בְּנֵי-קֶדֶם הוא שמו של עםנוודים המוזכר במקרא, אשר זהותו המדויקת אינה ידועה. בני קדם נדדו מזרחית לארץ ישראל, מחלקו הצפוני של המדבר הערבי, דרך המדבר הסורי באכה נהרפרת, ומכאן מקור שמם. במקרא הם מוזכרים לרוב בהקשר של עימותים עם אוכלוסיית הקבע של ספרבמדבר. חוקרים נחלקו בדעותיהם בדבר זיהוים המדויק, בעוד שחלקם מציעים לזהות את בני קדם עם הארמים והשבטים הערביים של חצי האי ערב (דוגמת קדר והנבטים), אחרים טוענים כי לא מדובר בעם מסוים כלל, אלא בסך הכל בכינוי לקבוצה של שבטים שתחום מושבם העיקרי היה מזרחית לארץ ישראל[1][2].
כאשר ברח יעקב מפני עשו אחיו, שרצה להורגו על שבערמה התברך מפי יצחק אביו בהתחזות לאחיו, הוא שם פניו אל 'ארץ בני קדם', באזכור זה ברור שהמדובר הוא על ארץ ארם נהריים: