבית לרודוס	2 בנובמבר	אח"י חיפה (סער 2) שהמתינה בים האגאי במסגרת אבטחת השיט לישראל עלתה על סלע ונפגעה בחרטום	ספינות אחרות בפיקוד סא"ל גדעון רז סייעו לבקרת נזקים והיא נגררה לחיפה על ידי אונית סוחר מגויסת.
נזק למכלית ישראלית "סירנייה" ממיקוש ימי מצרי	מפרץ סואץ	10 בנובמבר שעה 1100	בדרכה מאבו רודס לאילת נפגעה המכלית "סירנייה" בצורה קלה מפיצוץ שני מוקשי קרקע בקרבתה	מצרים מצרים – אין נפגעים ישראל ישראל – אין נפגעים.
סיורי אבטחת שיט "לינול"	מזרח הים התיכון	אוקטובר–דצמבר	סיורי ספינות סער במחצית המזרחית עד האי מלטה לאבטחת שיט אספקה לישראל.	מצרים מצרים – אין נפגעים המשחתת שניסתה לחסום נקראה לשוב לנמל. ישראל ישראל – אין נפגעים כ-95% מהאספקה הצבאית וכל הדלק הדרוש, הועברו לישראל בדרך הים.

צוות הפקת לקחי מלחמה בניהולו של סא"ל אלי לוי שובץ למבצעים השונים וקיבל את דפי המי"ק של הספינות. לסיכום יצא קובץ תחקירי המלחמה ששימש את הידע המלא על המלחמה והלקחים שיש להפיק ממנה.

• פעילות ציי ערב וציי המעצמות במלחמת יום הכיפורים – מפקדת חיל הים – מחלקת מודיעין ענף מחקר מד-6–857, 1974, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
• מלחמת יום הכיפורים יומן גשר מצפ"י, 6 לאוקטובר עד 5 בנובמבר 1973, מוזיאון העפלה וחיל הים.
• מלחמת יום הכיפורים זירת ים סוף חיל הים זירת ים סוף, אג"מ, 1973.
• שאול זיו, פעילות שייטת 13 במלחמת יום הכיפורים, מפקדת חיל הים – שייטת 13, פברואר 1974, מוזיאון העפלה וחיל הים.
• שייטת 3 במלחמת יום הכיפורים – קובץ תחקירים ולקחים, מפקדת חיל הים, אפריל 1974.^[י"ח]
• צפי מרלי, חיל הים במלחמת יום הכיפורים, חיל הים, מכ"א, תחום מורשת, 1995.

• אלוף בנימין תלם, חיל הים כ"הפתעה" של מלחמת יום כפור, 'בין גלים' דצמבר 1973, עמ' 2–4.
• רמי אנטיאן, סיפורים מן המלחמה, 'בין גלים' אוקטובר 1975, עמ' 11.
• זאב הים (רב חובל). ההפלגה האחרונה של המכלית "סיריס", בין גלים סוערים, הוצאת חבל ימי לישראל, מאי 1977, עמ' 24–29.
• מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 170–212.
• חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, מהדורה מחודשת, 1994, הפרק "המלחמה באוויר ובים", עמ' 233–239.
• מייק אלדר שייטת 11 – הקרב על הצל"ש, תל אביב: ספרית מעריב 1996, עמ' 79–96.
• אמיר גילת, "אף אחד לא ידע שהיו שם מוקשים", מעריב, 29 ספטמבר 1998.
• אברהם רבינוביץ, ספינות שרבורג, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2001.
• רמי לונץ, מלחמת יום-הכיפורים בזירה הימית, פרק בספר של חגי גולן ושאול שי (עורכים), מלחמה היום – חקרי מלחמת יום-הכיפורים, תל אביב: הוצאת מערכות, 2003 עמ' 389–398.
• איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, זמורה-ביתן, 2003, הערכים "(ה)ים, חיל", "ים סוף, זירת (זי"ס)".
• משה אימבר, שייטת 3 ספינות הטילים בחיל הים, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2005.
• אמוץ שורק, תלם בים בנימין תלם, עמ' 206–241.
• אמיר גור, 40 שנה למלחמת יום הכיפורים: חיל הים עושה היסטוריה, בין גלים, ספטמבר 2013, עמ' 22–28.
