|
רודזיה
רודזיה (באנגלית: Rhodesia) אשר החל משנת 1970 הייתה ידועה כרפובליקה של רודזיה (באנגלית: Republic of Rhodesia) הייתה מדינה עצמאית בלתי מוכרת באפריקה, שהתקיימה בשנים 1965 עד 1979 בשטחי זימבבואה של ימינו. רקעקולוניזציה בריטית
רודזיה הדרומית מהווה מקרה ייחודי בדבר ימיהם של האימפריה הבריטית וחבר העמים הבריטי. בניגוד לרוב מושבותיה של בריטניה, ובדומה לאוסטרליה או לדרום אפריקה, ידעה רודזיה הדרומית בשנות קיומה ובטרם הקמתה התיישבות לבנה ניכרת. למרות זאת, בניגוד למשל לדרום אפריקה, היא מעולם לא הוגדרה כדומיניון. על אף זאת, הלכה למעשה נהנו תושביה הלבנים ממידה רבה של סמכויות ריבוניות.  עד לשנת 1923, נשלטה רודזיה על ידי חברת דרום אפריקה הבריטית. תחת כשלושים שנות שלטון החברה, ידעה הארץ פיתוח קולוניאלי והתיישבות לבנה ניכרת. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שאפה ממשלת בריטניה לסיים את שלטון החברה על רודזיה. לפיכך, הציעה הממשלה לתושביה הלבנים של רודזיה הדרומית בשנת 1922 להצטרף לאיחוד דרום אפריקה כפרובינציה. עם זאת, הם דחו את ההצעה במשאל עם שערכו ברוב של כ-60%, והעדיפו הקמת ישות מדינית עצמאית על פני מיזוג מדיני עם דרום אפריקה.[2] לפיכך, ב-12 בספטמבר 1923 הקימה הממשלה בלונדון את מושבת רודזיה הדרומית, ובכך זכו לראשונה הלבנים תושבי רודזיה בממשל עצמי ממשי. תחת המושבה, קיימו הלבנים בה מערכת תוססת של דמוקרטיה לרבות מערכות בחירות, והקימו צבא מקומי אשר יהפוך לימים לצבאם הלאומי.[3] הם התגוררו בעשרות יישובים אשר כללו לצד משקים חלקיים גם כמה ערים ועיירות. להלכה, ובהתאם לחוקת 1923, היו רשויות השלטון במושבה פתוחים לכלל האוכלוסייה, לרבות תושביה השחורים. עם זאת, קריטריונים של שכר, השכלה ורכוש עצמי, הביאו לכך שהרוב המכריע של בעלי זכות הבחירה וחברי הפרלמנט היו לבנים, למרות משקלם הנמוך באוכלוסייה הכללית.[4] ככלל, השלטון הלבן לא ייחס משקל רב לאינטרסים ולצרכים של האוכלוסייה השחורה, והפלה לטובה ולעיתים אף באופן חוקי את האוכלוסייה הלבנה. כך למשל בחוק הקרקעות של שנת 1930 (Land Apportionment Act), יועדו מחצית מקרקעות הארץ לבעלות פרטית ללבנים בלבד, תוך חלוקת שאר השטח לכזה הנמצא בבעלות לאומית, שבטית ושחורה פרטית.[5] בעוד מערכות החינוך של המדינה הקנו ללבנים מיומנויות אשר אפשרו להם להשתלב בעבודות מנהל, תעשייה, אקדמיה ומדע, השחורים סבלו מהפליה בתחום זה אשר הקשתה עליהם להיקלט במשרות מכובדות. כאשר השחורים בדרך כלל מופנים לעבודות כפיים, הקימו הלבנים ברודזיה הדרומית כלכלת שוק מאוזנת יחסית, המתגאה בענף חקלאות משגשג ובתעשיות ברזל ופלדה מודרניות.[6] תחת חינוך, בריאות ורווחה בסטנדרטים אירופאים לאוכלוסייה הלבנה, סבלה האוכלוסייה השחורה בדרך כלל תחת תנאי מחיה לפי אמות מידה אפריקניות.[7] זמן קצר לאחר פלישת גרמניה לפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, הצטרפה רודזיה הדרומית למלחמה לצדה של בריטניה בדומה לשאר מושבותיה של האימפריה הבריטית. 