|
קדר (שבט וממלכה) קֵדָר היה שבט ערבי עתיק ששכן בצפון חצי האי ערב ובמדבר הסורי. במהלך האלף הראשון לפנה"ס התפתח השבט והפך לממלכה ערבית או לפדרציה בין-שבטית, שהגיעה לשיא כוחה במאה החמישית לפנה"ס. זוהי הממלכה הגדולה הראשונה שנקראה בתקופתה בשם "ערבית", אם כי לא כל השבטים והקבוצות במזרח הקרוב הקדום היו חלק ממנה. מוקד פעילותה של הממלכה היה בעיר העתיקה ונווה המדבר דוּמָה (כיום, דומאת אל-ג’נדל) בצפון חצי האי ערב, דרומית-מזרחית לגבול ירדן-סעודיה של זמננו. מלכת קדר הראשונה המוכרת, זביבה מלכת הערבים, הופיעה לראשונה בכתובות אשוריות באמצע המאה השמינית לפנה"ס, ומאז נזכרה הממלכה בתעודות רבות המתארות את היחסים והמאבקים בינה ובין האימפריות השולטות במזרח הקרוב הקדום. אין הגדרה ברורה של גבולות הממלכה, ושטחיה מצוינים באמצעות אזורי פעילותה ונוכחותה, ודרכי הסחר (דרך הבשמים ונתיבי מסחר אחרים) שבהן שלטה. פעילותה הכלכלית העיקרית של הממלכה ועיקר חשיבותה בזירה האזורית היו בתחום המסחר, ושטחיה כללו בתחילה, מהמאה השביעית לפנה"ס, את צפון המדבר הסורו-ערבי, והתרחבו עם הזמן. בשיא כוחה, בתקופת הממלכה האחמנית, השתרעה קדר מדרום בבל במזרח לדלתת הנילוס במערב, ומצפון חצי האי ערב בדרום לצפון המדבר הסורו-ערבי בצפון. קיימת תמימות דעים כיום שהמבנה השלטוני של קדר היה בעיקרו מבוזר במתכונת כמו-פדרטיבית או במעין קונפדרציה. בראש הממלכה עמדה לעיתים מלכה שליטה שהייתה אחראית על ענייני הדת והניהול האזרחי, ומלך שהיה אחראי על הפעילות הצבאית. אלה היו לעיתים זוג נשוי או אחים. לאחר כ-500 שנה מאז הופעתה בתעודות, סביב המאה השנייה לפנה"ס, דעך כוחה של קדר, והשטחים החשובים שהיו בהשפעתה במערב, עברו לשליטת הנבטים, שאף כבשו את בירת קדר, דומה, במאה הראשונה לפנה"ס. אטימולוגיה מקורו של הכינוי קדר אינו ידוע. השם קדר מופיע בתעודות אכדיות בשפה האשורית ללא רמז למשמעותו. בערבית מכונה השבט במספר וריאציות: קֶדָר, קָאיְדָר, קָאיְדָ’ר, קָאיְצָ’ר, וייתכן שמקורו בשורש ק.ד.ר., שמשמעותו היא למדוד, לחשב, להעריך, לצוות, למנות, לנהל, להטיל סמכות ולאפשר. כמו כן, קיימת גם המשמעות המוכרת גם מעברית – לבשל.[1] בתנ"ך מופיע השם "קֵדָר" כשם בנו השני של ישמעאל.[2] שם זה מהווה מקור למסורות רבות בדבר מקור מוצאם של הקדרים, אך על-פי ההערכה המחקרית משקף שם של שבט שכבר היה קיים בעת הופעת הסיפור המקראי. בתעודות מרשה (אנ') מופיע עם המכונה בארמית "קדרין" ומוערך שמדובר בקדרים. גם במקרה זה לא ברור מהו מקור השם והאם יש קשר לאמנות הקדרות.[3] לפי חלק מהמקורות, מקור השם הוא במילה המייצגת את צבעם הכהה של אוהלי הנוודים העשויים מיריעות עור הצאן. מקורה של פרשנות זו הוא בשימוש שנעשה בשירה המוסלמית במילה חִידְר, או בשורש שלו ח.ד.ר., המשקף מרקם שחור ואפל, בהשאלה מהפסוק בשיר השירים "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה",[4] כדימוי לצבע השחור באוהלי הקדרים, וייתכן שאף בהקשר למקור שמו של השבט (במובן של אנשי האוהלים השחורים).[5] מוצאבארכאולוגיה ובמחקר אין בידינו מידע באשר למוצא החברה שאכלסה את שטחי פעילות ממלכת קדר בעת קיומה. מחפירות ארכאולוגיות שהתבצעו באתרים בצפון מערב חצי האי ערב, כולל בדומה (כיום דומאת אל-ג’נדל), עולה תמונה של רצף נוכחות אנושית מהתקופה הפלאוליתית, וקיומם של יישובי קבע בעלי מוקדי ממשל ופולחן סביב נווי המדבר באזור, לפחות מהתקופה הכלקוליתית.[7] דוגמה בולטת למוקד פעילות קבוע באזור, ניתן למצוא באתר הפולחני אל-רָגָ'גִ'יל, כ-30 ק"מ מזרחית לדומאת אל-ג’נדל.[8] חפירות בדומאת אל-ג’נדל עצמה, שהתנהלו בשנות ה-80 של המאה ה-20 וב-2010, זיהו שכבה מתקופת הברזל, אולם מוקד החפירות היה בחשיפת ממצאים ארכאולוגיים מהתקופה הרומית, ולא ברור אם הממצאים מתקופת הברזל מהווים רצף של אותה תרבות מתקופות קודמות. לפיכך, לא ניתן לבסס הערכה על מוצא הקדרים מעבר להערכה שמקורם מאוכלוסיית הנוודים שפעלה בצפון חצי האי ערב ובאזור המדבר הסורי. במסורת
במסורת היהודיתבמסורות המונותאיסטיות מקור השם קדר מופיע ברשימות הגנאלוגיה האברהמית – צאצאיו של אברהם עם קטורה והגר, כמסופר בספר בראשית:
וכן בדבריו של ה' לאברהם לגבי גודלו של הענף הישמעאלי:
התיאורים המקראיים הללו בספר בראשית מייחסים לקדר מוצא חצי שמי (אברהם) וחצי חמי (כלומר צפון מזרח אפריקני – מצרי). ניתוח הרשימות הגנאלוגיות מול הממצאים הארכאולוגיים במזרח הקרוב הקדום, מצביע על התאמה של שמות הצאצאים לשבטים, לקבוצות אתניות, לממלכות ולמקומות מרכזיים באזור שמסביב לכנען. כלומר, רשימות גנאלוגיות שמשקפות תפוצת עמים, שבטים ואתרים קיימים בעת כתיבת החיבור.[12] החלוקה בין צאצאי קטורה לבני הגר היא בעיקר באורח חיים ובמעמד כלכלי. צאצאי קטורה מוכרים בעיקר כיושבי קבע ששלטו בצירי המסחר המרכזיים של המזרח הקרוב הקדום, וצאצאי הגר מוכרים כשבטים נוודיים במרחב הקרוב לכנען, או כפי שמציינים הפסוקים – המרחב שבין מצרים למסופוטמיה. אופיים הנוודי של בני ישמעאל בא לידי ביטוי גם בדברי מלאך ה' להגר:
תיאור מקראי זה מציב את קדר כשני מבין שנים-עשר בניו של ישמעאל בן הגר ואברהם, אחרי נביות. כלומר, בקרבת מוצא עם שבטים נוודיים אחרים במרחב המדבר הסורו-ערבי, שלעתיד יקראו בפי המסופוטמים ובמקרא - "ערבים" (אם כי, בגנאלוגיה האברהמית לא מוזכר כלל המושג ערבים).[14] גם בספרות היהודית של תקופת בית שני מיוחסים הערבים למקור הישמעאלי. בספר יהודית, המתוארך למאה הרביעית לפנה"ס, מוזכרים ישמעאלים כעם היושב בקצה המדבר.[15] בספר היובלים, המתוארך למאה השנייה לפנה"ס, קיימת התייחסות ישירה למוצא הערבים והישמעאלים מישמעאל בן-אברהם. בפרק כ’, העוסק בצוואת אברהם, מצוין:
עדות מרכזית נוספת לזיהויו של ישמעאל כאב המייסד של העם הערבי מצויה בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, שבו מתייחס ההיסטוריון היהודי במאה הראשונה לספירה לסיפור המקראי של ישמעאל ולנוהג ברית המילה[17] הנהוג הן ביהדות והן בקרב מי שהוא זיהה כערבים (ובתקופתו, כנראה הנבטים). לטענתו, הערבים מבצעים את ברית המילה בגיל 13 בגלל ההיסטוריה של ישמעאל כבנה של פילגש אברהם,[דרוש מקור: איפה מופיעה הטענה הזו?] אשר נימול באותו גיל. באותו הקשר הוא מתייחס אל ישמעאל כמייסד של העם הערבי,[18] ומציין שאברהם הוריש לישמעאל ולצאצאיו את אדמת הערבים.[19] על פי המקורות העתיקים הללו, נראה כי גם ללא קשר ישיר לקדר, הזיקה הגנאלוגית בין ישמעאל לערבים הייתה מסורת נפוצה בקרב שבטי צפון מערב חצי האי ערב כבר לפני אימוץ הנרטיב האברהמי בידי מוחמד במאה השביעית לספירה, וייתכן שרכיב זה בסיפור בספר בראשית שיקף מסורת ונרטיב מקומי של השבטים הנוודים באזור. במסורת האסלאמיתבמסורת האסלאמית מוצאו של קדר נגזר מהגנאלוגיה האברהמית, כאחד מבני ישמעאל. על בסיס מסורת זו, ישמעאל הוא אביהם הקדמון של כל הערבים ואלה אף נקראים "בני ישמעאל". אומנם קיים בסיס מוצק לטענה זו בחדית' על דברי מוחמד: "כל הערבים הם צאצאי ישמעאל בן אברהם",[20] אולם לגישה זו וריאציות שונות, הן במישור הגנאלוגי המובהק (מי ילד את מי ומתי), והן במישור הקשר לאמונה המוסלמית:
בהמשך לקו הגנאלוגי הזה, התמקדה המסורת המוסלמית בהתפתחותם של כל הערבים משני הבנים הבכורים של ישמעאל – נביות וקדר (או כפי שנהגו בערבית נָבִית וקָאיְדָר). קיימת מחלוקת בין חוקרים מדוע דווקא שני בנים אלה נבחרו לשמש כאבות הערבים במסורת המוסלמית:
פריסה גאוגרפית הגדרת גבולות ברורים בישות מדינית של נוודים איננה אפשרית כפי שניתן לתאר גבולות של ישויות מדיניות המבוססות על יישובי קבע. לפיכך, שטחי השליטה וההשפעה של ממלכת קדר, נחשבים כמרחבי הפעילות של שבטי הממלכה, וחלקם נפרשו לשטחים נרחבים גם בתוך גבולותיהן של ממלכות אחרות באזור.[28][29]  מכלל המקורות ההיסטוריים על הקדרים, קיימת תמימות דעים בקרב החוקרים שהמוקד הגאוגרפי של השבט הוא ביישוב ונווה המדבר הגדול דֻמָה (נקראה אָדֻמָתֻ באכדית בפי האשורים והבבלים ודֻמָאת אל-גֻ’נְדָאל במקורות הערביים והמוסלמיים וכיום) בדרום ערוץ ואדי אל-סירחאן, בצפון חצי האי ערב, במחוז אל-גָ’אוּף, דרומית-מזרחית לגבול ירדן-סעודיה של ימינו, על ציר המסחר המרכזי בין המפרץ הפרסי לצפון סיני ולדלתת הנילוס המצרית.[30] נווה מדבר זה שימש צומת מרכזי למספר צירי סחר[31]:
על פי תיאורי הקדרים במקרא ותיאורם בתיעוד האשורי מהמאה השמינית לפנה"ס כשוכני אוהלים ונוודים, נראה ששטחי המרעה והנוודות שלהם התפרסו על שטח רחב יותר במרחב צפון חצי האי ערב, עבר הירדן וצפון המדבר הסורו-ערבי.[32] על פי תיעוד מתקופתם של סנחריב, אסרחדון ואשורבניפל במהלך המאה השביעית לפנה"ס, פעלו שבטים ערביים בהנהגת הקדרים גם בדרום בבל, מזרחית למוקד פעילותם.[33] בתקופה האחמנית, במאה השישית והחמישית לפנה"ס, פעלו הקדרים גם בנגב, בצפון סיני, בואכה הדלתה המצרית.[34] תיאורים אלה מצביעים על תהליך התרחבות מתמשך של שטחי הפעילות הקדרית, מגרעין מצומצם באזור ואדי סירחאן, מערבה ודרומה לשטחים נרחבים ביותר. בתקופת שיא עוצמתה של ממלכת קדר במאה החמישית לפנה"ס, התפרש מרחב פעילותה בין דרום בבל (ככל הנראה, לא ממש על גדות המפרץ הפרסי) במזרח, ועד מזרח מצרים במערב. באשר לגבולות הדרומיים של קדר, קיימת מחלוקת לגבי השליטה של הממלכה בשני נווי המדבר החשובים הנוספים בצפון חצי האי ערב – תימא ודדן – דרום מערבית לדומה. מקורות רבים מתייחסים אל ערים אלה כיחידות פוליטיות ותרבותיות נפרדות (כולל ניב לשוני נפרד) ואף מציינים שושלות מלכים עצמאיות. מנגד, מחקרים אחרים מתייחסים לשלושת נווי המדבר, דומה, תימא ודדן כחלק מיחידה מדינית עצמאית גדולה. נקודת המחלוקת מתייחסת לתקופת כיבוש צפון חצי האי ערב בידי המלך הבבלי האחרון, נבונאיד, למשך 10 שנים (555-545 לפנה"ס)[35] ותקופת האימפריה הפרסית.