|
ספרות אנגלית עתיקהספרות אנגלית עתיקה (באנגלית: Old English literature) או ספרות אנגלו-סקסונית (באנגלית: Anglo-Saxon literature) הוא סך הספרות הכתובה באנגלית עתיקה או זאת שחוברה באנגליה במהלך התקופה האנגלו-סקסונית. מוצאם של האנגלו-סקסונים, טרם פלישתם לאנגליה במהלך המאה ה-5, האו בדנמרק וצפון גרמניה של ימינו. בארצם שלטו האנגלו-סקסונים עד שנת 1066, אז נכבשה אנגליה על ידי הנורמנים בראשות ויליאם הכובש. באותן השנים גם החל להיערך המעבר מהאנגלית העתיקה אל זו המודרנית. הספרות האנגלו-סקסונית כוללת דרשות דתיות, סיפורי חיי הקדושים, תרגומים של כתבי הקודש הנוצריים ויצירות לטיניות של אבות הכנסייה; כרוניקות בעלות יומרה לתיעוד היסטורי; ספרי חוקים, צוואות וכתבים משפטיים כלליים; כתבים בעלי אופי מדעי אודות אומנות הדקדוק, הרפואה והגאוגרפיה; וכן קטעי שירה.[1] שירו של קאדמון מהמאה ה-7 נחשב לפי ההיסטוריון בן התקופה בדה ונרביליס, וכך גם לפי רוב החוקרים בימינו, ליצירה הממשית הכתובה המוקדמת ביותר של השפה האנגלית. עלילת ביאוולף ידועה בדרך כלל בתור היצירה המפורסמת ביותר של ספרות התקופה, וכחלק בלתי נפרד מהקאנון המסורתי של הספרות האנגלית לדורותיה. ולצד שתי אלו, הכרוניקה האנגלו-סקסונית נחשבת לכרוניקה ההיסטורית המשמעותית ביותר עבור מחקר היסטורי של אנגליה בימי הביניים המוקדמים. רקעמחקר אקדמי  למעלה מ-400 כתבי יד אשר נכתבו באנגליה בתקופה האנגלו-סקסונית שרדו ומצויים כיום לפנינו, רובם קצרים יחסית ו-189 מתוכם מזוהים כגדולים באורכם.[2] בעבר הייתה באנגליה כמות גדולה יותר של כתבי יד מתקופה זאת, אך אלו ספגו פגיעות ניכרות בעת פירוק המנזרים באנגליה תחת מלכותו של הנרי השמיני במהלך ראשית המאה ה-16, אז אבדו כתבי יד חשובים רבים. ניצנים ראשונים של מחקר אקדמי של השפה החלו במחצית השנייה של אותה המאה, תחת מלכותה של אליזבת הראשונה. עם זאת היו אלו מצומצמים למדי בדרך כלל.[1] כמו ההיקף המוגבל של מידת מחקר הספרות האנגלית העתיקה, עד למאה ה-18, גם ההתעניינות הציבורית ביצירות אלו הייתה הנמוכה עד אותה המאה. עם זאת, בשלהי אותה המאה, על רקע עליית הלאומיות הרומנטית באירופה, חוותה הספרות האנגלו-סקסונית פריחה נרחבת. באותן השנים החלו רבים לחפש אחר שורשי "התרבות הלאומית" היסודית של העם האנגלי, אותה מצאו לא מעטים בכתבים האנגלו-סקסוניים. אנשים אלו, ביניהם אנשי מחקר רבים, הביטו בערגה על אנגליה שטרם הכיבוש הנורמני בתור דמותה של האומה במקורה הטבעי. לפיכך במהלך המאה ה-19 באוניברסיטאות רבות באנגליה, הפכה האנגלית העתיקה, אשר נלמדה יחד עם היצירות הספרותיות המרכזיות שלה, לאורח קבוע בתוכניות לימודים רבות. עם תרגומה של ההתעניינות הציבורית בספרות האנגלית העתיקה לתחייה אקדמית בנושא, זכתה ספרות התקופה למחקר פורה ונרחב. במאות ה-19 וה-20 הושם הדגש המחקרי בעיקר על בחינת השורשים הגרמאנים והפגנים של הכתיבה של אנגליה הקדומה.[3] בהמשך, היו חוקרים שבחרו להתמקד בהשפעת הפרשנות האוגוסטינית על הספרות האנגלו-סקסונית, בעיקר זו הדתית. בתקופתינו, יחד עם משקל רב למתודולוגיות העכשוויות של ענף הפלאוגרפיה, בחזית המחקר עומדים בחינת מוצאם וחייהם של מחברי הכתבים, וכן הקשרים בין הספרות של אנגליה באותן השנים ליצירה הספרותית בארצות אחרות באירופה של ימי הביניים.[1] ארבעת הקודקסים הגדוליםהחוקרים זיהו את "ארבעת הקודקסים הגדולים של הספרות האנגלו-סקסונית" (the four major Anglo-Saxon literature codices), המהווים את אוספי כתבי היד העיקריים המצויים בידינו מתקופה זו:
יצירה אנגלו-סקסונית מקוריתשירה אפית השירה מהווה את אחד החלקים הדומיננטיים ביותר בספרות האנגלית העתיקה, והיא נושאת שורה של מאפיינים בולטים. השירה האנגלו-סקסונית רצופה בשימוש בדימויים ומטפורות. עוד היא כוללת ביטוי נחרב לאליטרציה מפותחת, אשר אפשר לראות בטקסטים רבים בה הכוללים חזרות צליל מסוים או צירוף של צלילים. גם שימוש בוריאציה לא נעדר מהשירה האנגלית העתיקה. כמעט כל המשוררים בני התקופה הם אנונימיים. שירה אפית, הכוללת שירה אודות גיבורים אגדיים, שופעת בקרב הכתיבה האנגלו-סקסונית. הפואמה האפית האנגלו-סקסונית הידועה ביותר, היא ללא ספק ביאוולף, המצויה בקודקס נוול. ביאוולף הוא גיבור רב עוצמה אשר נאבק בהצלחה, הודות לכוחו הגופני, אומץ ליבו ונאמנותו, מפלצות מרושעות וחורשות רע. הפואמה מתרחשת באזור סקנדינביה, שם חיו אבות אבותיהם של האנגלו-סקסונים. החיבור הנושא אופי ביוגרפי, כולל שירים המלאים באפיונים מהמיתולוגיה הנורדית וכן בביטויים מהנצרות.[4] לקראת סוף הפואמה, מתואר הספד אשר נישא עם מותו של באיוולף, לאחר שזה הביס דרקון:
הגם שעלית ביאוולף בולטת במיוחד, קטעי שירה אפית אפשר למצוא גם בחיבורים אנגלו-סקסוניים רבים אחרים. ביניהם גם כאלו בעלי אופי אגדי פחות והיסטורי יותר, לרבות שירים מהכרוניקה האנגלו-סקסונית המפארים מלכים אנגלו-סקסוניים שונים. דוגמה טיפוסית אחרת אפשר למצוא בשיר הידוע "הקרב של מאלדון" (The Battle of Maldon), המתאר תבוסה אנגלו-סקסונית בקרב כנגד הוויקינגים אשר אירע בשנת 991. לקראת סוף השיר, לנוכח ההפסד, נכתב:
שירה נוגהבשירה האנגלו-סקסונית ישנו ביטוי רחב יחסית לשירים בעלי אופי קודר שאפשר לתאר בתור קינות – פיוטי אבל, או שירה לירית – שירה המערבת ביטוי משמעותי לרגש.[1][5] שירים עלו מתחקים אחר חייהם של אנשים, אשר מגיעים לעיתים לפסגות מרשימות אך לעיתים מדרדרים לשפל. כאלו הם שירים המתארים חורבן שהיטלו כוחות אויב ומבכים את מותם של אישים קרובים. לעיתים מובע בהם הספק את היותו של האדם טוב מיסודו, לנוכח רשעותו, וכן את היותו של העולם טוב, על רקע האסונות הרבים הפוקדים אותו. כך למשל בשיר הנווד (The Wanderer) במצוי בידינו מקודקס אקסטר, אדם מבוגר מספר על אירוע בצעירותו במסגרתו כל חבריו הקרובים נטבחו, ומתאר כי חוויית הטראומה מלווה אותו מאותה העת. הזיכרון שלו באירוע זה מביא אותו להטלת ספק בתבונה של הבחירה להפוך ללוחם, ומגיע למסקנה כי אסור למהר לקרב וכי יש לשים את הדגש על יישוב סכסוכים בדרכי שלום. לבסוף, לנוכח הקשיים והסבל בהם מלא כדור הארץ ובהתחשב בכך שתופעות רבות בו הן עניין בר חלוף, הוא פוסק שאין לאדם אלא להישען על האל היציב, באופן הדומה אולי למסקנותיו של קוהלת:
שירה נוצרית הטקסט האנגלי העתיק הקדום ביותר שהחוקרים זיהו, הוא שיר דתי – שיר הבריאה של קאדמון, משורר אנגלו-סקסוני בן המאה ה-7. קאדמון, אשר היה בתחילה רועה צאן נתין נורת'מבריה, החל יום אחד, כך לפי תיאורו של בדה ונרביליס, לשיר דברי שבח והתפעלות מיצירת הבורא:
שירה דתית על סגנונותיה השונים אפשר למצוא בכל אחד מהקודקסים הגדולים, ודוגמה ידועה לכך רואים רבים בפואמה החלום של הצלב (Dream of the Rood) מקודקס ורצ'ילי. שיר זה עוסק באחד האירועים המכוננים ביותר של הנצרות, צליבתו של ישו:
בקודקס ורצ'ילי אנו מוצאים ארבעה סיפורים, העוסקים בדברי שבח, פאר והלל לחיי הקדושים. כך לדוגמה בפואמה אנדראס (Andreas) אפשר לראות סיפור על אנדראס הקדוש היוצא להציל את מתי מפני מחפשי רעתו; ובאיליין (Elene) אנו קוראים על הלנה הקדושה, אמו של קונסטנטינוס, היוצאת למסע אשר בסופו היא מאתרת את הצלב האמיתי. סוגה ספרותית נוספת בקרב השירה הנוצרית האנגלו-סקסונית, היא פרפרזות מקראיות. דוגמאות רבות לכך אנו מוצאים בקודקס קאדמון, שם עומדת במרכז בעיקר הברית הישנה. אלו היו למעשה ניסוחים מחדש באנגלית עתיקה של קטעים מהתנ"ך בתור פואמות. באותן השנים כעיקרו של דבר, גרסאות מלאות של התנ"ך היו זמינות באנגליה רק בשפה הלטינית, כך שפואמות אלו היוו את קטעי התנ"ך היחידים כמעט אשר היו זמינים לאוכלוסייה דוברת האנגלית באותה העת. הפרפרזות, נמנעו באופן מודע משמירה על עקביות רבה ביחס למקור. היו אלו כי אם לא תרגומים בלבד, אלא יצירות ספרותיות המתבססות על עלילות התנ"ך, ומשאירות למחברן מידת מה של חופש כתיבה עצמאי. הפואמה הפרפרזאית הגדולה ביותר הייתה על ספר בראשית. פואמה עיקרית נוספת סיפרה את סיפור יציאת מצרים, ואחרת התבססה על ספר דניאל. אף על פי שהדגש בטקסטים הללו היה על הברית הישנה, הברית החדשה לא נעדרה ממנו. פרפרזות מקראיות נוספות אנו מוצאים גם בקודקס נוול, שם אפשר למצוא את פואמה המתבססת על ספר יהודית. סגנון נוסף של השירה האנגלו-סקסונית הוא פואמות של עימותים דתיים, בהן דמויות שונות, בדרך כלל אלוהיות, נאבקות בשיחה על עניינים ברומו של עולם. את הדוגמה הארוכה ביותר לכך אנו מוצאים בקודקס קאדמון בפואמה המשיח והשטן (Christ and Satan). בפואמה זאת אנו נתקלים בעימות מתמשך בין ישו לשטן. תרגומים מהספרות הלטיניתעקב מחסור במתרגמים, עד לשלהי האלף הראשון לספירה, חסרה הספרות האנגלית העתיקה טקסטים רבים אשר כבר רווחו באותן השנים בחלקים רבים באירופה. אחת הדמויות החשובות ביותר לתפוצתם של ספרים קאנוניים רבים באנגליה, היה ללא ספק אלפרד הגדול, מלך וסקס במחצית השנייה של המאה ה-9. אל אלפרד הגדול מייחסים אחריות על תרגומים של ספרים רבים מהלטינית אל האנגלית. כך מתאר אלפרד הגדול את השפל התרבותי בו הייתה מצויה אנגליה עד סמוך לתקופתו:
אלפרד הגדול אומר כי מדרום להאמבר, כלומר באנגליה ולא בסקוטלנד בעלת המסורת הנזירית המפותחת או באזורים הסמוכים לסקוטלנד, חסרים אנשים בעלי ידע מספיק לתרגום כתבים מלטינית. את מצבה העגום של אנגליה, פתר אלפרד הגדול על ידי כך שקרא לצעירים באנגליה אשר הלשון האנגלית הייתה שגורה בפיהם ובכתבם ללמוד גם לטינית. תחת ידו של אלפרד הגדול, תורגמו כתביו של גרגוריוס הראשון, ספר תהילים ונחמת הפילוסופיה של בואתיוס.[1][6] מאוחר יותר תורגמו מהלטינית גם כתביו של פאולוס אורוסיוס, עיר האלוהים של אוגוסטינוס וההיסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי של בדה ונרביליס.