יחסי החוץ של נאורו

נאורו, לאחר שקיבלה עצמאות מהממלכה המאוחדת, הפכה לרפובליקה ריבונית ועצמאית ב-31 בינואר 1968.^[1] מאז בנתה המדינה יחסים דיפלומטיים עם מספר מדינות, כולל רוב שכנותיה באוקיינוס השקט איתן היא מקיימת קשרים כלכליים, תרבותיים ומנהליים.

נאורו התקבלה לאומות המאוחדות ב-14 בספטמבר 1999. בקשתה של נאורו להתקבל לאומות המאוחדות נחקרה על ידי הרפובליקה העממית של סין בשל הקשרים הדיפלומטיים והמסחריים ההדוקים בין נאורו וטאיוואן. אף על פי כן, קיבלה נאורו חברות מלאה באו"ם.

מאז עצמאותה הייתה נאורו רק חברה מיוחדת בחבר העמים הבריטי, אך במאי 1999 קיבלה מעמד של חברה מלאה. לאחר שנקלעה לפיגור בתשלומים חזרה המדינה למעמד של חברה מיוחדת ב-1 ביולי 2005, והפכה לחברה מלאה שוב ביוני 2011.^[2]

בנוסף מחוץ לאזור, נאורו חברה בארגון המדינות האפריקאיות, הקריביות והפסיפיות (ACP), ברית מדינות האיים הקטנות, הבנק לפיתוח אסיה, הוועדה הכלכלית והחברתית לאסיה והאוקיינוס השקט (ESCAP), ארגון המזון והחקלאות (FAO), G77, הארגון הבין-לאומי לתעופה אזרחית, ארגון הימאות הבין-לאומי, איגוד הטלקומוניקציה הבין-לאומי והוועד האולימפי הבין-לאומי.

נאורו בולטת בהיעדרותה מכמה ארגונים בין-לאומיים גדולים. נאורו היא אחת משבע חברות האו"ם היחידות שאינן חברות בבנק הבין-לאומי לשיקום ופיתוח ואחת מ-12 שאינן חלק מהתאגיד הכלכלי הבין-לאומי. נאורו גם אינה חברה באיגוד הפיתוח הבין-לאומי ואין לה שום חברה הקשורה לתנועת הצלב האדום או הסהר האדום. לבסוף, כמו מדינות אחרות רבות באוקיאניה, נאורו אינה חברה בארגון ההידרוגרפיה הבין-לאומי.

שיתוף פעולה אזורי באמצעות ארגונים רב-צדדיים שונים הוא מרכיב מרכזי במדיניות החוץ של נאורו. המדינה אירחה את הפגישה האזורית שהביאה להסכם נאורו, שעסק באינטרס המשותף בשיתוף פעולה בניהול דיג, ששמונה החותמות עליו (כולל נאורו) שולטות ביחד ב-25-30% מאספקת הטונה בעולם וכ-60% מהאספקה של מערב ומרכז האוקיינוס השקט.^[3] בנוסף, נאורו היא חברה מלאה בפורום איי האוקיינוס השקט, הוועדה למדעי הגאוגרפיה היישומית של דרום האוקיינוס השקט, תוכנית הסביבה האזורית של האוקיינוס השקט ומזכירות הקהילה הפסיפית.

בשנת 2001 נאורו אירחה כ-867 פליטים, רובם אפגנים, שגורשו בזמן שניסו להיכנס לאוסטרליה באופן בלתי חוקי. שיכון זה של פליטים היה אחד מני רבים שהיו ידועים ביחד כ"פתרון הפסיפי" של אוסטרליה. בפברואר 2008, אחרוני הפליטים יושבו מחדש באוסטרליה.^[4][5] על פי הדיווחים, נאורו קיבלה סיוע של כ-10 מיליון דולר מאוסטרליה בתמורה להסכמתם לשכן את הפליטים בזמן שייבחנו בקשות המקלט שלהם.

