|
יוסף ברץ
  יוסף בָּרָץ (8 במאי 1890 – 14 בדצמבר 1968) היה חלוץ ואיש ציבור ישראלי, ממקימי האגודה למען החייל, חבר הכנסת הראשונה. היה בעלה של מרים ברץ. ביוגרפיהברץ נולד בשנת 1890 בכפר קושניציה במחוז חרסון שבפלך פודוליה, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), לפונדקאי זיידל ברץ ורעייתו טובה. בגיל שלוש החל יוסף ללמוד ב"חדר" בכפר. בעקבות גזירות שהוטלו על היהודים והתנכלויות של הגויים, עקרה המשפחה לעיר קישינב, שם הצטרף לתנועת "צעירי ציון" והפך לציוני נלהב. כבר ב-1904 החל לתכנן את עלייתו ארצה, אך נתקל בהתנגדות נמרצת של הוריו, שבסופו של דבר התרצו לאחר שנחום טברסקי, שביקר בביתם, הבטיח להשגיח על הנער בארץ. ב-1906, כשהוא בן 16, עלה לבדו לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה, ונהיה לפועל ולחקלאי במושבה רחובות. בהמשך הגיע לירושלים, הצטרף לתנועת הפועל הצעיר, התמחה בסיתות אצל בוריס שץ והיה חבר הקומונה "ירושלים החדשה". ב-1908 התפרקה הקבוצה הירושלמית, ויוסף עבר לתל אביב בניסיון להמשיך בעבודת סתתות האבן. ב-1909 היה בין הפועלים-המומחים היהודים הספורים שעסקו בבניית אחוזת בית והגימנסיה הרצליה. ב-1909 עבר לעבוד כסתת בעתלית, ובהמשך עבר לעבוד בחקלאות בזכרון יעקב. ב-1910 היה שותף לקומונה של פועלים בחדרה, שם עבדו הגברים במשקי האיכרים ושתי נשים (מרים ברץ ושרה מלכין) טיפלו במשק הבית. בשלהי אותה שנה עברה הקבוצה מחדרה לאום ג'וני, וב-1911 הקימה הקבוצה מגורי קבע ונקראה אז דגניה (היא דגניה א'). ב-1911, בהגיעו לגיל 21 ובהיותו עדיין בעל אזרחות רוסית, היה חייב להתגייס לצבא הרוסי. כדי להסיר מהוריו איום בקנס כספי, חזר יוסף לרוסיה כדי להתגייס לצבא. לאחר שלושה חודשים ערק מהצבא וחזר ארצה (לפי החוק הרוסי, לאחר שלושה חודשי שירות הסתיימה אחריות ההורים על ילדיהם ולא נדרשו לשלם קנסות). בתקופת מלחמת העולם הראשונה אסרו העות'מאנים את יוסף, יחד עם שאר הגברים בדגניה, וכלאום בבית במושבה כנרת. הוא שוחרר לאחר שמונה על ידי הטורקים למתווך, ובתפקיד זה ניסה לסייע לאסירים בארץ ולאלה שהועברו לבית כלא בדמשק. ב-1919, מייד עם סיום המלחמה, החליט הוועד המרכזי של הפועל הצעיר לשלוח שליח לרוסיה כדי לחדש את הקשר עם המשפחות והחברים שם, ויוסף נבחר לנסיעה זו[1]. מכיוון שהיה חסר דרכון נאלץ לעשות את הדרך באופן לא חוקי דרך מטולה, ביירות, קושטא עד הגיעו ליעדיו בנובורוסיסק (שלחוף הים השחור), סטברופול, באקו ורוסטוב. במקומות בהם עבר נפגש עם קבוצות יהודים שחלמו על עלייה, וסיפר על המצב בארץ. לאחר שמילא את שליחותו חזר, בדרך לא דרך, ארצה והגיע לדגניה ב-30 ביולי 1919 (הוא היום בו טבע יוסף בוסל בכנרת). את רשמי מסעו העלה בעיתון הפועל הצעיר. בשנת 1920 בין מייסדי ההסתדרות, ופעיל במסגרת "ההגנה". ב-1921 עבד בשכונת נווה שלום, ובמהלך מאורעות תרפ"א הוכה על ידי ערבים בכל חלקי גופו[2]. בשנות ה-30 היה חבר בדירקטוריון של קרן היסוד. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941 התנדב לצבא הבריטי, והוא בן 51 שנים. ברץ היה פעיל במתן תנאים טובים לחיילים המשוחררים, והקים את "הוועד למען החייל", שסייע לחייל המתנדב הארץ ישראלי בכל מקום בו נמצא. שלושה מבניו התגייסו אף הם לצבא הבריטי. בשנת 1942 היה בין מקימי האגודה למען החייל, ועמד בראשה. בשנת 1949 נבחר מטעם מפא"י לכנסת הראשונה. בשנת 1961 זכה, עם עוד שמונה ממייסדי דגניה, בפרס מיוחד במסגרת פרס קפלן[3]. משפחתויוסף נישא ב-1912 למרים אוסטרובסקי, אותה הכיר בתקופת עבודתו בעתלית. לזוג נולדו שבעה ילדים. בנם הבכור היה הילד הראשון של דגניה, והולדתו גרמה לקרע בקבוצה מאחר שחברי הקבוצה החליטו שלא להביא ילדים לעולם לאור מצב האקלים והביטחון[4]. יוסף נפטר ב-1968 לאחר מחלה ממושכת[5], ונקבר בדגניה א'[6]. רעייתו מרים נפטרה ב-1970, והובאה אף היא למנוחות בדגניה. בני הזוג הותירו אחריהם שבעה ילדים, וכן נכדים ונינים. הנצחתו"בית החייל" בתל אביב-יפו נקרא על שמו, כמו גם רחובות בפתח תקווה, חולון, בת ים וטבריה. ספריו
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||