• פסח מלובני, מצפון תפתח הרעה, צבא סוריה – עלילותיו ומלחמותיו – מבט מדמשק, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2014, עמ' 465–473.
• זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, עמ' 813–920
• פסח מלובני, דגל אדום מעל המזרח התיכון, 'המעורבות הצבאית הסובייטית באזור וסיפורה של "מסרגה" ביחידה 8200', הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2017 עמ' 281, 285–287, 296, 298, 301, 423–425.
• אסף משניות, ים של הפתעות ריאיון עם אל"ם שמואל פרס מפקד אח"י חרב (סער 3) במלחמת יום הכיפורים, בשבע 20 בספטמבר 2018, עמ' 41–42.
• יעקב בוגץ' ואחרים, "כיבוש" נמל עדבייה, אח"י פלברה אגדות שקרו באמת בהוצאת בית החובל, 2020, עמ' 334.
• עודד מלניק ואחרים, טיל אחרון שנורה על אח"י חנית במלחמת יום הכיפורים, אח"י פלברה אגדות שקרו באמת בהוצאת בית החובל, 2020, עמ' 340.
• פסח מלובני, "מלחמת השחרור" של אוקטובר 1973 בחזית הסורית, עמ' 327, פרק י"ד הזירה הימית, הוצאת המכון לחקר מלחמות ישראל, 2021.
• שלמה גואטה, הזירה הימית, יום פקודה: מלחמת יום הכיפורים – להביט לאמת בעיניים, גדעון אביטל-אפשטיין (עורך), הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2023, עמ' 631–658
• שלמה גואטה, שפי מלמד, המוכנות המודיעינית הטכנו-לוגיסטית וההפעלתית והמבצעית של חיל הים לקראת ובמהלך מלחמת יום הכיפורים, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 2023
• שלמה גואטה, מלחמת יוה"כ - הזירה הימית מנקודת ראות של האויב תקציר מנהלים והיגדים ברמת המאקרו לכנס 50 שנים למלחמה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, יולי 2024

• חמישים שנה למלחמת יום הכפורים – ארכיון צה"ל.
• מלחמת יום הכיפורים, באתר עמותת חיל הים
• מלחמת יום הכיפורים - 1973, באתר חיל הים הישראלי
• הוצאה מיוחדת חוברות 'בין גלים' יומיות, מפקדת חיל הים, אוקטובר 1973.
• מיכאל ברקאי, הסטי"לים במלחמת יום הכיפורים, שייטת ספינות הטילים נובמבר 1973.
• בנימין תלם, חיל הים כ"הפתעה" של מלחמת יום הכיפורים וגם פגיעות באויב במלחמת יום הכיפורים, 'בין גלים' ביטאון חיילי חיל הים חוברת דצמבר 1973 עמ' 2–4.
• הפעילות הימית במלחמת יום הכיפורים, 'מערכות' חוברת 240 1974, עמ' 71–80.
• רפיקי, גשרי האויב במערכת יום הכפורים, 'בין גלים' ינואר 1974, עמ' 20.
• בין גלים גליונות הקרב של חיל הים במלחמת יום הכיפורים, ימים עלי ימים – מערכות חיל הים, מפקדת חיל הים, ינואר 1974, עמ' 71.
• רפיקי, רשמי המלחמה של יגאל תומרקין, 'בין גלים', מרץ 1974 עמ' 21.
• נעמי פרנקל וחיים נגיד, חיל הים במלחמת יום הכיפורים, 'עלי ים' 1 ירחון חיל הים לנוער, יוני 1974 עמ' 8.
• זאב ענר וחיים נגיד, הצל"שים במלחמת יום הכיפורים, 'עלי ים' 12–13 יוני 1975 עמ' 3.
• זאב ענר וחיים נגיד, אלוף תלם: גם בעתיד הסטי"לים הם אמצעי הלחימה של חיל הים, 'עלי ים' 12–13 יוני 1975 עמ' 4.
• שאול גבעולי, שנתיים למלחמת יום הכיפורים, קצין חינוך ראשי, ספטמבר 1975, עמ' 24.