[36][37] הראשונים טוענים שחורבן מואב ועמון בידי נבוכדנצר והלחץ על הקדרים בתקופת נבונאיד גרמו להתפשטותם הקדרים מאזור דומה לאזור עבר הירדן, ולאחר התמוטטות האימפריה הבבלית, חזרו והתפשטו לכל הכיוונים, כולל חזרה למוקדי הפעילות הקודמים שלהם.[38] השניים טוענים שנבונאיד כבש את דומה בדרכו לעיר תימא ומסתמכים על כתובות בתימא המזכירות אדם בשם "גשם", המוכר כמלך קידר בתקופה הפרסית. היסטוריהמקורותעיקר המידע על קורותיהם של הקדרים נמצא במקורות חיצוניים ורק מיעוטו בכתובות קצרות ומעטות של הקדרים עצמם, כמו כתובות מלכותיות אשוריות (רוב המידע הקיים), מידע עקיף מכתובות מלכותיות בבליות, מידע מרומז במקרא, כתובות מקוריות מעטות של הקדרים עצמם מהתקופה הפרסית, וכן מעדויות של היסטוריונים יווניים. חפירות ארכאולוגיות מעטות בלבד בוצעו באתרים קדריים, וגם אלה התמקדו בתקופות מאוחרות בהיסטוריה של הקדרים (כגון בדומה, בירתם). בעיה בולטת במיוחד היא האופן שבו הגדירו האשורים את הקדרים בכתובות השונות, לעומת האופן שבו הגדירו את שאר הערבים ואת קבוצות הנוודים האחרות במזרח הקרוב הקדום. קושי משמעותי קיים בהפרדה במקורות בין המושג "קדרים" למושג "ערבים" ומשמעות המושג "ערבים" עצמו. באופן כללי ניתן לומר שהאשורים ראו בקדרים קבוצה מובחנת בתוך כלל האוכלוסיות הנוודיות שהוגדרו כערבים. אך בתעודות עצמן התייחסו אליהם לעיתים בשם זה ולעיתים בשם השני. בתעודה אשורית אחת אף מוזכרים הערבים והקדרים כשתי קבוצות נפרדות באותה היררכיה. גם מנהיגי הקדרים מכונים לעיתים מלכי הערבים ולעיתים מלכי הקדרים. חוסר עקביות זה מקשה על בירור זהות קבוצות השבטים המוזכרות בתעודות ותפקידי האנשים המוזכרים בהן.[39] למרות זאת, קיימת הסכמה כללית זהירה בקרב החוקרים לגבי הזהות הקדרית, גם של מלכים ומלכות שאינם מכונים באופן מפורש כקדרים. עיקר הזיהוי של אזכורי הערבים בתעודות עם קדרים מתבסס על שלושה הקשרים:
תולדות הקדריםקיימת מחלוקת בקרב החוקרים האם הערבי הראשון המוזכר בתיעוד הארכאולוגי, גינדיבו, היה מלכה של קדר. מקצתם טוענים שחשיבותו במערכת האזורית של צפון הלבנט ואזכורו כאחד ממלכי קואליציית המרד נגד שלמנאסר השלישי ב-853 לפנה"ס, מצביעה על היותו מנהיג מסגרת על-שבטית גדולה כגון קדר. עם זאת, טוען לדוגמה פרופ’ ישראל אפעל, שחקר את הערבים בתקופה הקדומה, שאי הזכרתם של ערבים בכלל במסעות מלחמה אשוריים בצפון עבר הירדן והחורן וכן גם מיקומו של קרב קרקר, שבהקשרו מוזכר גינדיבו במצבת כורח האשורית בצפון סוריה, מצביעים על כך שגינדיבו שכן באזור צפון ואדי סירחאן וצפון המדבר הסורי-ערבי ולאו דווקא באזור דרום ואדי סירחן והעיר דומה בה שכנו הקדרים.[41][42] ככלל, גינדיבו אינו מוזכר במחקרים כחלק מהרצף ההיסטורי של ממלכת קדר. המלכות הראשונות - זביבה ושמשי
הדמות הקדרית הראשונה שמוזכרת בתיעוד הארכאולוגי היא זביבה מלכת הערבים. זביבה מוזכרת לראשונה בשנת 739-740 לפנה"ס ברשימת מעלי מס לאימפריה האשורית, שהופיעה במצבה שהתגלתה בחפירות בכרמנשה שבמערב איראן.[44] אף על פי שאיננה נזכרת ישירות בהקשר של קדר, יש הרואים בה את המלכה המזוהה הראשונה של הממלכה, לאור הקשר האפשרי שלה לעיר ששימשה כמוקד השלטוני של השבט, דומה (אדומתו, בפי האשורים), על רקע זהותה הקדרית של מי שמוערכת כיורשתה (שמשי), וכן על בסיס אזכור הערבים יחד עם הקדרים באותה מצבה. ב-738 לפנה"ס, בקטע מהאנלים של תגלת פלאסר השלישי הופיעה זביבה כמלכת הערבים שוב, ברשימת מעלי מיסים לאשור.[45] אף שאין ביטחון בזהותה של זביבה כמלכת קדר באופן ממוקד, ברור מאזכור הקדרים בכתובת מ-740 לפנה"ס, שלפחות מאמצע המאה השמינית לפנה"ס התקיימה ממלכת קדר כגורם מוכר ומשמעותי בזירת המזרח הקרוב.[46][47][48] לא ידוע מתי בדיוק הסתיים שלטונה של זביבה. בפעם הבאה שאנו נחשפים בתיעוד האשורי למנהיג ערבי, שוב מדובר במלכה – שמשי מלכת הערבים, בשלהי תקופת שלטון תגלת פלאסר השלישי. על פי שברי אנלים מלכותיים אשוריים, ככל הנראה משנת 733 לפנה"ס, השתתפה שמשי מלכת הערבים באחת המרידות האזוריות במערב האימפריה האשורית. מהתיאור האשורי נראה שבתחילה הצהירה שמשי על נאמנות לאשורים, גם כאשר חלק מהממלכות במערב האימפריה החלו למרוד נגד תגלת פלאסר השלישי. לאחר הכנעת המרד של פקח בן רמליהו הישראלי ורצין מלך ארם-דמשק ב-734 לפנה"ס, השתתפה שמשי במרד נגד האשורים בשנת 733 לפנה"ס, ייתכן שיחד עם מלך עזה הפלשתי, וספגת מפלה מוחצת. לאחר שניסתה למלט את נפשה, מהרי חורן לכיוון המדבר הערבי בסביבות ואדי סירחאן, נכנעה שמשי למלך האשורי ושילמה בחבילת מנחות עשירה כדי לצאת בשלום מהפרשה.[49][50] חיוניותם של הערבים בקיום זרם בלתי מופרע של סחורות ורווחים, גרם במקרה זה להשארת שמשי על מקומה תחת פיקוח של ממונה אשורי.