|
נסנס הוא כינוי למאורע אשר חורג מדרך הטבע וההתנהלות הטבעית של העולם, ומיוחס להתערבות של ישות עליונה כדוגמת התערבות אלוהית או של שליחי האל. מושג הנס הוא מושג מרכזי בדתות רבות, כשבדתות שונות ולעיתים אף באותה דת, קיימות תפישות שונות למושג. ישנם מאמינים הרואים בנס הוכחה לקיומו של האל, או אישוש לקיומו של שליח האל. מקור השםהמילה נס בעברית היא מילה נרדפת לדגל. נס הוא אירוע שמסמל או מצביע על התערבות על-טבעית במציאות, במיוחד אירוע של הצלה, ריפוי, או ניצחון[1]. נסים ביהדות ביהדות מבחינים בין שלושה סוגי נסים[2]:
בסיפורי התנ"ך מתוארים כמה ניסים שהם "נסים גלויים", למשל:
תפיסה זו נשארה מושרשת ביהדות, אם כי יש בה גוונים שונים, כך למשל הרמב"ם סבר שההשגחה הנסתרת הזו, קיימת רק כלפי הצדיקים, בעוד הוגים אחרים הרחיבו אותה עד לחלקים הקטנים ביותר של המציאות. למשל, אחת הפרשנויות הנפוצות של מגילת אסתר – מגילה שאלוהים אינו מוזכר בה ולו גם פעם אחת, עוסקת במשמעות השם "אסתר" (מלשון נסתר) ולדברים שהתרחשו במגילה כרמז לכך שאלוהים פועל מאחורי הקלעים של עולם המציאות, כמאמר הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני" (דברים לא, יח). באופן כללי, נהוג להבדיל בין היחס לאדם פרטי לבין עם ישראל בכללו. גישות מרכזיות ביהדות ביחס לנס: בניגוד לנצרות (להלן), ביהדות עשיית ניסים אינה תנאי להכרה בצדיקותו או בקדושתו של צדיק – הניסים תופסים מקום של עניין בהגות היהדות אך משניים לעיקר אישיות האדם (חכמה, דקדוק במצוות, ידיעת ולימוד התורה, מידות ודרך ארץ). ניתן להבחין בשתי גישות בסיסיות ביהדות לקיומו של נס ולהתערבותו של אלוהים בטבע. מחד גיסא, עומד הרמב"ן. לדעתו, כל המציאות סביבנו היא נס. הוא רואה בנסי יציאת מצרים לא חריגה מהטבע אלא הוכחה לכך שאין טבע כלל, "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (פירוש הרמב"ן על התורה, שמות יג, טז) מאידך גיסא, גישת הרמב"ם היא שהנס נוצר בתוך מערכת הטבע בששת ימי בראשית, ואין התחדשות ניסית בזמן מסוים, אלא הכל תוכנית אלוהית מששת ימי הבריאה כחלק מהמערכת הטבעית עצמה. "כל המופתים היוצאים מן הרגיל, שהיו ושיהיו על פי היעוד, כולם קדם להם החפץ בששת ימי בראשית. והושם בטבע הדברים מאותה שעה ואילך, שיתרחש בהם מה שיתרחש. וכשהתרחש בזמן שהיה צריך חשבוהו לדבר שנתחדש עתה ואינו כך.." (שמונה פרקים לרמב"ם – פרק שמיני). ניסים כהוכחה לנבואהבהלכה מבדילים בין נביא אמת ונביא שקר על פי ניסים שהם בעצם חזיית העתיד שמתגשמת. הרמב"ם מפרט על מספר ההוכחות הנדרשות עניינן וכו'. ישנה מחלוקת ראשונים איזה מופת נצרך לצורך הוכחה לנבואה: על פי הרמב"ם[דרוש מקור], המופת הנצרך מנביא הוא חזיית מאורע עתידי חיובי. אמנם חזיית מאורע שלילי אינה הוכחה לנבואה, כיוון שנבואה כזו יכולה להתבטל על ידי תשובה ורחמי האל. ראייתו של הרמב"ם היא מהפסוקים הבאים: הַנְּבִיאִ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֧וּ לְפָנַ֛י וּלְפָנֶ֖יךָ מִן־הָֽעוֹלָ֑ם וַיִּנָּ֨בְא֜וּ אֶל־אֲרָצ֤וֹת רַבּוֹת֙ וְעַל־מַמְלָכ֣וֹת גְּדֹל֔וֹת לְמִלְחָמָ֖ה וּלְרָעָ֥ה וּלְדָֽבֶר׃ הַנָּבִ֕יא אֲשֶׁ֥ר יִנָּבֵ֖א לְשָׁל֑וֹם בְּבֹא֙ דְּבַ֣ר הַנָּבִ֗יא יִוָּדַע֙ הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁר־שְׁלָח֥וֹ יְהוָ֖ה בֶּאֱמֶֽת׃ אמנם הרמב"ם אינו מתייחס בזלזול לנס גלוי. ההפך הוא הנכון, הרמב"ם אינו מצריך דבר גדול כל-כך, כנס גלוי, מכל נביא ונביא. על פי רבי יהודה הלוי[דרוש מקור], המופת הנצרך מנביא הוא נס גלוי. ראייתו מביא מרבו של נביאים, משה רבנו בעצמו. הוכחה לקיום האל
הוגי דעות מרכזיים ביהדות[3] ראו ביציאת מצרים, מעמד הר סיני וירידת המן[4] נסים המוכיחים את קיום האלוהות, והתגלות לעם ישראל. על פי הוגים אלו, אף על פי שבתנ"ך מתוארים נסים נוספים, הם היו עלולים להיות מזויפים (כמו הנסים בדתות אחרות), ואילו מהימנותם של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, שהיו לעיני מיליוני אנשים, לפי מסורת מדור לדור, מוצקה ולכן הוא ההוכחה לדת. לא ניתן להמציא עובדה ולומר שהיא התרחשה לעיני עם שלם אם אין היא אמיתית, שכן השומעים יכחישו את העובדה וכולם ידעו שהמספר שקרן. לפי הרמב"ם במשנה תורה, דווקא מעמד הר סיני הוא ההוכחה האמונית החזקה ביותר, מכיוון שאינו נסמך על נסים, אלא גם ראינו בעצמינו את דיבור ה' אל משה.
