|
משפט הטבעמשפט הטבע (בלטינית: jus naturale) היא אחת מגישות המשפט הקלאסיות ובבסיסה ניצבת העמדה כי קיים חוק טבעי נצחי, לא משתנה, שטבוע בעולם ובאדם. לפי הגישה הטבע משקף את החוכמה האלוהית וגילויו של החוק ניתן להסקה מתוך הטבע על ידי חשיבה רציונלית. משפט הטבע הוא נורמה הקיימת באופן עצמאי, ואינה תלויה בחוק שנחקק על ידי בני אדם תחת משטר מסוים, בחברה או במדינה. קרי, עיגונה של הנורמה בחוק הוא הצהרתי בלבד, שכן הנורמה קיימת גם ללא החוק. למונח משפט הטבע מספר שימושים ויש לו מקום בפילוסופיה של המשפט, בהשקפת עולם, או כסוג מיוחד של חוק, בהתאם לנסיבות שבהן נעשה שימוש במונח. תורת משפט הטבע הוצגה לראשונה על ידי אריסטו ומאוחר יותר אומצה לתוך הנצרות על ידי תומאס אקווינס. הבנה אחת של המושג "משפט הטבע" היא "חוק של הטבע" – זאת אומרת, העיקרון כי הדברים הם צריכים להיות כמו שהם, כיוון שכך הם. שימוש כזה במונח נמצא באופן מיוחד בסקוטלנד, שם המונח "משפט הטבע" תופס מקום מקביל למשפט האזרחי ולמשפט הפלילי והשימוש בו אינו מוגבל לבני אדם. מנקודת מבט פילוסופית, במסורות המשפט האנגלי והאמריקאי, העקרונות של משפט הטבע באים לידי ביטוי, בין במפורש או במשתמע, במסמכים כגון המגנה כרטה והצהרת העצמאות של ארצות הברית, שם מתייחסים לזכויות, באופן ישיר או עקיף, כזכויות טבועות. לדוגמה הביטוי: "...שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם" מבטא את הרעיון כי מדובר בזכויות טבעיות שתוקפן אינו מותנה בעיגונם בחוק. המילים המקדימות משפט זה: "אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן", מביעות בצורה מפורשת השקפה פילוסופית של משפט הטבע. טענות המשפט הטבעיבבסיס המשפט הטבעי עומדות שתי טענות בסיסיות:
שתי טענות אלו משקפות שני שלבים: הראשון מניח כי ישנם עקרונות שמקובלים על כל בני האדם בעולם, השני קובע כי המשפט חייב להתאים לעקרונות אלו. תאורטיקנים של המשפט הטבעי
משפט הטבע של הובסמשפט הטבע כפי שהוא מנוסח בספרו של תומאס הובס "לויתן", הוא ציווי, או כלל, אשר אפשר לבררו בהיגיון ולפיו אסור על האדם לעשות מעשה שהוא מזיק לחייו, או מסכן את אפשרות קיומם, או להפסיק את אותם אמצעים המאפשרים את קיומם. קיימים תשעה-עשר חוקים. שני הראשונים מפורטים בפרק י"ד ויתרתם בפרק ט"ו של הספר:
גישות של משפט הטבע בעולם המודרניכיום יש ניסיון להוציא את המשפט הטבעי מהדת ולחבר אותו למוסר האוניברסלי. המשפט הטבעי מבוסס על חשיבה של האדם על מה שטוב ואין צורך בהוכחה. אם החוק סוטה מהטוב הבסיסי (חיים, ידע, הגיון, דת...) יש לו פחות תוקף מוסרי – הוא לא בטל אך הוא מבוקר על ידי המשפט הטבעי. המשפט הטבעי מפסיק להיות מקור תוקף למשפט הפוזיטיבי והופך להיות כלי פרשני לביקורת עליו. הבסיס למשפט הטבעי נלמד מהסכמות משותפות לכלל בני האדם. לכל קהילה יש טובים אנושיים שונים שנובעים מתפיסות מוסריות שונות ולכן המשפט הטבעי אינו מקור לדין הרצוי אלא רק ביקורת עליו. מקור התוקף של המשפט הוא פוזיטיבי. הביקורת על המשפט הטבעיבעבר - גם אנשי המשפט הטבעי וגם הפוזיטיביסטים מסכימים לטענה הראשונה לפיה יש מוסר שמקובל על כולם. הטענה השנייה (שהחקיקה המשפטית האנושית חייבת להתאים למשפט הטבע) נמצאת במחלוקת. הפוזיטיביסטים טוענים שיש הפרדה בין המוסר למשפט ואנשי המשפט הטבעי טוענים שהמוסר עומד מאחורי כל חוק. כיום – לאור מגמת הרב-תרבותיות, דווקא הטענה הראשונה נמצאת במחלוקת. לטענת המבקרים, האמונה שקיים מוסר אוניברסלי אחד לכל האנושות היא בעייתית. הניסיון לקבוע מוסר אוניברסלי אחד נתפס בעיניהם כניסיון של תרבות מערב שמתנשא ומנסה להשליט את ערכיו על כל העולם. לכן, כשתוקפים את הטענה הראשונה של המשפט הטבעי, גם הטענה השנייה נופלת כי אין מוסר משותף שמכריע בכל מקום.
