|
חוף השנהב
רֶפּוּבְּלִיקַת חוֹף הַשֶּׁנְהָב או רפובליקת קוֹט דיווּאָר (בצרפתית: République de Côte d'Ivoire, ⓘⒾ) היא מדינה בדרום-מערב אפריקה. היא גובלת במדינות ליבריה, גינאה, מאלי, בורקינה פאסו וגאנה, ויש לה רצועת חוף לאורך מפרץ גינאה. אזרחי חוף השנהב נקראים גם איבואָרים (Ivoiriens). נשיא חוף השנהב הוא אלאסן ואטארה. כ-42.5% מאוכלוסיית חוף השנהב הם מוסלמים[2], והיא אף חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי. השםהמדינה הייתה ידועה כ"חוף השנהב", ובאנגלית היא נקראה Ivory Coast, בגרמנית – Elfenbeinküste, בספרדית – Costa de Marfil, בצרפתית – Côte d'Ivoire, וכן הלאה. בגלל חוסר האחידות שנוצר בזירה הבינלאומית, באוקטובר 1985 ביקשה הממשלה לקבוע את שם המדינה כ-Côte d'Ivoire (שם שהוא מורשת הקולוניאליזם הצרפתי) בכל השפות. למרות החלטת הממשלה, בשפה האנגלית עדיין משתמשים לרוב ב-"Ivory Coast" ובאופן דומה ממשיכים להשתמש בתרגום גם בשפות האחרות. עם זאת, ממשלות משתמשות ב-"Côte d'Ivoire" מתוך היענות לדרישת המדינה. באתר משרד החוץ הישראלי נכתב שמה של המדינה קוט דיוואר (חוף השנהב),[9] אך בהודעות של משרד ראש הממשלה הישראלי קרויה המדינה "חוף השנהב". היסטוריה
על פי הממצאים הארכאולוגיים, נראה שבחוף השנהב התקיימה נוכחות אנושית משמעותית לקראת סוף תקופת האבן הקדומה, בין 15,000 ל-10,000 שנים לפני הספירה. סוחרים ברברים מצפון אפריקה הגיעו לאזור בתקופה הרומית המוקדמת, וסחרו במלח, זהב ועבדים. לחוף השנהב הגיעו מגלי ארצות פורטוגזים בדרך הים בשנות השישים של המאה ה-15, וזה הפך למרכז לסחר בעבדים ובשנהב ומכאן שמו. בשנת 1842 השתלטה צרפת על חוף השנהב, והמושבה הצרפתית התקיימה עד לשנת 1946. משנה זו ועד 1960 היא הייתה טריטוריה תחת מנדט צרפתי, במטרה להכשירה לקראת עצמאות. ב-7 באוגוסט שנת 1960 קיבלה חוף השנהב עצמאות מלאה[3] וצורפה לחבר העמים הצרפתי. הנשיא לוראן גבאגבו כיהן בשלטון משנת 2000 ועד 2011. מאז ניסיון הפיכה בשנת 2002 והסכם הפסקת האש ב-2003 מחולקת המדינה לשניים: בחלק הצפוני המוסלמי שולטים המורדים שאינם מקבלים את שלטונו של הנשיא המכהן ובדרום המדינה נמצא השלטון הרשמי. בנובמבר 2004 תקף חיל האוויר בסיס של המורדים בצפון המדינה ו-9 חיילים צרפתיים נהרגו. בתגובה הושמד רוב חיל האוויר בהוראת נשיא צרפת. כתוצאה מכך החלו מהומות אנטי-צרפתיות בעיר אביג'אן. בנובמבר 2010 התקיימו בחירות במדינה בהן ניצח אלאסן ואטארה את הנשיא המכהן גבאגבו, אך האחרון סירב לפנות את כסאו על אף הלחץ הבינלאומי עליו לעשות כן. אואטרה זכה לתמיכת מיליציית המורדים המוסלמים השולטים מצפון לקווי הפסקת האש, בעוד גבאגבו שלט בדרום הנוצרי העשיר, בו מרוכזת עיקר הפעילות הכלכלית של