[51] הכמות הגדולה של תבלינים במיסים ששילמה שמשי לאשורים מצביעה על מקומה בסחר הבשמים והתבלינים מדרום ערב לאזור הלבנט, מצרים, וייתכן שגם אשור עצמה.[52] בתיעוד האשורי של התקופה, ניכרת שליטה ברורה של השלטונות האשוריים בצירי הסחר השונים בצפון הלבנט (סוריה המודרנית) באמצעות מגע ישיר עם השבטים הערביים שעסקו בשינוע הסחורות. בחלק מהתעודות אף טענו האשורים לקבלת מנחות מאזורים מרוחקים יותר, כגון מצרים וממלכת סבא בדרום ערב (או נציגות שלה בצפון מערב חצי האי ערב). יתרה מזו, ניכרת גם מגמה לשלב דמויות ערביות במינהל האשורי עצמו, ואף בצבא האשורי (כפי שעשו האשורים לכל תושבי השטחים שכבשו). תעודה מהמחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס אף מזכירה העברה של 125 גמלים לאשור במעורבותם של המלכה שמשי ושני קציני צבא (רָבּ קָסִיר) אשוריים בעלי שמות ערביים. התמונה המצטיירת מתעודות אלה היא של שיתוף פעולה בין השבטים והמסגרות העל-שבטיות הערביות עם האשורים, על רקע הרווחים הגבוהים שבניהול מסחר יעיל ויציב בדרכי המדבר הצפוני.[53] עם זאת, היו חוקרים שפירשו את ההופעה המשותפת של מלך מצרים, מלך סבא הדרום ערבית והמלכה שמשי בתיעוד העברת מנחות לאשורים, כרמז לקואליציית מרידות באשורים, שלא צלחה ובעקבותיה נדרשו המורדים לתשלום מנחות.[54] גם לגבי המלכה שמשי, אין נתונים ברורים לגבי מועד תחילת כהונתה ומועד סיומה. מוערך שהחליפה את זביבה סביב שנת 735 לפנה"ס ושלטה עד שנת 710 לפנה"ס לערך. תקופת "הזוגות" - יתיה-בסקאנו ותלחנו-חזאלבסוף המאה השמינית לפנה"ס ובתחילת השביעית, ניכרים סימנים להתרחבות שטחי הנוכחות והפעילות של הקדרים גם לדרום מסופוטמיה (דרום בבל) ולגבולה הדרומי של ממלכת יהודה בנגב. כתובות מתקופת סנחריב, מלך אשור בשנת 703 לפנה"ס, מזכירות יישובים רבים בעלי שמות ערביים בדרום בבל, כגון דֻר-אָבִיָתָ, דֻר-אֻעָיִת, דֻר-בִרְדָדָ, דֻר-אֻֻגֻרִ, דֻר-אָקִיָ וקִדְרִנָ, וייתכן שקיים קשר כלשהו בין יישובים אלה לממלכה הערבית.[55] כל היישובים הללו נמצאו בשטחים של שבטי בית-אמוקני ובית-דוקארי הכשדיים בין העיר בבל לעיר אור. נוכחות כה בולטת של יישובים ערביים באזור זה קשורה לתנועה ערה של סחר בציר מזרח-מערב בין דרום מסופוטמיה למערב המזרח הקדום, וכן לציר הסחר מדרום חצי האי ערב ומרכזו למסופוטמיה העשירה. עם זאת, נוכחות זו לא הגיעה למפרץ הפרסי עצמו ולא התערבה ישירות בפעילות המסחרית של ממלכות דילמון ומגן שם.[56] בתקופה זו עמדו בראש הממלכה הקדרית אח ואחות: מלכת הערבים יָתִיֶה (אנ') ואחיה בָאָסְקָנֻ. אלה חברו בשנת 703 לפנה"ס אל מלך בבל, מרודך בלדאן השני, יחד עם ממלכת עילם, ומרדו באימפריה האשורית. סנחריב נקט ביד קשה נגד מרד זה, ניצח את צבאו של מרודך בלאדן ונטל שלל רב, כולל כזה המזוהה עם רכוש הערבים.[57][58] בקצה המערבי של אזורי פעילותם, תמכו הקדרים גם במרד חזקיהו, מלך יהודה בשנת 701 לפנה"ס. כתובת מלכותית אשורית מתארת את דיכוי המרד, ובכלל זה מזכירה את הערבים לצדו של חזקיהו: "...את חזקיהו הוד האימה של מלכותי הכריע, והערבים ולוחמיו המובחרים אשר העביר לעיר בירתו ירושלים ברחו...".[59] מעורבותם במרד מצביעה על אינטרסים שהיו להם סביב ממלכת יהודה ונוכחותם באזור סביב יהודה – כנראה בדרום עבר הירדן ובנגב. גם אם המניע של הקדרים להצטרף למרידות נגד סנחריב היה כלכלי (שמירה על עצמאות ודומיננטיות בדרכי הסחר), מעורבותם הפעילה במרידות מצביעה על תפיסתם העצמית כגורם מדיני משמעותי בזירה האזורית וכפועל יוצא על נכונותם לפעול לטובת האינטרסים שלהם באופן צבאי-פוליטי. שלטונם של יתיה ובסקנו נמשך משנת 710 לפנה"ס עד 695 לפנה"ס, כלומר, משלהי תקופת סרגון השני ובחלק מתקופת שלטונו של סנחריב.[60] גם יורשיהם של יתיה ובאסקנו, תֶלְחֻנֻ, "מלכת הערבים", ואחיה חזאל, מלך הערבים,[61] ששלטו יחד מאז 695 לפנה"ס למשך 5–6 שנים, מוכרים בעיקר משום שמרדו באשורים. במקרה זה, התיעוד האשורי מאפשר הצצה לחלוקת התפקידים בין המלכה לאחיה – בעוד שתלחונו עסקה בעניינים אזרחיים ודתיים, אחיה פיקד על הצבא וניהל את המלחמה באשורים.[62] במרד, במהלך 690-689 לפנה"ס, ניצח סנחריב את צבאו של חזאל, רדף את צבא הקדרים מדרום בבל לעבר הבירה דומה, פשט על בירת הקדרים, ולקח עמו לאשור את תלחונו, את בתה תָבֻאָה ואת צלמי האלים ממקדשם.[63] האם והבת שוכנו כאסירות בארמון המלך האשורי, וחזאל, לאחר שנכנע לאשורים, נשאר לשלוט בקדר לבדו לעוד כ-14 שנים, עד 676 לפנה"ס, במהלך שלטונו של אסרחדון, בנו של סנחריב. כמו במקרה של שמשי, גם במקרה זה ניצחון צבאי של האשורים על קדר אין משמעו חורבן והרס, הן משום שקיים קושי להחריב רכוש של נוודים והם משום הרווח ההדדי של הערבים ושל האשורים בשמירה על מסגרת ששולטת על צירי סחר.[64]