26,121 לוחמים רודזים, הן לבנים והן שחורים, לחמו ברבות מזירות הלחימה, לרבות הים התיכון, צרפת, מזרח אפריקה, ובורמה. בקרבות אלו נהרגו קרוב לאלף לוחמים מרודזיה הדרומית.[3][8] רודזיה הדרומית התגאתה בהיותה תורמת כוח האדם הגדולה ביותר למלחמה ביחס לגודל אוכלוסייתה בקרב מושבות האימפריה הבריטית. למעשה, תרמה רודזיה הדרומית כוחות צבא למלחמה עוד יותר מבריטניה עצמה בהתחשב בגודל אוכלוסייתה.[9]  המלחמה הפכה את כוחותיה הצבאיים של רודזיה הדרומית לצבא לכל דבר, אשר זכה לראשונה לפעילות מבצעית ממשית. במהלך המלחמה רכשו כוחות אלו ציוד חדש, והתנסו בצורות קרב מגוונות.[10] לאחר המלחמה זכתה רודזיה הדרומית לצמיחה כלכלית גבוהה במיוחד, אשר לוותה בתיעוש גובר אשר החל כבר בעיצומה של המלחמה.[11] הצמיחה הכלכלית הגבוהה לוותה בגל של עשרות אלפי מתיישבים חדשים ממוצא בריטי אשר התיישבו ברודזיה הדרומית בשנים שלאחר המלחמה.[5] רודזיה סיימה את המלחמה כאשר כלכלתה חזקה ועצמאית יותר, האוכלוסייה הלבנה בה גדולה יותר, וכוחותיה הצבאיים בעלי כישרון קרבי רב יותר. בנוסף, התושבים נהנו מגאווה לאומית ניכרת על תרומתם לניצחון בריטניה במלחמה, ומנקודת מבטם הם ציפו לכך שבשנים שאחרי המלחמה בריטניה תחזיר להם כגמולם.  פדרציה ורוחות של שינוי
החל משנת 1933, ולכל אורך תקופת מלחמת העולם השנייה, שלט ברודזיה הדרומית ראש הממשלה גודפרי הגינס מהמפלגה המאוחדת הפדרלית. להגינס ולמפלגתו עמד חזון מדיני בדבר הקמתה של פדרציה בריטית במרחבים של חבל רודזיה ואלו שסביבו. הגינס, כמו גם אנשי ממשל בריטים בלונדון אשר תמכו ביוזמה, קיווה כי יהיה זה חיקוי מוצלח ליצירתה של הפדרציה של אוסטרליה כמאה שנה קודם לכן. בנוסף, הם ראו בכך מענה הולם לעלייתה של המפלגה הלאומית האפריקאנרית הבדלנית בדרום אפריקה בשנת 1948. עלייתה לשלטון של מפלגה זו העמידה בספק את מעמדה של בריטניה בהשפעתה על הנעשה בדרום אפריקה - הטריטוריה הבריטית החשובה באפריקה. לפיכך, היו בבריטניה וברודזיה מי שרצו להקים משקל נגד מדיני אשר יאזן את עוצמתה של דרום אפריקה במרחבי דרום היבשת.[2] צעדים אלו היוו את מה שעתיד היה לבשר את הקמתה של הפדרציה של רודזיה וניאסלנד, מדינת חסות של האימפריה הבריטית אשר היוותה איחוד מדיני של רודזיה הדרומית, רודזיה הצפונית (זמביה של ימינו) וניאסלנד (מלאווי של ימינו). בירת רודזיה הדרומית, סולסברי, שימשה גם כבירת הפדרציה, באופן אשר סימל את היותה של רודזיה הדרומית הטריטוריה המובילה של המדינה הפדרלית החדשה. עם הקמת הפדרציה בשנת 1953, נערכו בה בחירות כלליות לראשות הממשלה, בחירות בהן השתתפו באופן כמעט בלעדי רק הלבנים. בבחירות ניצח ראש ממשלת רודזיה הדרומית גודפרי הגינס, אשר החל מאותה עת שלט למעשה על הפדרציה כולה. ברודזיה הדרומית עצמה, גרפילד טוד איש מפלגתו של הגינס החליף אותו במשרת ראש הממשלה.