יישום המשפט הטבעי בפסיקה בישראלפסק דין חשוב, העוסק בשאלת "המשפט הטבעי" ומהווה אבן דרך בשיטת המשפט הישראלית, ובהיסטוריה של בית המשפט העליון הוא ע"ב1/65 ירדור נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט (3), 365 (פסק דין ירדור). המדובר בערעור על סירובה של ועדת הבחירות המרכזית לאשר השתתפותה בבחירות לכנסת השישית של "רשימת הסוציאליסטים", רשימה שחלק מחבריה היו אף חברים בארגון הבלתי חוקי "אל ארד". בערעור דנו שלושת שופטי בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, חיים כהן, ויואל זוסמן. שלושתם נמנים עם גדולי המשפטנים שקמו במדינת ישראל. אגרנט וזוסמן הפכו מאוחר יותר נשיאי בית המשפט העליון וכהן המשנה לנשיא בית המשפט העליון. חיים כהן ייצג את הגישה הפוזיטיביסטית, כאשר קבע כי אם אין למצוא חיקוק מפורש מכוחו יכולה ועדת הבחירות לפסול רשימה מלרוץ לבחירות, הרי שאין בכוחה של הוועדה לפסול את הרשימה, ואחת היא עד כמה יהיו חבריה מסוכנים, וכדבריו:
המדובר בניתוח החוק באופן פוזיטיביסטי, השואל את השאלה לא "מהי הנורמה המשפטית הרצויה", אלא "מהי הנורמה המשפטית הקיימת". השופט יואל זוסמן בחר בדרך אחרת. השאלה היא, לדעתו, אם צריכה ועדת הבחירות המרכזית להסתפק בחוק הרשום עלי ספר, או שמא צריכה היא לשקול שיקולים ועקרונות שאינם רשומים בספר החוקים, והם שיאירו את דרכה. השופט זוסמן קבע כי בנוסף לאות הרשומה של החוק על ועדת הבחירות המרכזית לקחת בחשבון את השיקול הטבעי והמובן מאליו, של זכות ההתגוננות של המדינה מידי אויביה מבפנים ומבחוץ. בהסתמך על הניסיון המר של רפובליקת ויימאר, קבע השופט זוסמן כי זכות התגוננות זו היא חלק מן המשפט הטבעי, ויש חובה על הוועדה לקחת שיקול זה בחשבון בעת דיוניה, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעדר דין פוזיטיבי כשבעל דין מבקש מהם, שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה. כאן מאמץ השופט זוסמן את גישת "המשפט הטבעי" באופן מפורש, תוך שהוא יוצא באופן חזיתי נגד גישתו הפוזיטיביסטית של חברו השופט כהן, תוך שימוש בלקחי השואה, שמהווה כיום אחד הבסיסים האידאולוגיים המוצקים למצדיקי המשפט הטבעי. השופט אגרנט, אשר דעתו הייתה המכרעת, קבע כי היות שלשאלה משמעות חוקתית, הרי שיש לקחת בחשבון נתוני יסוד, ובראשם היות מדינת ישראל מדינה יהודית, ולאור זאת לפרש את החוקים באופן שלא יכולה להיות פעולה הסותרת נתון בסיסי זה, ובכללה פעולת ועדת הבחירות המרכזית, אשר אינה יכולה לאפשר לכנסת להעלות על סדר יומה את השאלה אם יש לעשות לשם חיסול מדינת ישראל, שהרי עצם הצגת השאלה נוגדת את רצון העם השוכן בציון, את חזונו ואת האני מאמין שלו. גישה זו היא גישה מעט מרוככת מגישתו של השופט זוסמן. פסק דין ירדור מהווה את אחת הדוגמאות הטובות ביותר להתנגשות בין "הפוזיטיביסטים" ובין "אנשי המשפט הטבעי", וזאת בדור שחווה את השואה, בה נעשה שימוש במערכת משפטית שלמה ובעלת הגיון פנימי, על מנת לעשות מעשים נוראים המנוגדים למוסר האנושי הבסיסי ביותר. אם כי בדיון זה קיבל בית המשפט את טענת "המשפט הטבעי" ישנן דוגמאות רבות לפסיקה "פוזיטיביסטית", ולא ניתן לומר כי אחת השיטות היא השיטה הדומיננטית במשפט ארצנו. אחרי מספר שנים, בספרו על פרשנות, מפנה השופט חיים כהן את הקורא לדעת הרוב בירדור, ומתעלם כליל מדעת היחיד שלו עצמו. לקריאה נוספת
ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי. |
|||||||||||||||