רשימת מדינות שאיתן נאורו מקיימת יחסים דיפלומטיים:^[6]

#	מדינה	תאריך
1	אוסטרליה אוסטרליה	21 בנובמבר 1972[7]
2	יפן יפן	דצמבר 1972[8]
3	ניו זילנד ניו זילנד	24 ביולי 1974[9]
4	בלגיה בלגיה	4 ביולי 1975[10]
5	הודו הודו	12 בספטמבר 1975[11]
6	טורקיה טורקיה	27 באפריל 1976[12]
7	ארצות הברית ארצות הברית	24 באוקטובר 1976[13]
8	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	1 בדצמבר 1977[14]
9	צרפת צרפת	15 במרץ 1978[15]
10	איי שלמה איי שלמה	7 ביולי 1978[16]
11	קוריאה הדרומית קוריאה הדרומית	20 באוגוסט 1979[17]
12	פיג'י פיג'י	ספטמבר 1979
13	סמואה סמואה	1979
14	ונואטו ונואטו	30 ביולי 1980[18]
15	קיריבטי קיריבטי	1980
16	פפואה גינאה החדשה פפואה גינאה החדשה	1980
17	טונגה טונגה	1980
18	טובאלו טובאלו	1980
19	צ'ילה צ'ילה	6 בפברואר 1981[19]
20	קוריאה הצפונית קוריאה הצפונית	25 בפברואר 1982[20]
21	הולנד הולנד	1982
22	הפיליפינים הפיליפינים	1982[21]
23	גרמניה גרמניה	20 בספטמבר 1984[22]
24	יוון יוון	1 באוקטובר 1984[23]
25	פרו פרו	1984
26	מיקרונזיה מיקרונזיה	10 באפריל 1987[24]
27	רוסיה רוסיה	30 בדצמבר 1987
—	טאיוואן טאיוואן	17 באוגוסט 1990, נותקו ב-23 ביולי 2002, חודשו ב-14 במאי 2005 נותקו בשנית ב-15 בינואר 2024
28	איי מרשל איי מרשל	22 בפברואר 1991[25]
—	הוותיקן הוותיקן	1 ביוני 1992[26]
29	פלאו פלאו	14 באוקטובר 1994[27]
30	ישראל ישראל	דצמבר 1994[28]
—	איי קוק איי קוק	1994
31	ספרד ספרד	27 בספטמבר 1995[29]
32	קנדה קנדה	11 בספטמבר 1997[30]
33	איטליה איטליה	1997
34	אירלנד אירלנד	21 במרץ 2000
35	קפריסין קפריסין	23 במרץ 2000
36	האיים המלדיביים האיים המלדיביים	9 במאי 2000
37	קרואטיה קרואטיה	4 בדצמבר 2000
38	בולגריה בולגריה	30 באפריל 2001
39	בלארוס בלארוס	12 בספטמבר 2001
40	מקסיקו מקסיקו	21 בספטמבר 2001
41	קובה קובה	7 במאי 2002[31]
42	שווייץ שווייץ	2003[32]
—	ניואה ניואה	9 בינואר 2004
43	איסלנד איסלנד	17 בפברואר 2004
44	אזרבייג'ן אזרבייג'ן	11 בנובמבר 2004
45	מקדוניה הצפונית מקדוניה הצפונית	2 בדצמבר 2004
46	תאילנד תאילנד	14 בינואר 2005[33]
47	ברזיל ברזיל	2 בנובמבר 2005
48	אוסטריה אוסטריה	9 בנובמבר 2005
49	וייטנאם וייטנאם	21 ביוני 2006
50	גואטמלה גואטמלה	6 בדצמבר 2006
51	צ'כיה צ'כיה	19 בפברואר 2007
52	איחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות	27 במרץ 2007
53	קמבודיה קמבודיה	25 באפריל 2007[34]
54	ונצואלה ונצואלה	7 במאי 2007
55	הרפובליקה הדומיניקנית הרפובליקה הדומיניקנית	28 בספטמבר 2007[35]
56	מלטה מלטה	19 בנובמבר 2008
57	סינגפור סינגפור	12 במרץ 2009
58	פינלנד פינלנד	24 במרץ 2009
59	פורטוגל פורטוגל	9 בספטמבר 2009
60	מלזיה מלזיה	5 באוקטובר 2019[36]
—	אבחזיה אבחזיה	15 בדצמבר 2009[37]
—	דרום אוסטיה דרום אוסטיה	16 בדצמבר 2009[38]
61	לוקסמבורג לוקסמבורג	21 במאי 2010
62	מרוקו מרוקו	9 בספטמבר 2010
63	מצרים מצרים	24 בספטמבר 2010
64	מונטנגרו מונטנגרו	25 בינואר 2011
65	פרגוואי פרגוואי	25 בינואר 2011
66	ג'מייקה ג'מייקה	24 בפברואר 2011
67	רומניה רומניה	2 במרץ 2011
68	סלובניה סלובניה	11 במרץ 2011
69	אורוגוואי אורוגוואי	14 במרץ 2011[39]
70	איי סיישל איי סיישל	14 באפריל 2011
71	אלבניה אלבניה	20 באפריל 2011
72	סלובקיה סלובקיה	24 ביוני 2011
73	ליטא ליטא	28 ביוני 2011
74	הונגריה הונגריה	12 ביולי 2011
75	מונגוליה מונגוליה	13 באוקטובר 2011
76	אסטוניה אסטוניה	21 במרץ 2012
77	גמביה גמביה	27 בספטמבר 2012[40]
78	שוודיה שוודיה	28 בספטמבר 2012[41]
79	אינדונזיה אינדונזיה	21 בדצמבר 2012[42]
80	כווית כווית	9 באפריל 2013
81	פולין פולין	24 נובמבר 2014[43]
82	ארגנטינה ארגנטינה	31 באוקטובר 2016
83	ארמניה ארמניה	22 בספטמבר 2017
84	טג'יקיסטן טג'יקיסטן	20 בדצמבר 2017[44]
85	לטביה לטביה	21 במאי 2018
—	המסדר הריבוני הצבאי של מלטה המסדר הריבוני הצבאי של מלטה	5 באוקטובר 2018[45]
86	סרביה סרביה	25 בספטמבר 2019[46]
87	ניקרגואה ניקרגואה	18 באוקטובר 2019
88	נורווגיה נורווגיה	2019
89	קירגיזסטן קירגיזסטן	31 בינואר 2020
90	נפאל נפאל	4 במאי 2023
91	בחריין בחריין	4 במאי 2023
92	ערב הסעודית ערב הסעודית	7 בנובמבר 2023
93	מונקו מונקו	21 במאי 2024

מדינה	תחילת היחסים	הערות
אוסטרליה אוסטרליה	16 באוגוסט 1968 ברמה ייצוגית, 21 בנובמבר 1972 ברמת נציבות עליונה	ראו יחסי אוסטרליה–נאורו אוסטרליה ניהלה את נאורו כטריטוריה תלויה מ-1914 עד 1968, ונשארה אחת מהשותפות הכלכליות והסיוע הבולטות של נאורו לאחר מכן. היחסים בין שתי המדינות הם, נכון ל-2022, לבביים, כאשר אוסטרליה התחייבה לסייע לפיתוח הכלכלי של נאורו. לאוסטרליה נציבות עליונה באייוו ולנאורו נציבות עליונה בקנברה וקונסוליה כללית בבריזבן.
ארצות הברית ארצות הברית	24 באוקטובר 1976	ראו יחסי ארצות הברית–נאורו לממשלת נאורו מערכת יחסים מורכבת מאוד עם ארצות הברית. ממשלתו של ברנרד דאוויוגו הסכימה להפסיק את מכירת הדרכונים והאוף-שורינג בתמורה לחבילת סיוע נרחבת. עם זאת, הסיוע הזה לא נמסר ונאורו חיפשה סיוע מיפן והרפובליקה העממית של סין. לפי מחלקת המדינה של ארצות הברית, לנאורו יחסים "לבביים" עם המדינה. לארצות הברית אין שגרירות או קונסוליה בנאורו. השגרירות האמריקאית בסובה, פיג'י, אחראית גם על יחסי ארצות הברית עם נאורו ועורכים בה ביקורים תקופתיים. בספטמבר 2007, דייוויד אדאנג, שר החוץ של נאורו, פרסם מספר הצהרות פומביות ביחס לארצות הברית. הוא הילל את קובה וביקר את מדיניות החוץ של ארצות הברית, במהלך ביקור באי הקריבי. לאחר מכן, מחלקת המדינה האמריקאית, בהתייחס לאירועים שנחקרו ב-2007, ביקרה את אדאנג בדו"ח זכויות האדם שלה, שפורסם לשנת 2008. הסחר בין ארצות הברית לנאורו מוגבל בשל גודלה והבעיות הכלכליות של האחרונה. שווי הסחר הדו-כיווני ב-2005 היה 1.6 מיליון דולר.
הודו הודו	1975	ראו יחסי הודו–נאורו הודו כוננה יחסים עם המדינה מאז עצמאותה ב-1968 ומאז ביקרו בה נשיאי נאורו רבים. הודו היא אחת התורמות הגדולות ביותר לאי בכך שהיא עוזרת למשרד החינוך ולשיפוץ מתקני הפרלמנט. הודו גם שמרה חמש משבצות לאזרחי נאורו בקורסי הכשרה במסגרת התוכנית הודית לשיתוף פעולה טכני וכלכלי (ITEC) בשנים 2010–2011.
הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	1977	ראו יחסי הממלכה המאוחדת–נאורו לנאורו קונסול כבוד בלונדון, מרטין וו. א. ווסטון. ממשלת בריטניה הפסיקה למלא כל תפקיד ישיר בממשל של נאורו ב-1968.
הרפובליקה העממית של סין הרפובליקה העממית של סין		ראו יחסי נאורו–סין ב-21 ביולי 2002 חתם נשיא נאורו רנה האריס על הצהרה משותפת בהונג קונג לכינון יחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין. במסמך, ממשלת נאורו הכירה בכך ש"יש רק סין אחת בעולם, שממשלת הרפובליקה העממית של סין היא הממשלה החוקית היחידה המייצגת את סין כולה וכי טאיוואן היא טריטוריה סינית וחלק בל יינתק מסין". ההצהרה כללה גם התחייבות של נאורו לסגור את שגרירותה בטאיפיי בתוך חודש, למרות העובדה שלנאורו מעולם לא הייתה משלחת דיפלומטית לטאיוואן. מהלך זה בא בעקבות ההבטחה של סין לספק יותר מ-130 מיליון דולר למדינה.
טאיוואן טאיוואן	17 באוגוסט 1990	ב-21 ביולי 2002 סיימה נאורו את היחסים הדיפלומטיים שלה עם טאיוואן וכוננה יחסים דיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין. בשנת 2003, נאורו סגרה את השגרירות שלה בבייג'ינג. באפריל 2005, במהלך ביקור רשמי באיי מרשל, נשיא הרפובליקה הסינית, צ'ן שואי-ביאן, נפגש ושוחח עם נשיא נאורו לודוויג סקוטי. ב-14 במאי 2005 חתמו שתי המדינות על המסמכים הדרושים כדי להחזיר את הקשרים הרשמיים ביניהן ולפתוח מחדש את השגרירויות. ב-15 בינואר 2024, ניתקה שוב נאורו את היחסים הדיפלומטיים עם טיוואן, החזירה את היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה העממית של סין, והכירה ב"הרפובליקה העממית של סין כממשלה הלגיטימית היחידה של סין" ו"טייוואן כחלק" של הרפובליקה העממית של סין.
ישראל ישראל	דצמבר 1994	ראו יחסי ישראל–נאורו נאורו, כמו מדינות רבות באוקיינוס השקט, נחשבת תומכת של ישראל באו"ם. באוגוסט 2019 הכירה נאורו בירושלים כבירת ישראל.
קובה קובה	7 במאי 2002	בסוף שנות ה-2000 החלה נאורו לחזק את יחסיה עם קובה. ביוני 2007, נאורו אימצה את "שיטת האוריינות הקובנית", שעל פי הדיווחים המשמשת גם בכמה מדינות אחרות. באוקטובר 2007, נסע שר החוץ ושר המסחר של נאורו דייוויד אדאנג לקובה כדי לחזק את היחסים בין שתי מדינות האי. ביקור זה הוביל להקמת ועדה בין-ממשלתית משותפת לקובה-נאורו לשיתוף פעולה כלכלי. בערך בזמן זה, יחסי נאורו–ארצות הברית עברו משבר, מסיבות שלא היו ברורות לחלוטין. בספטמבר 2008, שר החוץ של נאורו השתתף בפגישת השרים הראשונה של קובה-איי האוקיינוס השקט בהוואנה, שמטרתה "לחזק את שיתוף הפעולה" בין נאורו לקובה, בעיקר בהתמודדות עם השפעת שינויי האקלים.
רוסיה רוסיה	30 בדצמבר 1987	ראו יחסי נאורו–רוסיה לרוסיה אין נציגות רשמית בנאורו, ונציגי שגרירות רוסיה בקנברה, אוסטרליה, אחראים גם על יחסיה של המדינה עם נאורו. לפי דיווחים שונים הבנקים של נאורו סיפקו שירותים למאפיה ברוסיה במהלך שנות ה-90. במהלך עשור זה, כ-70 מיליארד דולר בבעלות המאפיה הרוסית הוחזקו בבנקים בנאורו. בשנת 2009 הפכה נאורו למדינה הרביעית שמכירה במדינות אבחזיה ודרום אוסטיה, אזורים שתובעים עצמאות מגאורגיה. רק שלוש מדינות אחרות החברות באו"ם עשו זאת. דווח כי רוסיה מעניקה לנאורו 50 מיליון דולר בסיוע הומניטרי בתמורה.