[8] בשנת 1956, ביקש הגינס מממשלת בריטניה להכיר בפדרציה כדומיניון, אך בקשתו נדחתה. באותה השנה גם סיים הגינס את תפקידו, ותחתיו מונה לתפקיד ראש ממשלת הפדרציה רוי וולנסקי בעל השורשים היהודיים והאפריקאנריים. וולנסקי, אשר כהגינס כיהן אף הוא מטעם המפלגה המאוחדת הפדרלית, נבחר לתפקיד בשתי מערכות בחירות שונות (1958 ו-1962), וכיהן בסך הכל כשבע שנים, עד לפירוק הפדרציה בשנת 1963, כעשר שנים לאחר הקמתה. פירוק זה אירע בין השאר עקב תחושות המרמור שחשו השחורים בפדרציה, אשר היוו את הרוב המוחלט של תושבי ניאסלנד ורודזיה הצפונית, משלטון הלבנים הרודזים הדרומיים עליהם. בנוסף, על רקע האצת תהליכי דה-קולוניזציה באפריקה בראשית המעבר לשנות ה-60, החליטה ממשלת בריטניה שזוהי העת לפירוק מושבותיה ולא לאיחודן.[12][13] שנות הפדרציה הביאו את רודזיה הדרומית לידי מעמד בכיר באימפריה, כאשר תושביה הלבנים נהנים מגבולות רחבי ידיים ומהצורך לנהל בעצמם שטחים נרחבים אלו. במקביל, שנים אלו היו שנות ההתעוררות הלאומיות השחורה ברודזיה הדרומית. תנועה זאת צמחה בעיקר מקרב חוגי האליטה העירונית השחורה של שלהי שנות ה-50.[14] קבוצה זאת, אשר הטיפה למעמד רב יותר לשחורים בשורות שלטון המושבה, סבלה מדיכוי פוליטי מצד השלטונות הלבנים.[2] על רקע מעמדה ההולך וגובר של הלאומיות הלבנה הרודזית, אל מול כוונתה של בריטניה לסיים את שליטתה במושבה ולצד התגברות תביעותיהם של השחורים לקבל חלק רב יותר בשלטון, חשו הלבנים מאוימים יותר משנה לשנה. על רקע מה שהסתמן ככישלון פרויקט הפדרציה בניצוחה של המפלגה המאוחדת הפדרלית, ועקב המצע הליברלי והמתקדם ביחס לזכויות השחורים שהציגה המפלגה בבחירות 1962 לראשות ממשלת רודזיה הדרומית, ספגה המפלגה מפלה בבחירות.[15] בבחירות אלו, עם 54.9% מסך קולות הבוחרים, עלתה לשלטון מפלגת החזית הרודזית בעלת המצע הלאומי והשמרני. את המפלגה הנהיגו הפוליטיקאים יוצאי קרבות מלחמת העולם השנייה וינסטון פילד ואיאן סמית. פילד מונה לראשות הממשלה, וסמית שימש כסגנו.[2] היסטוריההקמת המדינה והתבססותה
משא ומתן עם הבריטיםלקראת אמצע שנות ה-60, כאשר מושבת רודזיה הדרומית נשלטה על ידי ראש הממשלה וינסטון פילד, החלה הממשלה פועלת באופן מואץ להשגת הכרה בריטית בעצמאותה של רודזיה. עם זאת הניסיונות של פילד להשיג זאת כשלו. לפיכך, ב-13 באפריל הדיחה מפלגת השלטון את פילד.[2] במקומו, סגנו של פילד, איאן סמית, מונה לראשות הממשלה.[16] סמית נתפס כמי שיידע לקדם את עצמאותה של רודזיה בצורה אפקטיבית, תוך נכונות רבה יותר להתעמת עבור כך עם בריטניה.[17] איאן סמית, חוואי ממרכזה של רודזיה, התגאה בשירותו בחיל האוויר המלכותי בעת מלחמת העולם השנייה, אז גם ספג פציעה קשה בעת אחד הקרבות. סמית, אשר מונה לראשות הממשלה כשהוא בן 45 בלבד, נתפס ככריזמתי והיה ראש הממשלה הראשון שהוא יליד רודזיה הדרומית. מהלך ההדחה של פילד המתון יחסית, ספג לביקורת רבה בקרב חוגי מפלגת הלייבור בבריטניה, ומנהיגה הרולד וילסון, אז יושב ראש האופוזיציה לממשלת דאגלס-יום, כינה את מהלך ההדחה "אכזרי".[18] כמענה לביקורות אלו טען סמית שהוא דוגל בדרך ביניים המתנגדת הן לשלטון לאומני שחור והן לאפרטהייד, והוסיף כי מדיניותו ושאיפתו לעצמאות רודזיה תועיל הן לאוכלוסייתה הלבנה והן לזו השחורה. סמית הצהיר מעל כל במה כי לא תהיה ברודזיה במהלך שנות חייו "ממשלה לאומנית אפריקאית".[19]  בתגובה לעלייתו לשלטון של סמית, ולנוכח מה שנתפס כדעותיו הקיצוניות וכסירובו לתת לשחורים כל חלק בשלטון, הגיבה בריטניה בהגברת הלחץ המדיני על ממשלתו. בחודשים מאי ויוני 1964 ספקי נשק אמריקנים ובריטיים הטילו אמברגו לא פורמלי על מכירת נשק לכוחות הביטחון של רודזיה. בעוד באותו החודש, הודיע ראש הממשלה הבריטי דאגלס-יום לסמית כי רודזיה הדרומית לא תוזמן להשתתף בכנס ראשי ממשלות חבר העמים הבריטי אשר תוכנן להיערך מספר שבועות לאחר מכן בלונדון. צעד זה נתפס ברודזיה ככזה שנועד להעליב את סמית באופן אישי.[2][3] בספטמבר 1964, בניסיון לפתור את המשבר ולהרגיע את הרוחות, הזמין דאגלס-יום את סמית ללונדון, שם דנו השניים. דאגלס-יום קבע שבריטניה תסכים להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות, אך התנה זאת בכך שהעצמאות תהיה "מקובלת על העם במדינה בכללותו" (acceptable to the people of the country as a whole), כולל האוכלוסייה השחורה. סמית, משוכנע שהשחורים יתמכו בכך, הסכים. כעבור זמן קצר הוקפא המשא ומתן עקב הבחירות המתקרבות לפרלמנט הבריטי, אשר תוכננו להיערך כחודש לאחר מכן באוקטובר אותה השנה. דאגלס-יום התחייב בפני סמית שהמשא ומתן יחודש מיד לאחר הבחירות, אז תעמוד בפניו יד חופשית יותר להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות תוך כשנה.[3] מרוצה חזר סמית לסולסברי. במערכת הבחירות של שנת 1964 הפסיד לבסוף דאגלס-יום, והסיכומים בין סמית לדאגלס-יום ירדו לטמיון עם עלייתה של מפלגת הלייבור לשלטון. בראש מפלגת הלייבור ניצב מנהיגה הרולד וילסון, אשר התמנה מייד לראשות ממשלת הממלכה. כראש ממשלה, העמיד וילסון מול רודזיה קו ליברלי, ביקורתי ואנטי-קולוניאליסטי.[3] אל מול זאת בחר סמית לשאוף לענות על התנאי שהציב בפניו ראש הממשלה הבריטי הקודם - הוכחת רצונה של האוכלוסייה בעצמאות. לפיכך, כינסה ממשלת רודזיה כבר באותו החודש קבוצה של כמה מאות מנהיגים שבטיים שחורים על מנת לדון עמם בשאלת העצמאות. הכינוס, אשר ספג ביקורת רבה בעולם ובקרב ארגוני ההתנגדות השחורים, הסתיים בכך שחברי הכינוס קיבלו את הצעת הממשלה לעצמאות פה אחד. מספר ימים לאחר מכן, ב-5 בנובמבר, ארגנה הממשלה משאל עם בעניין שאלת העצמאות. במשאל, אשר יועד לאוכלוסייה הלבנה בלבד, כ-90% מכלל הבוחרים הביעו תמיכה בעצמאות.