בתקופת שלטון חזאל השתפר הקשר בין קדר לאשורים, הן משום רצונו של חזאל להחזיר את תלחונו וצלמי האלים חזרה לדומה, והן במסגרת מדיניות הפיוס הכללית שהנהיג אסרחדון אחרי המאבקים הסוערים שאפיינו את אביו. כך גם בתקופת שלטון בנו יָוֻתָע. דוגמה ליחסיו הטובים של אסרחדון עם הערבים (לא בהכרח הקדרים), היא הסיוע החיוני שקיבל מהם במסעו למצרים. ללא עזרתם של הערבים בנשיאת ציוד הצבא בחול המדברי ובניווט במדבר, הוא לא היה מצליח להשלים את מסעו.[66] בערוב ימיו של חזאל נזכרת בתיעוד האשורי פנייה שלו אל אסרחדון בבקשה להחזיר למקומם את תלחונו ובתה וכן את הצלמים שנלקחו ממקדש הקדרים. תבואה אכן הוחזרה יחד עם הצלמים, שחלקם אף הורכבו מחדש לאחר שהתפרקו או נופצו בעת מעברם לנינוה. זאת בתמורה להעלאת המיסים של הקדרים לאשור, כולל בשמים שמרמזים על המשך שליטת קדר בהתנהלות השוטפת של דרך הבשמים מדרום ערב. בעת חזרתם ב-677 לפנה"ס חזאל כבר לא היה בין החיים, ומשלב זה החל שלטון משותף של תבוּאה ויותע.[67][68] תקופת שלטון יותע ויורשיויותע מלך בין השנים 676 ל-652 לפנה"ס, בעת שלטונם של אסרחדון ואשורבניפל באשור. בתחילת שלטונו (כנראה, בין השנים 673-676 לפנה"ס) מוכרת אפיזודה יוצאת דופן בתיעוד האשורי, והיא מרד פנימי נגד שלטונו של יותע עצמו. על פי כתובות בתקופת אסרחדון, אדם בשל אֻבָאֻ (להלן אובאו; ככל הנראה שמו המקורי וָהְב)[69] "גייס את כל הערבים" נגד יותע וניסה להשתלט על המלוכה. לא ברור אם אובאו היה בן לשבט קדר או שהנהיג שבט אחר בפדרציית השבטים של קדר, אולם יש באפיזודה זו רמז למבנה הפדרטיבי של ממלכת קדר ולדינמיקת יחסי הכוחות בתוכה. בעקבות נאמנותו המוצהרת של יותע לאשורים ונכונותו להגדיל משמעותית את המנחות הקבועות לנינוה עם הפיכתו למלך, הוא קיבל סיוע מאסרחדון במרד זה והצליח לגבור עליו.[70] זה לא הפריע לו, עם סיום המרד הפנימי, לפתוח במרד נגד האשורים, ככל הנראה על רקע שילוב של שקיעת צבא אסרחדון במסע מלחמה במצרים ונטל המיסים הגבוה לאשורים. כמו מרידות אחרות, גם זו נתקלה בתגובה צבאית תקיפה של האשורים. יותע הודח מהשלטון וחזר אליו זמן קצר אחר כך, לאחר עליית אשורבניפל, בנו של אסרחדון, לשלטון, ולאחר שהכריז מחדש את נאמנותו לאשורים.[71] תקופת שלטונו של אשורבניפל (631-669 לפנה"ס), בנו של אסרחדון, מתוארת בתיעוד האשורי כסוערת ביותר ביחסים עם הערבים במזרח הקרוב, הן עם ממלכת קדר והן עם שבטים ומסגרות על שבטיות אחרות. המקורות האשוריים בנושא זה מקוטעים ובמקרים שונים סותרים זה את זה. מעבר לזאת, פיענוח של התעודות ושברי התעודות מעלה בלבול בין שמות המנהיגים הקדרים, וקיימות גרסאות שונות באשר לזהותו המדויקת של המלך המתואר בכל תעודה. לאור זאת, התהוו מספר פרשנויות על ההתרחשויות ביחסים בין האימפריה האשורית לערבים באמצע המאה השביעית לפנה"ס.  עם עלייתו של אשורבניפל עמדו בראש ממלכת קדר יותע בן-חזאל, שהודח לפני כן בידי אסרחדון, ואשתו עָדִיָה - מלך הקדרים ומלכת הערבים. לאחר עליית אשורבניפל לשלטון, פנה יותע בבקשה לחדש את הברית בין שני הצדדים – להכריז אמונים לאימפריה האשורית, ובתמורה לחדש את שלטונו ולהחזיר את צלמי האלים הקדרים (בעיקר עתרשמין) למקומם, אחרי ששוב נלקחו בידי האשורים. בין אם היה זה בעקבות הפניה היזומה של יותע, או במסגרת חנינה כללית שמבצע מלך בעת הכתרתו, נעתר אשורבניפל לבקשה והברית בין הקדרים לאשורים חודשה. ברית זו החזיקה למעלה מ-10 שנים, ובסוף שנות ה-50 של המאה השביעית לפנה"ס החלו הקדרים לפעול באמצעים צבאיים נגד האשורים. המלחמה בין הקדרים לאשורים התקיימה במספר גלים ובשלושה מוקדים גאוגרפיים – אזור עבר הירדן ודרום סוריה (שטחי אָמֻרֻ בלשון באשורים), אזור העיר בבל ובעיר הבירה האשורית, נינוה. להלן תיאור כרונולוגי של ההתרחשויות בשילוב הפרשנויות להן[72][73]:
אם כן, למרות הפרשנויות השונות להתרחשויות ההיסטוריות, ברור כי התרחשו מספר גלים של לחימה:
באשר לאיוש תפקיד מלכי קדר קיימות שתי פרשנויות עיקריות:
מתקופה זו עד התמוטטות האימפריה האשורית כ-30 שנה אחר-כך, לא ידוע דבר על המתרחש בממלכת קדר. חוקרים העלו את האפשרות שבמסע המלחמה האחרון הזה איבדה קדר את עצמאותה באופן זמני, וניהול נווה המדבר וצירי התנועה והמסחר המדבריים נעשה בידי מושלים אשוריים.[75] תקופת האימפריה הנאו-בבליתבתקופה הבבלית מוזכרים שוב ערבים בהקשר של מרד ומלחמה עם הבבלים, אם כי אין עדות ברורה לכך שמדובר דווקא בקדרים ולא בשבטים ערביים אחרים. בכרוניקות הבבליות, בתקופת נבוכדנצר השני בשנת 599 לפנה"ס, מוזכר מסע מלחמה בבלי נגד מרידה ערבית שעיכבה את היציאה של הצבא הבבלי לדכא את המרד היהודאי של יהויקים.[76][77] הד אפשרי לאפיזודה זו נמצא בדבריו של ירמיהו על מלחמת נבוכדנצר נגד קדר וחצור וההרס שהותירו הבבלים בקרב שבטים אלו. הכוונה ב"חצור" היא כנראה ל"חצרים" – שמשמעותה ערי פרזות.[74] הד נוסף לאירוע זה ניתן למצוא בספר יהודית, בו מוזכר מסע צבאי של נבוכדנצר לממלכות באזור דרום סוריה, עבר הירדן והנגב.[78]