אמונה בנסים בתקופת חז"ל
בתנ"ך ובכמה מאגדות התלמוד ובמדרש, מיוחס לחכמים אחדים הכוח להחיות ולהמית. לעיתים הפעולה היא סבילה, בעוד החכם אינו מתכוון לכך ישירות, ולעיתים היא פעילה ומכוונת לתוצאה המבוקשת. אף שהדבר אינו נאמר במפורש בחלק מהסיפורים, לאור גישת היהדות לכשפים, אין הכוונה לכוח עצמאי של חכמים העוסקים במעשי כשפים ובאמצעותם מחיים וממיתים, אלא שהאל מייחס משקל רב לתפילותיהם ולמחשבותיהם של צדיקים, אך הוא היחיד שמסוגל להמית ולהחיות. ברוב הדוגמאות העוסקות בהשבה לחיים, טכניקת ההשבה לחיים זהה: החכם מבקש רחמים על המת, ותפילתו נענית והמת חוזר לחיים. הכוח להחיות הוא כוחו של האל, שאליו מופנות תפילותיהן של חכמים, וכאשר חכם מתפלל להשיב את המת לחיים, תפילתו נענית. בעוד שהבקשה להשבה לחיים היא בקשה מפורשת שמפנה החכם לקב"ה, ההמתה מתרחשת בלא שתהיה בקשה מפורשת להמית – התלמוד אינו מציג את החכמים כצמאי דם הגורמים למוות במחשבתם. ההמתה היא לעיתים תגובה של הקב"ה לצערו וכאבו של החכם – הקב"ה הוא הגוזר מיתה על מי שפגע בכבוד חכמים וציערם. אין סומכין על הנסבצד האמונה בנס, קיים כלל שאין סומכין על הנס[5], כלומר על אדם להיזהר, ולא לקחת סיכונים מיותרים בתקווה שיקרה לו נס. המחשה לעיקרון זה מופיעה בסיפור התלמודי הבא (מגילה, ז ע"ב)
(הסיפור בעברית: רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים ביחד, והשתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש רבה רחמים, ורבי זירא קם לתחייה. כעבור שנה פנה רבה לרבי זירא והזמין אותו לערוך שוב סעודת פורים יחדיו. ענה לו רבי זירא: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס). גישות ביהדות בת זמננובעדות המזרח מקובל יותר ליחס כוח מיסטי לצדיקים והכרה בניסים שיעשו (כדגומת הבבא סאלי ועוד). גם ביהדות החסידית התייחסות רבה לניסים של צדיקים (שם הם מכונים ״מופתים״ ולא ניסים). לעומת זאת ביהדות הליטאית (בעיקר בתקופה שבה המחלוקת בין החסידים למתנגדים החריפה) קיימת התנגדות לכך. אמנם החל מהעשור הראשון שנות ה-2000 הגישה השתנתה, ולכלל היהדות החרדית חדרו מונחים מיסטיים של שימוש במופתים ״סגולות״ שונות וכולי. ביהדות תימן יש שני זרמים: הזרם העיקרי, שדעותיו כמו שאר עדות המזרח בהן יש שימוש בקמעות וכדומה על מנת לחולל ניסים. הזרם השני הנקרא הדרדעי, מתנגדים נחרצות לכל העיסוק במיסטיקה ולכל טענה של עשיית ״מופתים״ בדורות אלו. נסים בנצרותעל פי הנצרות, ההכרה במעמדו של ישו כבעל תכונות אלוהיות נבעה משורה של נסים שבוצעו על ידיו. הראשון ביניהם מכונה החתונה בקנה ובו על פי האמונה הנוצרית, השתתף ישו בחתונה רבת משתתפים ביישוב קנה שבגליל, שהוא, כפי הנראה, כפר כנא של ימינו. בחתונה ביצע ישו את הנס הראשון שלו ובו הפך מים ליין. במקום התרחשות הנס נצבת כיום כנסיית החתונה הפרנציסקנית. נסים נוספים מתארים כי ישו הלך על המים וריפא חולים באמצעות נגיעה בהם בלבד. עם זאת, הנס המרכזי בחייו של ישו ובאמונה הנוצרית הוא תחיית ישו שלושה ימים אחרי צליבתו. גם בהמשך ההיסטוריה של הנצרות מתוארים נסים רבים שקרו בדרך כלל לאנשים שהוכרזו כקדושים ולמעשה אחד מהתנאים של הכרזת לקדוש היא האמונה בקיום נסים על ידיו. נסים ומדעהמתמטיקאי ג'ון אדנזור ליטלווד טבע את חוק ליטלווד, שקובע שכל אדם צריך לצפות שיקרה לו נס בקצב של בערך פעם בחודש. הפילוסוף דייוויד יום טען כנגד אמונה בנסים, פותח בעקבות טיעון של ג'ון טילוטסון, הארכיבישוף מקנטרברי. טילוטסון ואחרים, (כדוגמת ויליאם קלינגוורת' לפניו ובן דורו הבישוף אדוארד סטילינגפליט), טענו כי הם מגינים על "השכל הישר" של הנצרות, כלומר על הכנסייה האנגליקנית. הטיעון של טילוטסון כנגד הדוקטרינה הקתולית של הטרנסובסטנציה (המרה) בנצרות (האמונה שלחם ויין הקודש הופכים לבשרו ודמו של ישו) או "הנוכחות האמיתית של אלוהים" היו פשוטות וישירות. הרעיון נגד את השכל הישר, אמר. הדוקטרינה טוענת כי הלחם והיין שימשו בטקסי השיתוף הכנסייתיים השתנו בישותם כך שהלחם והיין הפכו בחושי המאמינים לגוף ולדם של ישו. אם זה נראה כמו לחם, מריח כמו לחם ויש לזה טעם של לחם, לפיכך זה לחם. כדי להאמין אחרת משמעותו לוותר על הבסיס לכל הידע המבוסס על ניסיון החושים. כל דבר יכול להיות שונה ממה שהוא נראה לחושים. לטיעון זה אין דבר עם הטיעון הספקני על אודות אי הוודאות של ידע החושים. טיעון זה איננו על אודות ביטחון במה שאנחנו חשים אלא על אודות אמונה הגיונית. אם הקתולים צודקים אודות ההמרה, אזי ספר יכול להיות בישוף, או שאגס יכול להיות קתדרלת וסטמניסטר. כל דבר שאנו תופסים יוכל להיות לא שייך למה שהוא נראה לנו. עולם כזה יהיה בלתי הגיוני ואינו ראוי לאלוהים. אם לא ניתן להאמין בחושים במקרה ספציפי זה, אי אפשר להאמין להם בשום מקרה. כדי להאמין בהמרה, יש צורך לזנוח את הבסיס לכל הידע – ניסיון החושים. ביהדות היו הוגי דעות רבים, במיוחד מחוגי הקבלה והחסידות, שטענו שהיקום הוא נס שכן לפי טענתם, הוא אינו יכול להתקיים בלי שאלוהים יקיים אותו. טענה דומה העלה הפילוסוף יובל שטייניץ בספרו "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה"[6], בו הוא מבסס את הטענה שמאז דחיית העקרונות האריסטוטליים בפיזיקה, לא ניתן להסביר שום שינוי, במרחב או בזמן, אלא על ידי ישות לא גשמית. לעומת טיעון זה טוען ריצ'רד דוקינס כי הסברים מעין אלה סובלים משתי בעיות - בעיה אחת היא בעיית "רקורסיה אינסופית" - אם כדי ליצור או לקיים סדר או דבר מה מורכב חייבים משהו מורכב יותר, מעין "וו-שמימי" או "שען" שירכיב אותו, אזי אותו טיעון חל גם על "השען" עצמו. כלומר אם היקום חייב ישות מורכבת יותר שתיצור אותו, אז אותו טיעון עצמו חל גם על הישות המורכבת הזו עצמה - כלומר על אלוהים - גם הוא חייב ישות מורכבת יותר שתיצור אותו וכך ברקוסיה אינסופית הפתרון שדוקינס מציע הוא שיש מקרים שבהם סדר יכול להווצר "מלמטה למעלה". בעיה אחרת שדוקינס מצביע עליה היא שמדובר במעין עצלות מחשבתית. במקום להגיד - הדבר זה הוא מורכב ועלי לחקור כיצד הוא התרחש, אפשר להגיד על כל דבר ביקום שסיבת קיומו הוא "אלוהים" ובכך לעצור כל צורך בחקירה מדעית. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