[2] לאחר משאל העם וכינוס ראשי השבטים, הכריז סמית כי דרישתה של בריטניה לכך שהעצמאות תהיה מקובלת על כלל העם, נענתה. מעבר לכך טען, אין סיבה כעת שבריטניה לא תסכים להכיר כעת בעצמאות רודזיה. בתום דבריו קרא לבריטניה לשלוח נציג לסולסברי להידבר עמו. וילסון סרב, ודרש להמשיך את המשא ומתן בלונדון באופן אישי מול סמית. על רקע חוסר הסכמה על המשך אפיק ההידברות בין הצדדים, המשא ומתן נקלע בחודשים הבאים לקיפאון מתמשך.[2] בין החודשים אפריל ומאי הייתה מצויה רודזיה בעיצומה של מערכת בחירות סוערת לפרלמנט, בהן קראה החזית הרודזית בראשות סמית לעצמאות מידית. על רקע זה, מערכת הבחירות גרמה להקצנת הרטוריקה של מנהיגי המיעוט הלבן ברודזיה. לבסוף, זכתה החזית ב-50 מושבים מתוך כלל ה-65, תוך כדי שהיא מבצרת בכך את עוצמתה הפוליטית.[20][21] נחוש להכריז על עצמאותה של רודזיה בכל מקרה, החליט איאן סמית לצאת בתחילת אוקטובר 1965 ללונדון לפגישה שהגדיר כאחרונה עם ההנהגה הבריטית, במטרה לנסות בכל זאת להשיג ממנה הכרה והסכמה לצעדיו. ללא הפתעה מצד גורם כלשהו, הפגישה בין וילסון לסמית לא עלתה יפה, וב-12 באוקטובר חזר סמית לרודזיה ללא שום התקדמות. מייד ביום המחרת יצאו השניים בהצהרות טלוויזיוניות בזה אחר זה, וקראו האחד לשני לגלות גמישות בעמדותיו. על רקע הידרדרות השיח בין ראשי הממשלה לוויכוח תקשורתי פומבי, היה נראה שאין עוד בנמצא דרך לפתור את המצב המדיני הסבוך. אך במפתיע, ניסה וילסון בצעד נואש בהמשך חודש אוקטובר למצוא פתרון בכל זאת, ונסע בעצמו לסולסברי על מנת להיפגש עם סמית ולחדש את המשא ומתן. סמית ניסה להציע את תמיכת בריטניה בעצמאות בתנאי להקלת הקריטריונים אשר מנעו מהשחורים במידה רבה את השתתפותם במערכת הפוליטית. כל הצעותיו של סמית היו נראים בפני וילסון כלא מספיק נדיבות, וככאלו שלא יקיימו דמוקרטיה אמיתית ברודזיה. וילסון המשיך לייצג בצורה בלתי מתפשרת את הקו הבריטי המקורי אשר קבע כי "אין עצמאות לפני שלטון רוב" (No independence before majority rule), ולכן התנגד להסתפק בהצעות הפשרה של סמית וממשלתו.[2][22] ב-30 באוקטובר שב וילסון ללונדון, לא לפני שסיכם ברגע האחרון עם סמית על שליחת ועדת חקירה מלכותית לרודזיה אשר תשאף למצוא פתרון לסוגיה. עם זאת, הוועדה לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, לאחר שהצדדים התקשו להסכים על תנאי עבודתה.[2] הכרזת העצמאות והשלכותיה
לאחר שהגיעו ללונדון ידיעות על כוונה מידית של סמית להכריז על עצמאות באופן חד-צדדי, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-11 בנובמבר, נערכה שיחת טלפון בין וילסון לסמית ביוזמת הראשון, אשר ניסה לשכנע את סמית לדחות את ההכרזה ולחדש את המשא ומתן. סמית סרב, וכינס את ממשלתו לפי תוכניתו להצבעה סופית על הכרזת העצמאות. ההצבעה עברה פה אחד, וטקס ההכרזה נקבע לאותו היום.[23] בשעה 11:00, החל איאן סמית להקריא את הכרזת העצמאות. בסופה, אל מול מחיאות הכפיים של הקהל, חתמו חברי ממשלת רודזיה על הכרזת העצמאות, והצטלמו לתמונה רשמית.[24] בעיני ממשלת רודזיה הכרזת העצמאות סיימה את תקופת המושבה, והפכה את המדינה למדינה עצמאית שהיא ממלכה בחבר העמים הבריטי, במעמד זהה לזה של אוסטרליה לדוגמה.