|
אברהם בן הרמב"ם
רבי אברהם בן הרמב"ם (כ"ח בסיוון ד'תתקמ"ו, 1186 – י"ח בכסלו ד'תתקצ"ח, 1237), מוכר גם בר"ת הראב"ם, וכונה לעתים "החסיד" ו"הנגיד", היה הפרשן הגדול הראשון של תורת אביו הרמב"ם, איש הלכה, פרשן מקרא מקורי על דרך הפשט, פילוסוף והוגה דעות, רופא ומנהל בית החולים הכללי בקהיר, נגיד יהודי מצרים למשך כשלושים שנה, ומנהיג הזרם היהודי-סופי המכונה במחקר זרם חסידי מצרים. תולדות חייוימי נעוריור' אברהם, בנו של ר' משה בן מיימון, הרמב"ם, נולד בפוסטאט-קאהירה אשר במצרים בעת שאביו בן ה-51 היה כבר בשיא גדולתו. באיגרת שכתב הרמב"ם לר' חסדאי הלוי מאלכסנדריה, הוא מספר כי בילדותו חלה אברהם אנושות עד כדי כך שבמשך שלושה ימים נטה למות ורק לאחריהם החל להתאושש אט אט. בהיותו כבן חמש עשרה כתב עליו אביו כך[1]:
בשנים אלו למד אברהם עם אביו. אברהם היה לאיש סודו של אביו שבפניו גילה גם סוגיות עיוניות והשקפתיות שלא העלה על הכתב. בכ' בטבת ד'תתקס"ה (20 בדצמבר 1204) נפטר "הנשר הגדול", הרמב"ם, בהיותו כבן 69, והותיר אחריו את בנו אברהם שהיה בן 18. את החלל הריק שהותיר אחריו הרמב"ם, מילא בנו בכל תפקידיו הציבוריים. לצד מינויו כמנהיג יהודי מצרים תחת אביו, שימש גם כרופאו האישי של הסולטאן האיובי אל-מלכ אל-כאמל, ואף ניהל את בית החולים הכללי של קהיר לצידו של הרופא הערבי החשוב באותם ימים, כותב תולדות הספרות הערבית, אבן אבי אציביעה.[2] הנגידות במצריםאחרי מות אביו ששימש כ"ראש היהודים" (ראס אל-יהוד) – נבחר רבי אברהם לשמש אחריו כמנהיג פוליטי של יהודי מצרים וכנציגם הרשמי אל מול השלטון המוסלמי. למעמדו זה היו מתנגדים חשובים בקהילה, במיוחד מבין הנאמנים למסורת ארץ ישראל, שמחו נגד השינויים שניסה לכפות בבתי הכנסת של הקהילה.[3] עם הזמן מעמדו התחזק והתייצב, והחל משנת 1218 מתחילים להשתמש בכינוי "נגיד". מראשית כהונתו הנהיג ראב"ם שינויים במנהגי התפילה של הקהילה, והוא עצמו מספר כי בתחילת הנהגתו איחד את מנהג שני בתי הכנסת בפוסטאט, ולמשל לאחר שאביו הרמב"ם ניסה לבטל את מנהג קריאת התורה במחזור של 3 שנים ללא הצלחה, הוא ביטל זאת שוב.[4] בתשובות לבני תימן הוא מציין עוד שני מנהגים שנהגו בפוסטאט (או מצרים בכלל) והוא ביטלם[5]:
שינויים אלו שביצע ראב"ם בשנותיו הראשונות עוררו התנגדות קשה. בין ראשי מתנגדיו עמדו משפחת "בני השישי", צאצאי משה הלוי בן נתנאל "השישי", מועד ישיבת ארץ ישראל. שני בניו כיהנו במשרת הנגיד לפני הרמב"ם ובימיו, והגנו על הנאמנות המוחלטת למנהגי ארץ ישראל. התנגדות זאת נמשכה לפחות עד שנת 1211, בה חתמו מתפללי בית הכנסת על "כתב אמנה" שמצהיר על נאמנות למנהגי בית הכנסת והתנגדות לשינויים.[6] בזמן מסויים בין השנים 1232-1237[7] התחדש המאבק נגד ראב"ם, כאשר "בני השישי" פנו בתלונה לסולטאן כנגד כפיית מנהגי החסידות החדשים ושינוי מנהגי התפילה הארץ ישראליים המיוחדים. התלונה והשלכותיה תוארו במכתב בן הזמן[8], שנמצא בגניזה ובו מסופר על רבי אברהם[9]:
לפי המכתב, מקורבי ראב"ם יעצו לו להחרים בבית הכנסת בשבת את מגישי התלונה על מלשינות, אך הוא החרים אותם בתירוץ אחר.[10] לדברי מחבר המכתב, זכרון הדברים והעדות שאנשי הקהילה חתמו עליה הם עדות שקר, והוא הוכיח למקורבי ראב"ם, רבי חננאל בן שמואל ורבי פרחיה בן נסים, שאכן נכפו שינויים על בית הכנסת של הירושלמים. באותה תקופה (1234) התגונן ראב"ם בפני האשמות דומות מפי "הנשיא" (כלומר, בן למשפחת ראש הגולה) הודיה בן ישי, ששהה באלכסנדריה. בה התקיים מנין פרטי של חסידי מצרים, תלמידי ראב"ם[11]. בימיו התבסס מוסד הנגידות בהנהגת הקהילה היהודית במצרים ואגפיה, והוא הפך לירושה משפחתית של בית הרמב"ם (לאחר מאבקים קשים בימי בנו רבי דוד) דור אחר דור עד לבן-נינו של ר' אברהם בראשית המאה ה-15, הנגיד ר' דוד הנגיד (השני) שהיגר לחלב ונפטר לא לפני שנת ה'קע"ה (1415). הפולמוסים על הרמב"םעוד בחייו של הרמב"ם, בימי הפולמוסים סביב חיבורו ההלכתי, "משנה תורה", ובייחוד סביב ספרו הפילוסופי "מורה נבוכים", עמד אברהם לימינו של אביו. בהגנה על תורתו של אביו המשיך ר' אברהם ביתר שאת לאחר מותו של הרמב"ם כאשר לא היה עוד בנמצא מי שיגיב להתקפות, יפרש את הדברים ויישב את הסתירות לכאורה שנמצאו בה. פעילות זו באה לידי ביטוי באיגרות וכן בחיבורים שלמים שכתב ר' אברהם בהמשך חייו, כמו ספרו "מלחמות השם" המהווה כתב הגנה על תורת אביו במורה נבוכים. כמו כן, במאה ה-19 פורסמו תשובותיו להשגות על משנה תורה ועל ספר המצוות, בספרים שנקראו "ברכת אברהם" ו"מעשה ניסים" על שם המוציאים לאור. הפולמוס הראשון הונע מהשגותיו של רבי דניאל הבבלי, ששלח באדר ד'תתקע"ג (כאשר ראב"ם כבן 27 בלבד) שתי חוברות של השגות על ספר המצוות ועל משנה תורה אל ראב"ם. לפי דברי ראב"ם בתשובתו, שנשלחה בחודש אב באותה שנה, מסתבר כי השגותיו של רבי דניאל הופצו ברבים ונתפסו בעיני רבים כקושיות שאין עליהן תשובה, וכמערערות באופן יסודי את מפעלו ההלכתי של הרמב"ם. כמה שנים אחר כך כתב רבי דניאל פירוש למגילת קהלת, בה כתב דברים שנתפסו בעיני מעריצי הרמב"ם כדברים לא ראויים כנגדו וכנגד הגאונים. למרות בקשת רבי יוסף בן עקנין ואחרים, ראב"ם נמנע מלהחרים את רבי דניאל, כיוון שהוא נוגע בדבר, אך הוא מספר כי ראש הגולה רבי דוד ממוסול נידה אותו, והוא בסופו של דבר חזר מדעתו. בשנת 1232 פרץ פולמוס הרמב"ם הגדול בפרובאנס. רמב"ן, שניסה לפשר בין הצדדים, הציע כי יכריזו במשותף על איסור ללמוד את מורה הנבוכים ברבים, ובראש החותמים על האיסור יעמוד ראב"ם. ניסיון הפשרה נכשל, הצדדים השונים החרימו זה את זה, והדברים הגיעו עד להלשנה לנוצרים ושריפת כתבי הרמב"ם. בעקבות הפולמוס חיבר ראב"ם באותה שנה את ספרו "מלחמות השם".