מסעו של נבונאיד לצפון ערב, בדגש על תימא, משנת 555 לפנה"ס למשך 10 שנים, השפיע גם על גורלה של ממלכת קדר. בדרכו לתימא בשנה השלישית למסעו מוזכרת אפשרות שנבונאיד כבש את העיר דומה, (קיימת מחלוקת אם העיר המוזכרת בתיעוד הבבלי היא בכלל דומא או יישוב אחר באדום). בנוסף, חוקרים מעריכים שנבונאיד לא יכול היה לבסס את שליטתו על מרחבי צפון חצי האי ערב ללא השתלטות או שליטה כלשהי בעיר הבירה הקדרית.[35] על רקע זה עולה האפשרות שממלכת קדר העבירה את מוקד פעילותה צפון מערבה למרחב ממלכות מואב, עמון ואזור החורן, ולא נטמעו ישירות בממלכתו של נבונאיד. אין הדבר מצביע בהכרח על שליטה של נבונאיד בקדר. יתרה מזו, גם בתעודות בבליות על פועלו של נבונאיד עולה שבעת שהותו במרחב תימא ודרומה, הצהירו מלכי ערב נאמנות לו ולמלכותו. נראה שממקומו בצפון חצי האי ערב, ניהל נבונאיד יחסים של שליט אימפריה עם שוכני השטחים הערביים בעבר הירדן ובצפון המדבר הסורו-ערבי, ובהם קדר.[80] הד להתרחבות השפעתה של קדר בעבר הירדן ניתן למצוא בדבריו של הנביא יחזקאל, ממקום מושבו בגולת בבל, על השתלטות בני קדם על מואב ועמון, תוך אנלוגיה לכינויה של ממלכת קדר כאל "בני קדם" (כינוי המייחס למילה "קדם" במשמעות "מזרח" ומיקומם של הקדרים ממזרח ליהודה).[81] באותו ציטוט מתאר יחזקאל גם את קריסת אדום והשתלטות דדן ותימא בשטחה, בין אם ערים אלה נכללו באותה תקופה בשטחי השליטה של מלכת קדר ובין אם לא.[38][82]
תקופת השושלת האחמנית בפרסעם הקמת האימפריה הפרסית (השושלת האחמנית) לאחר ניצחון כורש השני את בבל ב-539 לפנה"ס, מופיעות עדויות על פעילות ערבית במרחב המזרח הקרוב הקדום, כולל אזכור מפורש אחד של ממלכת קדר. מהתיעוד הפרסי ומעדותו של הרודוטוס על תקופה זו, זכו השבטים הערביים למעמד איתן במיוחד בתקופה הפרסית, עד כי לא שלמו מיסים קבועים לבירת האימפריה, אלא חלקים מרווחיהם הרבים מהשליטה על המסחר בדרך הבשמים ובציר המפרץ הפרסי מערבה.[84] בנוסף, קיימות אינדיקציות להשתלבותם של ערבים (לא ברור אם קדרים) גם בצבא הפרסי.[85] בכלל זה סיפר הרודוטוס על העזרה שהגישו הערבים לכנבוזי השני במסעו דרך מדבריות הנגב וחצי האי סיני למצרים בשנת 525 לפנה"ס, בדומה לסיוע שקיבל אסרחדון במסע דומה.[86][87] עדות לשינויים במעמדה של קדר בתקופה הפרסית, בעקבות נפילת האימפריה הבבלית, ניתן למצוא גם בנבואתו של ישעיהו על אודות שינוי במעמד דדן, תימא וקדר:
יש הרואים בהתייחסות זו עדות לחזרת שיירות דדן דרך שטחי אדום עליהם השתלטו בתקופה הבבלית (כפי שצוטט גם בספר יחזקאל – ראו לעיל) דרומה לכיוון תימא, בשל חששם מתקיפה של ממלכת קדר מצפון. על פי פרשנות זו, לאחר נסיגת נבונאיד מצפון ערב ונפילת האימפריה הבבלית לאחר מכן, שיקמה קדר את מעמדה והתרחבה מהשטחים עליהם השתלטה בצפון עבר הירדן, דרומה, ומשם גם מערב לסיני ולכיוון מצרים.[89] במקרא מוזכר "גשם הערבי" שהפעיל את השפעתו אצל הפרסים למניעת הקמת בית המקדש ושיקום חומות ירושלים בידי היהודאים ששבו מגלות בבל.[90] הזכרת המנהיגים האזוריים שהתנגדו לפיתוחה של יהודה בתקופת דריווש הראשון, מעלה אפשרות שמדובר ביחידות פוליטיות שהקיפו את יהודה – סנבלט השומרוני מצפון, טוביה העמוני מצפון-מזרח וגשם הערבי מדרום (נגב ודרום עבר הירדן).[91] מבחינה זו, מדובר בהמשך הנוכחות הקדרית מהתקופה הנאו-בבלית. שמו של גשם עלה בשתי כתובות נוספות מאותה תקופה:
אין לדעת בוודאות האם גשם בשלוש התעודות הוא אותו אדם, אולם ברור שקיימת קרבה כרונולוגית ונסיבתית ביניהם. על בסיס הערכה זו מעריכים חוקרים ששטחי השפעתה ושליטתה של ממלכת קדר בתקופה האחמנית השתרעה מדרום מסופוטמיה במזרח עד מזרח מצרים במערב, כולל הנגב וסיני.[95] פריסה זו אפשרה לממלכה הערבית לשלוט במוצא המערבי של דרכי המסחר בבשמים ובתבלינים מדרום ערב ומוצרים אחרים מדרום מסופוטמיה, אל מצרים ושאר העולם במערב.[96] קיימת עדות נוספת לקיומה של ממלכת קדר וקשריה עם הממלכות הקרובות בחצי האי ערב. ארבעה מסמכים שהתגלו באזור ממלכת מָעִין בדרום חצי האי ערב הזכירו שלוש נשים מממלכת קדר שהוצעו לנישואין במעין. אמנם, תעודות אלה אינן מתוארכות, אולם ידוע כי מעין עצמה התקיימה בין המאה השישית למאה השנייה לפנה"ס (כלומר, בתקופה הפרסית וההלניסטית).[97] דעיכה והעלמותאין מידע מבוסס על נסיבות שקיעתה של ממלכת קדר, מעבר לממצאים ארכאולוגיים ועדויות רבות להתחזקותם של הנבטים במאה השלישית לפנה"ס באזור צפון מערב חצי האי ערב, דרום ירדן והנגב. נראה, אם כן, שהנבטים השתלטו על שטחי ההשפעה של ממלכת קדר ודחקו אותה תחילה למוקד ההיסטורי שלה סביב נווה המדבר בדומה, ובמאה הראשונה לפנה"ס אף מחוץ לנווה מדבר זה. עדות לממלכה באזור מצומצם זה במאה הראשונה לספירה ניתן למצוא בחיבורו של פליניוס הזקן, תולדות הטבע, שם מזכיר פליניוס את קדר בשם "Cedrei" מזרחית לנבטים ודרומית לסוריה.[98][86] בחפירות ארכאולוגיות שבוצעו בדומא ב-2010 נחשפה בנייה נבטית במרכז דומא מהמאה הראשונה לספירה, שמעידה, להערכת החופרים, על כיבוש נבטי של העיר והשתלטות שלהם על מוקדי הכוח שהיו בעבר בידי הקדרים.[99] בכל מקרה, לפחות מהמאה השנייה לפנה"ס, וייתכן שכמאתיים שנה לפני כן, דעכה השפעתה של קדר, והדומיננטיות על צומתי מפתח בצירי המסחר באזור עברה לנבטים. רשימת מלכי ומלכות קדר והערבים