[8][2] מספר שעות לאחר הכרזת העצמאות, הורה ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון למושל המושבה המפרי גיבס לפטר את ראש ממשלת רודזיה סמית ואת יתר שרי הממשלה. גיבס עשה זאת, תוך כדי שהוא מאשים את סמית ואנשיו בבגידה. ממשלת רודזיה הביעה התעלמות מהצעד הפורמלי של גיבס, תוך כדי ציון כי החוקה החדשה של רודזיה לא מקנה למושל המושבה עוד סמכויות שלטוניות בה.[25] ממשלת רודזיה ליוותה את הכרזת העצמאות והחודשים שלאחריה בהכרזה על מצב חירום לאומי, על מנת לייצב את המדינה. בכלל זה נעצרו כמה מתנגדים פוליטיים, צנזורה נכפתה על העיתונות ושאר כלי התקשורת, ותקנות קיצוב הוטלו על השימוש בבנזין. בדרך כלל החדשות על הכרזת העצמאות התקבלו על ידי הלבנים באהדה. גם האוכלוסייה השחורה נמנעה תחילה מתגובות חריפות, מלבד כמה דיווחים על רגימה באבנים של מכוניות של אזרחים לבנים בשכונות שחורות בפאתי בולוואיו.[2] אף על פי שכאמור מבקרים זרים שונים מציינים את מה שנתפס בעיניהם כשהשלמה של השחורים ברודזיה עם עצמאות ארצם תחת שלטון המיעוט הלבן, ארגוני ההתנגדות השונים של אוכלוסייה הקפידו לגלות ביקורת חריפה על ממשלת סמית, תוך טענה שהם המייצגים האמתיים של השחורים ברודזיה. כך למשל ג'ייסון מויו, איש ארגון ההתנגדות השחור ZAPU אשר באותה העת שהה בלונדון, תיאר את הכרזת העצמאות כאקט של "בגידה ומרד" בבריטניה, קבע כי "חייהם של ארבעה מיליוני אפריקאים בלתי חמושים עומדים כעת סכנה".[26]  ב-25 בנובמבר, כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות, התכנס הפרלמנט הרודזי לישיבה סוערת.[20] בעוד שחברי החזית הרודזית, מפלגת השלטון בעלת הדומיננטיות הרחבה בפרלמנט הביעו שביעות רצון מצעדי הממשלה, הפגינה האופוזיציה צעדים נמרצים. בלט בהתנהלותו חבר הפרלמנט העצמאי אהרן פאליי, אשר טען כי הכרזת העצמאות איננה חוקית. לאחר שקולות המחאה של פאליי לא פסקו, הציע יושב ראש הפרלמנט לפאליי ומכל מי שמתנגד לצעדי הממשלה לעזוב את המקום, ולתת לישיבת הפרלמנט להמשיך כסדרה. פאליי סירב והמשיך להשמיע את מחאותיו, עד שהוצא בכוח מהפרלמנט על ידי כוח המשמר המקומי, תוך כדי שהוא צועק "אלוהים נצור את המלכה!".[27] בעקבות פאליי יצאו במחאה מהאולם חברי פרלמנט נוספים מהאופוזיציה.[20] כלפי חוץ, הביע ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון תדהמה על צעדו של איאן סמית. הוא קבע כי הכרזת העצמאית איננה חוקית ומהווה בגידה ומרד בממלכה. תוך כך שנתמך על ידי כלל המפלגות בפרלמנט, לרבות השמרנים והליברלים, קרא וילסון לתושבי רודזיה כולם שלא לשתף פעולה עם ממשלת סמית.[2][20] תוך כמה שעות מהכרזת העצמאות, התכנסה העצרת הכללית של האומות המאוחדות לכינוס חירום. בסוף הכינוס, הצביעו 107 חברות העצרת בעד גינוי ממשלת רודזיה, אל מול התנגדותן של שתי מדינות בלבד: דרום אפריקה ופורטוגל. צרפת נמנעה.[20] ביום המחרת, התכנסה גם מועצת הביטחון לדון במשבר, וקיבלה את החלטה 216 (United Nations Security Council Resolution 216), אשר גינתה את הכרזת העצמאות כגזענית ובלתי חוקית, וקראה לכל המדינות לסרב להכיר בעצמאותה של רודזיה או לסייע לממשלתה. כשבוע לאחר מכן, התכנסה מועצת מועצת הביטחון בשנית וקיבלה את החלטה 217 (United Nations Security Council Resolution 217), אשר הרחיבה את ההחלטה הקודמת. שתי ההחלטות התקבלו פה אחד למעט הימנעות של צרפת.[4] בלונדון, נציגיהם של ארגוני ההתנגדות השחורים אשר שהו בעיר קראו לבריטניה להפיל את השלטון הלבן ברודזיה באמצעות פלישה צבאית. לדרישה הצטרפו גם כמה חברי פרלמנט בריטים. עם זאת בבריטניה סירבו לדרדר את המצב למלחמה בין בריטים לבריטים, דבר אשר הופגן גם מצידו של ראש ממשלת רודזיה סמית, אשר קבע כי לא תהיה "מלחמת אחים".[20] ברם פנו הבריטים להטלת סנקציות כלכליות על רודזיה. בתוך כך הם גירשו את רודזיה מחברות בגוש השטרלינג, אסרו על יבוא סוכר, טבק ומוצרים אחרים מרודזיה, והטילו איסור על יצוא נפט למדינה. בניסיון אקטיבי למנוע אספקת נפט ומוצרים אחרים לרודזיה, במרץ 1966 הורה וילסון לנתק את קווי האספקה המרכזיים של רודזיה, בהם השתמשה המדינה ליבוא וליצוא בעיקר בנמל הים הפורטוגזי בעיר החוף ביירה שבמוזמביק. הצי המלכותי הבריטי לצורך כך הוציא לפועל את הסגר ביירה - מצור ימי. עוד קודם לכן, בינואר אותה השנה צפה וילסון כי החרמות והלחץ הדיפלומטי יאלצו את סמית להיכנע לבריטניה "תוך שבועות".[20] בפועל התבדה וילסון כמו רבים אחרים, ורודזיה הצליחה לממש בהצלחה לא מבוטלת את עצמאותה למשך כחמש עשרה שנים, עד לשנת 1979. תור הזהב הרודזי
 בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, כלכלת רודזיה נהנתה מתקופה של צמיחה ושגשוג. הכלכלה הייתה מגוונת והסתמכה על מספר מגזרים מרכזיים: חקלאות, תעשייה וכרייה. החקלאות הרודזית התבססה על גידולים כמו טבק, תירס, כותנה וסוכר, והייתה מפותחת ביותר בזכות האקלים הנוח והקרקעות הפוריות. מגזר החקלאות סיפק תעסוקה למספר רב של תושבים והיה גורם מרכזי ביצוא הרודזי. התעשייה התפתחה אף היא במהלך תקופה זו, עם השקעות נרחבות במפעלי ייצור מקומיים, כולל תעשיות מתכת, כימיה וטקסטיל. מפעלי התעשייה תרמו לגיוון הכלכלה ולהקטנת התלות בייבוא. תעשיית הכרייה הייתה ענף חשוב נוסף, עם ייצוא של מינרלים כמו כרום, נחושת וזהב, שהכניסו למדינה מטבע חוץ משמעותי.המדיניות הכלכלית של הממשלה כללה עידוד יזמות פרטית והשקעות זרות, מה שסייע לבסס כלכלה יציבה וצומחת. הרודזים הלבנים, שהחזיקו ברוב ההון והמשאבים, השקיעו רבות בפיתוח תשתיות כגון תחבורה, חשמל ומים, שהיו קריטיים להמשך הצמיחה הכלכלית. בתחילת שנות ה-60, התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) צמח בשיעור שנתי ממוצע של כ-7%, בעיקר בזכות מגזרי החקלאות, התעשייה והכרייה. רודזיה הייתה אחת המדינות המפותחות ביותר באפריקה מבחינת התמ"ג לנפש, והכלכלה המקומית התאפיינה בגיוון וביכולת ייצור גבוהה.