• זאב אלמוג, ‏חיל הים במלחמת יום הכיפורים, מערכות אוקטובר 1996, עמוד 350
• צבי ינאי, ‏"חירום טייח!", מערכות 391, אוקטובר 2003, עמ' 85–90
• מוחמד שאכר, ‏המצור על באב אל מנדב, מערכות 332, אוקטובר 1993, עמ' 68–70
• דני נקדימון טביעת המכלית סיריס באתר אבירי המפרץ, 2016.
• אליה שרקי, ים, ידע וקרבות: חיל-הים מנצח 0:40 במלחמת יום כיפור באתר מידה 14 באפריל 2013.
• בני מיכלסון, ‏לא הכל שחור – הישגי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מערכות 450, ספטמבר 2013
• אמיר גור, חיל הים עושה היסטוריה, "בין גלים" ספטמבר 2013, עמ' 22.
• רביב הדר, זירת ים סוף – 40 שנה לקרבות הימיים במלחמת יום הכיפורים, 'בין גלים' מאי 2014, עמ' 24.
• עדות בנימין תלם בפני ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• אלי רהב, קרבות בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים פרק 11 בספר "ניצחון בסבירות נמוכה" באתר News1 שהתפרסם ב-22 בנובמבר 2013. פרק 12 – הניצחון הימי, התפרסם ב-29 בנובמבר 2013. פרק 13 – תוספת משימות לחיל הים התפרסם ב-6 בדצמבר 2013.
• אוריאל מרץ, ‏מודיעין חיל הים במלחמת יום הכיפורים – הקונצנזוס שנטרל את האזעקה, מבט מל"מ 67, נובמבר 2013, עמ' 48.
• נעם זיו, חיל הים במלחמת יום כיפור – ריאיון עם אל"ם דרור אלוני באתר יוטיוב, 28 בספטמבר 2016.
• הרכבת הימית במלחמת יום הכיפורים ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.
• פסח מלובני, ‏האיום הסובייטי על ישראל במלחמת יום הכיפורים, מערכות 451, 2013
• פסח מלובני, ‏המעורבות הסובייטית במהלך מלחמת יום הכיפורים בסוריה, מערכות 468, נובמבר 2016
• תבל דמרי, מסע בזמן מששת הימים ליום הכיפורים, "בין גלים", מאי 2017, עמ' 72.
• פסח מלובני, הלחימה במפרץ סואץ מהיבט מצרי, באתר משמר המורשת הימית, 3 ביולי 2018
• פסח מלובני, תוכניות התקיפה של הצי המצרי במלחמת יום הכיפורים, באתר משמר המורשת הימית, 9 במאי 2019
• שלמה גואטה, הפתעת המיקוש הימי המצרי במלחמת יום הכיפורים, הערכה אסטרטגית ימית רבתי לישראל 2020/21, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה
• אלכס רוזין פעילות מבצעית בים במהלך מלחמת ישראל-ארצות ערב ב-1973 (ברוסית)
• שלמה גואטה, הזירה הימית במלחמת יום כיפור – המודיעין לקראת ובמהלך המלחמה, המודיעין במלחמת יום הכיפור – ההיבטים האופרטיביים: פיקודים וזרועות, המרכז למורשת המודיעין, יום עיון שנערך ב-19 באוקטובר 2020, לצפייה במצגת
• יוני דינור קרבות הסטי"לים במלחמת יום הכיפורים בראי המקורות המצריים, ענן המורשת הימית, 22 במרץ 2021.
• כוכבי אזרן, יומן מלחמה – חיל הים במלחמת יום הכיפורים, 2021.
• הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים – ריכוז חומרים ומידע תעודי, המרכז למלחמת יום הכיפורים פברואר 2022
• שלמה גואטה, הנחיתה המצרית שלא התבצעה המרכז למלחמת יום הכיפורים, ספטמבר 2022.
• שלמה גואטה, פרק 8 – מלחמת אוקטובר 1973, מתוך ספרו של עבדו מובאשר – תולדות הצי המצרי, תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: גואטה שלמה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, נובמבר 2022
• אהוד גולן, ההתרעה שהגיעה מהים: מודיעין חיל הים במלחמת יום הכיפורים, הערכה אסטרטגית ימית רבתי לישראל 2022/23, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, 2023, עמ' 351–370.