משפחתורבי אברהם התחתן ככל הנראה בגיל מאוחר, בהתאם למה שהוא כותב בכמה מקומות שנישואין מפריעים ללימוד תורה ועליה בחסידות. נשא לאשה את בתו של רבי חננאל בן שמואל, ובהיותו בגיל 36 נולד בנו הנגיד רבי דוד מימוני. אחריו נולד לו בן נוסף, רבי עובדיה מימוני. הגותורבי אברהם מיזג בתורתו את המיסטיקה היהודית עם הרציונליות המיימוניסטית, כאשר יחסו לתורת אביו נותר מאוד שמרני. אחד מהמאמרים החשובים המבטא את גישתו הרציונלית הוא על אגדות חז"ל. אחת העובדות המפליאות היא כי למרות אדיקותו לדברי אביו במורה הנבוכים ובאגרותיו, בכל זאת נטה רבי אברהם אחר המיסטיקה. לדעת החוקרים היה זה בעקבות עלייתם של הסופים (כת מיסטית סגפנית באסלאם) במצרים, מקום מושבו. בכתביו ניכרת מגמתו החסידית סגפנית מיסטית, כשעובדה זו אינה סותרת לדעתו את השקפות אביו. הוא אף הנהיג קבוצה של חסידים שנהגו במנהגי פולחן ברוח הסופיות, ומכונים במחקר בשם חסידי מצרים. כמנהיג יהודי מצרים, רבי אברהם הוסיף לתפילה כריעות והשתחוויות ותקנות חסידיות נוספות. הוא גם התאמץ לשנות את מנהגי ארץ ישראל שנהגו בבית הכנסת הירושלמי בפוסטאט. לפי תפיסתו הוא לא חידש דבר אלא החיה את דרך עבודת האלוהים היהודית המקורית. מנהגי התפילה של ראב"ם נהגו בבית הכנסת הפרטי בביתו, וכן בבית כנסת של תלמידיו באלכסנדריה ואולי במקומות נוספים. הנהגות אלו החלו סביב שנת 1215, לפי מכתב תלמידיו לשלטונות מצרים זמן קצר לאחר מותו.[12] כתביובחמישים ואחת שנותיו, כתב רבי אברהם מספר רב של חיבורים בהיקף גדול, חלקם מקוריים וחלקם כתבי הגנה על כתביו של אביו. החיבור הגדול שבהם, ספר "המספיק לעובדי השם" נכתב כמעין אנציקלופדיה יהודית בת עשרה כרכים ובהם למעלה מ-2,500 דפים ונחשבה על פי עדויות מן התקופה, לחיבור הגדול ביותר שנכתב מאז ומעולם בערבית יהודית. כרוב כתביו, גם ספר זה אבד במהלך השנים ונותרו ממנו שרידים מעטים בלבד. חיבור חשוב נוסף הוא פירושו לתורה בערבית, בו הוא גם מצטט פירושים רבים של אחרים, בהם הגאונים רס"ג, רב האי ורב שמואל בר חפני, וכן ראב"ע, רש"י ופירושים מאביו ומסבו, רבי מימון.[13] מפירוש זה שרד החלק על ספר בראשית והחלק על ספר שמות (נדפס בלונדון תשי"ח). שרידים מכתביו שלא נדפסו מצויים בכתבי יד. חיבורים עצמאיים
חיבורים הנוגעים לתורת הרמב"ם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