מצב גאופוליטימיקומה הגאוגרפי ומהותם של שבטי ממלכת קדר קבעו במידה רבה את מעמדה ואת האתגרים עמם התמודדה הממלכה בזירה האזורית. קדר שכנה על שני צירי המסחר – ציר מזרח-מערב, מדרום מסופוטמיה למצרים ולים התיכון מצד אחד, וציר דרום-צפון, מדרום ערב דרך הנגב וחצי האי סיני למצרים ולנמלי הים התיכון מצד שני. שילוב זה זימן לקדר הזדמנויות כלכליות משמעותיות ומיצב את מעמדה כחוליה קריטית במסחר במזרח הקרוב הקדום. יש חוקרים הרואים במיקום זה את המפתח להישרדותה, למרות המאבקים הקשים עם האימפריות המסופוטמיות, ולמעמדה החזק בתקופה הפרסית.[100] מאידך, חשיבות כלכלית-אסטרטגית זו הפכה אותה לחיונית גם לשגשוג האימפריות המסופוטמיות, והיוותה תמריץ, בעיקר לאשורים, להמשיך ולהשקיע משאבים צבאיים בשליטה והכנעה של הקדרים במטרה לשלוט על צירי הסחר הרווחיים הללו.[101] למעשה, נטען בחלק מהמקורות שהסיבה להיתקלויות הראשונות של האשורים במאה התשיעית עם מורדים ערבים דווקא במרחב הסורי ולא בחצי האי ערב, היא משום שציר המסחר הראשון אותו ניהלו שבטים ערביים מחצי האי ערב למסופוטמיה ומסחר אחר מאזור כנען ופיניקיה למסופוטמיה, התנהל בציר עוקף – מחצי האי ערב צפונה דרך ואדי סירחאן לסוריה ומשם מזרחה למסופוטמיה, ולא ציר עוקף מדבר נאפוד דרך הערים דומא וח’יל.[102] אופי השבטים שהרכיבו אותה השפיע במידה רבה על אופי התנהלות הממלכה ועל היחסים המורכבים שניהלה עם שאר הממלכות והמסגרות העל שבטיות הנוודיות במדבר הסורו-ערבי והנגב וסיני. מצד אחד קרבה תרבותית זו אפשרה שיח קרוב והשפעות דתיות, לשוניות ותרבותיות. מצד שני העמיד אותה בתחרות לשליטה על צירי המסחר, אך גם דרש ממנה לשתף פעולה כדי לשמור על רצף צירי הסחר. על רקע זה נמצאו עדויות לקשרים בין קדר לכל הממלכות במערב חצי האי ערב, מסבא ומעין בדרום ועד דדן בצפון, וייתכן שרואים רמז לקשרים עם הממלכות הסוריות בעצם שמו של מלך קדר, חזאל – שם המוכר היטב מהממלכות הארמיות בסוריה ומהתרבות המערב שמית, שבה שימש אל כאב פנתאון האלים הכנעני. כלכלהאמנם אין בנמצא טקסטים או ממצאים ארכאולוגיים שמקורם בממלכת קדר עצמה המספקים מידע על אורח חייהם של אנשי קדר, אך מניתוח מאפייני המנחות והמסים ששילמו מלכי קדר לאימפריה האשורית ניתן ללמוד על מאפייני הרכוש שהיה ברשותם, וכפועל יוצא על עיסוקיהם הכלכליים.[103] בכתובות האשוריות הראשונות שבהן מוזכרת גם זוביבה, מלכת הערבים באמצע המאה השמינית לפנה"ס, מפורטות מנחות ממספר מלכים, ובולטים בהיעדרם ברשימת המנחות בשמים ותבלינים המשקפים מסחר בציר דרום-צפון - מחצי האי ערב ללבנט.[104] על בסיס זה מעריכים שבתקופה זו פעלה קדר בצפון חצי האי ערב, וכלכלתה התבססה על שליטה בחלק מהמסחר בציר מערב-מזרח מדרום מסופוטמיה למצרים ולדרום הלבנט,[103] בנוסף לעיסוק בתחומי הכלכלה המסורתיים של שבטי נוודים. בשלב מאוחר יותר, מתקופת מלכותה של המלכה שמשי, מוזכרים כבר בשמים ותבלינים במנחות הקדרים לאימפריה האשורית. על סמך זה מעריכים חוקרים שבתקופה זו השתלטה קדר גם על חלק מציר המסחר דרום-צפון - מדרום חצי האי ערב לאזור הלבנט וממנו למצרים. נתיב מסחר זה מוכר כדרך הבשמים, וסחורות מסוג זה היו דומיננטיות בו. אין הכוונה לשליטה מלאה על הציר, אלא לכל הפחות על חלקו הצפוני - צפון-מערב חצי האי ערב, הנגב וסיני.[105] מעבר לאלה, התבססה כלכלת השבטים בפדרציה של קדר גם על התוצרים המסורתיים של נוודים - גידול צאן וגמלים ותוצריהם. הדבר בא לידי ביטוי, לדוגמה, בספר יחזקאל, בו מתאר הנביא את היחסים הפוריים שיהיו לעם ישראל, ובתוך כך מפרט את העמים ואת תחומי כלכלת הליבה של כל אחד מהם. לגבי קדר הוא מציין: "עֲרַב וכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ".[106] כלומר, עיסוקם בסחר בצאן. נראה שכלכלת הקדרים התאפיינה בשילוב בין משק נוודי אופייני (צאן וגמלים) עם מסחר ושליטה על צירי מסחר באזור שליטתה. תחומי העיסוק המסורתיים הנוודיים סיפקו להם יתרון יחסי מול שבטים אחרים, אולם השליטה בצירי המסחר הביאה להם עושר רב, והייתה במידה רבה אחת הסיבות המרכזיות מדוע לאורך כל היסטוריית הקונפליקטים של קדר עם האימפריות השולטות במרחב, הקפידו האשורים, הבבלים והפרסים לא להשמיד או להחריב את שבטי הממלכה, כדי לא לאבד את הרווחים הגבוהים מהמסחר בו התמחו. נראה שזו גם הסיבה שבתקופת האימפריה האחמנית זכו הקדרים למעמד מיוחד ביחסיהם עם הפרסים ולא נדרשו לשלם את המיסים הרגילים ששילמו שאר הפחוות באימפריה, אלא שיתפו את הפרסים בחלק מרווחיהם, ובכך נהנו מחופש פעולה בשל הערך הרב של המסחר בו שלטו. שלטוןאין מידע מפורט העוסק באופי השלטון הקדרי והרכבו, אולם ניתן להסיק מהכתובות המסופוטמיות על מספר מאפיינים מרכזיים של ממלכת קדר:
דת ופולחן כבמרבית החברות באלף הראשון לפנה"ס, הדת הקדרית הייתה דת פוליתאיסטית והושפעה משאר הדתות במרחב הערבי והשמי. הפולחן נוהל בראש ובראשונה בידי הכוהנת הגדולה אשר שימשה גם כמלכת הממלכה, בין אם כמלכה ראשית, או במסגרת הנהגה דואלית עם מלך. לדת הייתה חשיבות רבה בניהול הממלכה, כפי שניתן לראות במקרה של הגליית תלחונו וצלמי האלים לנינוה והמאמצים של יותע בן חזאל להחזיר אותם לקדר. מכיוון שמדובר בחברה נוודית בעיקרה, הפולחן התקיים במרחבים הפתוחים, אולם על פי מקורות ערביים היה גם מקדש נייח קבוע בבירת הממלכה בנווה המדבר בדומה. הצצה לפנתאון האלים הקדרי במאה השביעית לפנה"ס התאפשרה בפרשת הגליית צלמי האלים של תלחונו בידי סנחריב מלך אשור ב-690 לפנה"ס. בכתובת מתקופת אסרחדון על החזרת הצלמים, מצוינים שמות האלים בפנתאון:
עדויות לקשר של פנתאון האלים הקדרי לתרבויות אחרות בצפון-מערב חצי האי ערב הן כתובות בשפה קרובה לתימאית (דיאלקט מהיישוב תימא) שאינן מתוארכות, אך מזכירות חלק מהאלוהויות הקדריות: "...עזרה בענייני אהבה מרודא, נוחא ועתרשמין...".[116] כ-300 שנים אחרי הזכרתו של פנתאון אלים זה, מופיע פולחן לאלה אחרת בממלכת קדר. בשלל קערות המנחות שנמצאו בתל-מסחותה, שביניהן הייתה גם הקערה המזכירה את מלכי קדר גשם וקימו, מוזכרת האלה חאן-איללת. זו מוכרת גם כאָלִטָת, אָלָלתֻ, אָלָלת ומזוהה כאחת האלות הבכירות בפנתאון האלים בכל המדבר הסורו-ערבי בתקופה הפרה-אסלאמית. תרגום שמה הוא "האלה", ויש הרואים בה את זוגתו הקדומה של האל המרכזי אללה בתקופה הפרה-אסלאמית ומקבילתה של אשרה, זוגתו של אב האלים הכנעני. אל נוסף המוזכר בהקשר לפולחן בדומה במקורות ערביים הוא וָואד[117] – אל ירח, שפולחנו מוכר ממושבה של בני ממלכת מעין בעיר דדן, דרומית לדומה, בתקופה ההלניסטית. דימויו הפיזי היה סמל של נחש. שפה השפה שבה השתמשו שבטי קדר היא ממשפחת השפות השמיות המרכזיות, שגם הערבית משתייכת אליה.[118] השפה הצפון-ערבית מיוצגת במחקר בכתובות סלע שנכתבו בין המאה השמינית לפנה"ס למאה הרביעית לספירה ומאז נעלמו מבלי שוב.[119] מדובר בכ-40,000 כתובות, אשר 98% מהם הן כתובות סלע (גרפיטי) ורובן כוללות בעיקר שמות. שפת הקדרים משתייכת לקבוצת שפות צפון-ערב הנקראות, כל אחת, על שם נווה המדבר העיקרי באזורם – תימאית (על שם נווה המדבר הגדול בתימא), דדנית (על שם נווה המדבר הגדול בדדן) ודומאית (על שם נווה המדבר בדומה/אדומתו – מרכז הממלכה הקדרית). קבוצה זו היא הקדומה בין הניבים הצפון-ערביים, ומעריכים שהכתובות ששויכו לניבים אלה מתוארכות לאלף הראשון לפנה"ס. בשל מעורבותם של כל עמי צפון ערב במסחר אזורי, חלק מהכתובות בניבים אלו נמצאו גם מחוץ לאזור עצמו ובעיקר במסופוטמיה.[120] האלפבית הצפון-ערבי נחשב לאחד משתי מערוכת הכתב שנגזרו מהאלפבית הערבי (השנייה היא הכתב הדרום-ערבי העתיק), אשר בעצמו התפצל מהכתב הפרוטו-כנעני (מקביל לו הוא ענף הכתב הפיניקי-עברי-ארמי).[121] בשפה הדומאתית, הרלוונטית ביותר לשפת הקדרים, נמצאו רק שלוש כתובות שנמצאו ליד העיר סָקָאקָה שבמחוז אל-ג’אוף (לכן גם נקראות במספר מחקרים "Jawfian"), הוא המחוז בו נמצא נווה המדבר דומה. הכתובות אינן מתוארכות, אולם מעריכים שמקורן באמצע האלף הראשון לפנה"ס. הכתב עצמו נבדל במידה רבה משני הניבים האחרים בשפות צפון-ערב (תימאית ודדנית).[120] רוב הכתובות שנמצאו בשלושת הניבים של נווי המדבר הצפון ערבי, נכתבו מימין לשמאל. בדומאתית לא היו רווחים בין המילים, אולם היו סימנים מפרידים.[122] אמנם אין מספיק כתובות דומאתית כדי להתחקות אחר כל האלפבית, אך ההערכה היא שהשפות הצפון ערביות כללו 28 צלילים ועיצורים. חוקרים מעריכים שהעיצורים ב, ד, ד’, ח, ק, ל, מ, נ, ת, ת’, וו, י, וז נהגו כפי שמוכר בערבית הקלאסית. לא ברור ההיגוי של העיצור פ’ – האם נהגה כפי שהיום או יותר כ-פ’ לא דגושה (F).[123] כבשאר השפות השמיות, הבסיס המורפולוגי הוא של שורש תלת עיצורי. מילים נקביות קיבלו לרוב את הסיומת "ת". בתקופה הפרסית, ולפי חלק מהחוקרים, אפילו מתקופת נבונאיד הבבלי,[124] מוכר שימוש עיקרי בשפה הארמית כשפת הכתיבה, כפי שניתן לראות בקערת ההקדשה בתל-מסחותה. עם זאת, לא ברור אם זו הייתה גם שפת הדיבור, ויש להניח שזו התפתחה יחד עם שאר הניבים של השפות הצפון ערביות לכדי הערבית הקלאסית ואחריה – המודרנית.[125] ראו גםלקריאה נוספת
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