• דורון סקל, החששות המצריים בנוגע לאספקת חיטה בנמלי מצרים, מתוך מחקר אודות: ההכנות האזרחיות הלאומיות למלחמת אוקטובר 1973, 2023
• שלמה גואטה ואודי ערן, מודיעין חיל הים לקראת ובמהלך המלחמה, מבט מל"מ 94, חלק ב', יוני 2023, עמ' 48–51
• חיל הים במלחמת יום הכיפורים - לא הופתע והפתיע, באתר צה"ל, 5 ביולי 2023
• אמנון שפי, 12 פרויקטים לקליטת 12 הסטי"לים, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, 2023
• איתי בלומנטל, "חיה"א נוסק כולו לסכל תוקפנות האויב להדבירו - להשמידו", באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 5 באוקטובר 2023

• כוכבי אזרן, האנשים מאחרי קרבות הטילים, ועדת האימוץ של עירית חיפה, סרט שהוכן לכנס 40 שנה למלחמה, 2013.
• כוכבי אזרן, ריאיון עם רב חובל יעקב הרצוג, קברניט המכלית סירניה במלחמת יום הכיפורים, באתר משמר המורשת הימית, יוני 2013.
• ר/ח זאב תירוש, התגוננות המכלית סמסון מטורפדו מצרי המורשת הימית, 19 ביוני 2013.
• כוכבי אזרן ואלי רהב, רבי חובלי מיכליות במלחמת יום הכיפורים משתפים בחוויתם את חובבי המורשת 19 ביוני 2013.
• בני אהרון, קצין המודיעין בזירת ים סוף באתר משמר המורשת הימית. דצמבר 2013.
• סא"ל גבי חי שילה, יומן המלחמה של מפקד תחנת המכ"ם במעוז בודפשט, באתר משמר המורשת הימית, דצמבר 2013.
• גדי שפי, מגבית 16 פעולת שייטת 13 בע'רדקה במהלך מלחמת יום הכיפורים באתר משמר המורשת הימית, יוני 2015.
• כוכבי אזרן, צבי שחק, מפקד דבור 864 ומפקד כוח הדבורים בקרב מרסא תלמאת, באתר אבירי המפרץ 18 במרץ 2016.
• יעקב בוגץ', יומן מלחמה באתר אבירי המפרץ, 29 באפריל 2016
• סא"ל יואל צדיקביץ, ירי טילי סטיקס מקומארים בליל 6-7/10/1973 באתר משמר המורשת הימית, 29 ביולי 2018
• אמנון בן ציון, פלגת מפקדה זירת ים סוף במלחמת יום הכיפורים באתר משמר המורשת הימית, ספטמבר 2018
• אבי רייטן, שלישות זירת ים סוף במלחמת יום הכיפורים באתר משמר המורשת הימית ספטמבר 2018
• דיטה ניב, מלחמת יום כיפור בזירת ים סוף "תמונות" מזכרונותיה של קצינת ח"ן וחינוך בזירה, באתר משמר המורשת הימית, ספטמבר 2018.
• יעקב צוראון ואריה ארזי ספינות הסער במלחמת יום הכיפורים – ריאיון עם אלי רהב "מבט כרמל" נובמבר 2019.
• דני מלמד והדר שלו, האנשים מאחורי קרבות הטילים ריכוז ראיונות מפקדים, 1993, 2003, 2013.
• משה אורון, זיכרונות וחוויות ממלחמת יום כיפור, כמפקד אח"י חץ באתר משמר המורשת הימית, אוגוסט 2020.
• אריק זטורסקי, הטנק הראשון בנמל עדביה במלחמת יום הכיפורים, 24 באוקטובר 2020.
• אורי מילשטיין, מראיין את סרן מיל יעקב בוגץ' מפקד ספינות דבור במלחמת יום הכיפורים.
• עמית ארז, רס"ן דימ' נמרוד ארז מספר על קרבות הדבורים במלחמה, פרויקט דור הכיפורים, מרץ 2023.
• יצחק בוצר, שי ברוש תת-אלוף בדימוס לוחם בשייטת 13 בפיקודו של שאול זיו, פרויקט דור הכיפורים, מרץ 2023.