עם הכרזת העצמאות של רודזיה ב-1965, החלו סנקציות כלכליות בינלאומיות שהוטלו על ידי האו"ם. למרות זאת, במהלך השנים הראשונות שלאחר הכרזת העצמאות, התמ"ג המשיך לצמוח, אם כי בקצב איטי יותר, בשל מאמצי הממשלה להשיג עצמאות כלכלית ולהגביר את הייצור המקומי. בשנות ה-70, התמ"ג של רודזיה החל לסבול מירידה משמעותית. הסנקציות הכלכליות החריפו, ומלחמת הסבך, שהחלה ב-1972, הוסיפה ללחץ על הכלכלה. תשתיות נפגעו, המגזר החקלאי סבל ממחסור בכוח אדם ומשאבים, והוצאות הביטחון הגבוהות הכבידו על התקציב הלאומי. בתקופה זו, נרשמה ירידה בתמ"ג, אינפלציה גבוהה ועלייה באבטלה.בשלהי שנות ה-70, התמ"ג היה במגמת ירידה תלולה. המשבר הכלכלי והבידוד הבינלאומי הובילו לשחיקה משמעותית ביכולת הייצור וביצוא. בשנת 1980, עם קבלת העצמאות והפיכתה של רודזיה לזימבבואה תחת הנהגת הרוב השחור, התמ"ג היה בשפל. הכלכלה עמדה בפני אתגרי שיקום משמעותיים, והיה צורך במדיניות כלכלית חדשה על מנת לייצב את המדינה ולעודד צמיחה מחדש. מבחינה תיירותית בתחילת שנות ה-60, רודזיה הייתה יעד מבוקש לתיירים רבים בשל נופיה המרהיבים, חיות הבר הייחודיות ואתרי הטבע המרהיבים. מפלי ויקטוריה, אחד משבעת פלאי תבל, והפארקים הלאומיים כמו וואנקה ומטובו משכו אליהם חובבי טבע, חוקרים וציידים מקצועיים מרחבי העולם. הכרזת העצמאות הקשתה על התיירים הבינלאומיים להגיע לרודזיה. אף על פי כן, תיירים מדרום אפריקה וממדינות שכנות אחרות המשיכו להגיע, ונעשו מאמצים לפתח תיירות פנים. בשנות ה-70 המצב הביטחוני הלא יציב, יחד עם סנקציות כלכליות קשות, גרמו לירידה חדה במספר התיירים. רבים נמנעו מלהגיע למדינה בשל החשש מהאלימות ומהמצב הפוליטי המעורער. עם זאת, במהלך שנות ה-70, עדיין הגיעו לרודזיה תיירים נועזים וחובבי טבע, בעיקר ציידים מקצועיים שנמשכו לאפשרויות הציד הייחודיות שהמדינה הציעה. אזורים מסוימים במדינה, שהיו פחות מושפעים מהסכסוך, המשיכו לארח תיירים, וחוו חוויות טבע פראי ושמורות טבע עשירות בחיות בר. מדינה במלחמה.jpg)
משא ומתן וקץ שלטון האדם הלבןאוכלוסייה
התפלגות גזעית
ערים ועיירותמקומות יישוב עיקריים ברודזיה   בולוואיו גוולו אומטאלי קיו קיו גאטומה וואנקייה פורט ויקטוריה שבאני סינויה רדכליף קאריבה מפלי ויקטוריה  סולסברי 
פוליטיקה
סמלים רשמיים 
חגים לאומיים
ניתוח ישראלי של רודזיהבשנת 2019 הוציא ההיסטוריון יגיל הנקין בהוצאת מערכות את הספר: "כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965"[32]שבו הוא מנתח את מצבה של רודזיה מכל הבחינות הן הצבאית הן המדינית והן הכלכלית ובסופו מובאות המלצות ליישום הטקטיקה הרודזית בארץ. הספר נחשב לספר המקיף ביותר שנכתב על רודזיה. ראו גםקישורים חיצוניים
תעודה וקטעי תעמולה
דיווחים עיתונאיים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