לנאורו יחסים דיפלומטיים עם רוב המדינות באוקיאניה. יש לה גם קשרים עם רוב המדינות המתועשות הגדולות, כולל יפן,^[47] קוריאה הדרומית, רוסיה, צרפת, הממלכה המאוחדת, גרמניה, ספרד, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, ארצות הברית ודרום אפריקה.^[48] לנאורו יש יחסים דיפלומטיים עם האיחוד האירופי,^[49] רוב המדינות החברות בו ועוד כמה מדינות באירופה, כולל הכס הקדוש (קריית הוותיקן).^[50]

בשנת 1995, נאורו ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם צרפת במחאה על ניסויים גרעיניים צרפתיים באוקיינוס השקט. היחסים חודשו בשנת 1997.^[51]

נאורו כוננה יחסים דיפלומטיים עם קוסובו ב-23 באפריל 2008,^[52] שהסתיימו ב-13 בנובמבר 2019 כאשר נאורו חזרה בה מהכרתה.^[53]

נאורו כוננה יחסים דיפלומטיים עם אבחזיה ודרום אוסטיה ב-15 בדצמבר 2009.^[54]

נאורו השתמשה במעמדה כחברה באו"ם כדי לקבל תמיכה כספית הן מהרפובליקה הסינית (טאיוואן) והן מהרפובליקה העממית של סין (סין) על ידי שינוי עמדתה לגבי מעמדה הבין-לאומי של טאיוואן. ב-21 ביולי 2002, נאורו חתמה על הסכם לכינון יחסים דיפלומטיים עם סין. נאורו קיבלה 130 מיליון דולר מהרפובליקה העממית עבור מהלך זה.^[55] בתגובה, טאיוואן ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם נאורו יומיים לאחר מכן. מאוחר יותר, נאורו חידשה את הקשרים עם טאיוואן ב-14 במאי 2005,^[56] והקשרים הדיפלומטיים עם סין נותקו רשמית ב-31 במאי 2005. באופן דומה, נאורו הכירה ברפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית ב-12 באוגוסט 1981, אך ב-15 בספטמבר 2000, נסוגה נאורו מההכרה ברפובליקה וחתמה עם מרוקו על הסכמים על אזור הפוספטים, שאוזלים באי.^[57][58] בשנת 2008, נאורו הכירה בקוסובו כמדינה עצמאית, אך חזרה בה מהכרתה בשנת 2019.^[53] בנוסף, בשנת 2009, נאורו הפכה למדינה הרביעית בלבד שמכירה באבחזיה ודרום אוסטיה, אשר שתיהן נתבעות על ידי גאורגיה. דווח כי רוסיה מעניקה לנאורו סיוע הומניטרי בסך 50 מיליון דולר בתמורה.^[59]

• אוסטרליה (נציבות עליונה)^[60]
• הרפובליקה העממית של סין (שגרירות)^[61]

נאורו היא רפובליקה עצמאית בחבר העמים מאז 1968.^{[דרוש מקור]}

מדיה וקבצים בנושא יחסי החוץ של נאורו בוויקישיתוף