• יעקב בוגץ' מלחמת יום הכיפורים בזירת ים סוף, אתר בוגץ' 2023.

• אדמירל פואד אבו ד'יכרי התבטאויות שלו על הזירה הימית ועל תפקוד הכוחות הימים במלחמת אוקטובר 1973, 1975 – עריכה מקצועית, הערות שוליים ודברי סיכום: שלמה גואטה, 2020, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
• ריאיון עם לואא' (אלוף) ימי מג'די נאצף, 2019 - תרגום: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, 15 בנובמבר 2020
• סיפורו של קצין חיל הים שנטל חלק במיקוש הימי בכניסה למפרץ סואץ במלחמת אוקטובר 1973 - עדותו של: עקיד (אל"ם) ימי מחמוד עות'מאן זיד, תרגום: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
• פסח מלובני, הצוללות המצריות במלחמת יום הכיפורים, המורשת הימית, 21 בינואר 2018.
• תפקוד הצוללות המצריות במלחמת יום הכיפורים קבוצת ההיסטוריונים 73, תרגום יצחק ורדי ושלמה גואטה.
• ריאיון עם פריק (אלוף ימי) אחמד ח'אלד מפקד חיל הים המצרי היוצא במהלך מסיבת עיתונאים לרגל יום חיל הים המצרי, באוקטובר 2021 - תרגום: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, 2022
• היכרות וראיון עם לוואא' ימי בדימוס יוסרי קנדיל - ראש המודיעין הימי המצרי במלחמת ההתשה ובמלחמת אוקטובר 1973 - מתוך הפייסבוק במצרים: "גיבורים נשכחים" מתאריך 5 יוני 2013 - תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, 7 במרץ 2022
• סרטון הסברה אודות חיל הים המצרי במלחמת אוקטובר 1973 - הופק על ידי חיל הים המצרי בנובמבר 2017 - תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, במרץ 2022
• פרק סוף דבר (סיכום) ונספח א' - הישיבה ההיסטורית החשובה ביותר (תאריך 24 באוקטובר 1972) - מתוך ספרו של אדמירל מחמוד פהמי, דף מההיסטוריה, זיכרונות לוואא' ימי מחמוד פהמי, מפקד חיל הים ושר התעבורה הימית, תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, מרץ 2022
• פרק 7 - מלחמת ההתשה, פרק 8 - מלחמת אוקטובר 1973, מתוך ספרו של עבדו מובאשר – תולדות הצי המצרי, תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, נובמבר 2022
• שנים בלב הסכסוך - היבטים ימיים מתוך זיכרונותיו של הגנרל מחמד אחמד צאדק, שר המלחמה לשעבר, מתוך ספרו של עבדו מובאשר – תולדות הצי המצרי, תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, דצמבר 2022
• ניתוח מאמר של אדמירל רפעת אשרף - ראש אגף המבצעים בצי המצרי אודות הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים מנקודת ראות על הזירה הימית במלחמת אוקטובר, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, 2023, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
• קטע מתוך עדותו של מפקד ספינת טורפדו מצרי שפעל בזירת ים סוף במלחמה, תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: שלמה גואטה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ספטמבר 2023
• תכנון החפה ימית במפרץ סואץ לקראת מלחמת אוקטובר 1973, מתוך מסמכי משרד ההגנה המצרי ששוחררו בפברואר 2024, תרגום מערבית: יצחק ורדי עריכה מקצועית: שלמה גואטה
• פקודות שהועברו לכוח המשחתות שביצעו את ההסגר הימי בים האדום במלחמת יוה"כ (מלחמת אוקטובר 1973), מתוך מסמכים ששוחררו בפברואר 2024 על ידי משרד ההגנה המצרי, תרגום ראשוני מערבית: דורון סקל, תרגום מלא ומבוקר מערבית: יצחק ורדי, עריכה והשלמות מקצועיות: שלמה גואטה
• תפקיד הצוללות המצריות במלחמת אוקטובר 1973 בפרוטרוט - מסמך מיוחד 1, אתר קבוצת היסטוריונים 73, תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: גואטה שלמה, 2024