[1][7] במפנה המאה ה-10 למאה ה-11 פעל באנגליה אב המנזר אלפריק, אשר היה כנראה המתרגם האנגלו-סקסוני החשוב ביותר באותן השנים. אלפריק תרגם מלטינית לאנגלית את ששת הספרים הראשונים של הברית הישנה, כמו גם חלקים נוספים מכתבי הקודש. הוא עסק רבות גם בתרגום פרוזות על חיי הקדושים, ובמסגרת זאת כתב גרסה אנגלית לשבעת הישנים של אפסוס ולסיפורי אאוסטתיוס הקדוש. כתביו של אלפריק והעתקים שלהם שימשו קוראים למשך עד כמאתיים שנה מאוחר יותר, אל תוך המאה ה-13. תרגומים נפוצים של ספרי הברית החדשה הועלו ככל הנראה על הכתב כבר סביב שנת 990 על ידי מתרגמים אלמוניים. היו אלו ארבעת הבשורות (מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן). מאוחר יותר, לאורך המאה ה-11 הועלו גם בשורות אפוקריפיות שונות, כמו גם האפוקליפסה של פאולוס.[1][7] ספרי מחקר  מימין: הכרוניקה האנגלו-סקסונית; משמאל: ההיסטוריה הכנסייתית לצד ספרות פרוזאית ושירה, הספרות האנגלו-סקסונית כללה גם ספרים בעלי יומרה מחקרית ומדעית. כך למשל היה אפשר למצוא בה מדריכים לרטוריקה מוצלחת, מילונים אנגליים-לטיניים ורשימות חוקי דקדוק לשוניים; ספרי רפואה הכוללים הדרכות מפורטות לשימוש בתרופות, צמחי מרפא, קמעות ולחשים; ספרי מתמטיקה וגאוגרפיה; לוחות שנה; ואף כתב המסייע לנבא את מידת הגאות בהתאם למיקום הירח.[1] חיבורים היסטורייםבאנגליה בתקופה האנגלו-סקסונית נכתבו לאורך השנים מספר חיבורים היסטוריים חשובים, אשר מהווים מקור היסטורי משמעותי לתקופה ואמצעי להבנת תפיסותיהם של האנגלו-סקסונים עצמם על מוצאם שלהם. חיבור יוצא דופן שכזה הוא ההיסטוריה הכנסייתית של העם האנגלי, פרי עטו של ההיסטוריון בן המאה ה-8 בדה ונרביליס. הספר, אשר במקור יצא בלטינית, מתאר את תולדות הנצרות באנגליה הקדומה בפרט ואת ההיסטוריה של אנגליה בכלל. את כתבי היד של ההיסטוריה הכנסייתית אפשר למצוא כיום בין השאר בספרייה הבודליינית, אוניברסיטת קיימברידג', הספרייה הלאומית הרוסית, המוזיאון הבריטי ובמספר ספריות בגרמניה. בדומה לספר זה, גם ההיסטוריה בריטונום המיוחס לוולשי נניוס, שנכתב גם כן בלטינית אך כמאה שנה מאוחר יותר, מהווה ספר היסטוריה. עם זאת במובן חשוב הוא שונה באופן בולט. בניגוד להיסטוריה הכנסייתית, הוא מערב באופן נרחב מוטיבים מיתיים וביחס לאמינות רבים מהסיפורים המובאים בו החוקרים מטילים ספק רב. בשונה מההיסטוריה בריטונום ומההיסטוריה הכנסייתית שהם ספרי היסטוריה, הכרוניקה האנגלו-סקסונית היא הכרוניקה – רשימת תיעוד אירועים בסדר כרונולוגי. למעשה זו הכרוניקה הגדולה ביותר שנכתבה באנגליה האנגלו-סקסונית, והיא מתעדת את ההיסטוריה של אנגליה באותן השנים ובאלו שלפניהם ונכתבה על ידי בני התקופה. מלאכת הכתיבה החלה בממלכת וסקס בימיו של המלך אלפרד הגדול במהלך המחצית השנייה של המאה ה-9, ונמשכה למעלה מ-300 שנה, עד לשנת 1154, כמאה שנה לאחר הכיבוש הנורמני. בכמה מחלקיו המקור נחשב לאמין, אך לא פעם האובייקטיביות שלו מוטלת בספק. שבעה מתוך תשעה כתבי היד של הכרוניקה נמצאים כיום בספרייה הבריטית, אחד נוסף שוכן בספרייה הבודליינית, והכתב הנותר ממוקם באוניברסיטת קיימברידג'.[1] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