חוף השנהב – הכוללת נתח של שליש מייצוא הקקאו העולמי. המשבר הפוליטי הפך לעימות מזוין בעל אופי אתני,[10] שגבה את חייהם של כ-1,500 בני אדם, והסתיים באפריל 2011 – עם התערבות כוחות צבא צרפתיים, שעצרו את גבאגבו וסייעו לוואטארה לתפוס את השלטון. פוליטיקההבירה הרשמית מאז 1983 היא ימוסוקרו, אולם בפועל אביג'אן ממשיכה להיות המרכז האדמיניסטרטיבי, ומרבית המדינות מחזיקות שגרירות באביג'אן. הנשיא לוראן גבאגבו שלט מאז שנת 2000 ועד 2011 בה הודח בפועל לאחר שהפסיד בבחירות כמה חודשים לפני כן. מלחמת אזרחים שהחלה בשנת 2002 בין הצפון לדרום הביאה לפגיעה באוכלוסייה. ארגונים הומניטריים בינלאומיים פרסמו דוחות על בעיות בטיפול באזרחים שבויים בשני הצדדים, ועל עבדות ילדים בתעשיית הקקאו. בחודש נובמבר 2010 נערכו בחירות דמוקרטיות במדינה, בהן הפסיד הנשיא המכהן, לורן גבאגבו. משלא היה מוכן לפנות את כס הנשיאות, החלו מהומות במדינה, בהן נרצחו אלפי תושבים והאשמות בגין רצח עם הוטחו בו מכל עבר. החל משנת 2010, נשיא חוף השנהב הוא אלאסן ואטארה. כלכלה
כ-67% מהתושבים מתפרנסים מחקלאות. 4% משטח המדינה משמשים את החקלאות, 40% הם אדמות-מרעה, 34% מכוסים יערות. הגידולים העיקריים הם: תירס, אורז, דוחן, כותנה, קקאו, בננות, בוטנים, דקלים, עצי צמג, אננס, טבק, ירקות ופירות. בשטחה של חוף השנהב מחצבים שונים בהם בעיקר זהב ומנגן. ענפי היצוא העיקריים הם: קפה, קקאו, בננות וקורות עץ לא מעובדות. המרכז הפיננסי, הכלכלי והתעשייתי היא העיר אביג'אן. תעשייההתעשייה עוסקת בעיקר בעיבוד התוצרת החקלאית, בייצור מוצרי מזון, סוכר, שמני מאכל, טקסטיל, עיבוד עץ, זיקוק נפט, ייצור מוצרי טבק, חומרי בניין, מלט ומוצרי עור. תחבורהבמדינה יש דרכים באורך כולל של 68,000 ק"מ, מתוכם 5,000 ק"מ הם כבישי אספלט, וכן 1,177 ק"מ של מסילות ברזל. בצי הסוחר ישנן כמה אוניות בנפח כולל של 7,800 טון. חוף השנהב מפעילה תחבורה אווירית למדינות שכנות ולמדינות מערב אפריקה. חינוךבית הספר התיכון הראשון בחוף השנהב, הוקם ב-1952, שמונה שנים לפני שהמושבה הצרפתית זכתה בעצמאותה.[11] לפי הערכה של שנת 2003 רק כ-50% מהאוכלוסייה שמעל גיל 15 יודעים לקרוא ולכתוב.[12] האוניברסיטה הראשונה בעיר אבידג'ן נפתחה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20. תקשורתבתחילת שנות ה-60 הוקמה במדינה תחנת רדיו ראשונה. בשנת 1966 החלו שידורי טלוויזיה. במקביל להקמת ערוץ טלוויזיה הוקם מנהל לקולנוע כחלק של איגוד טלוויזיה הממשלתי. סרט "Visages de femmes" הוצג בפסטיבל הקולנוע בקאן בשנת 1985 וזכה בפרס. גאוגרפיה אקליםבדרום, באזור חוף והשפלה, חם ולח בכל עונות השנה. בפנים הארץ חם מאוד ולח באביב ובקיץ, חם ויבש בחורף. הטמפרטורות הממוצעות של החודש החם ביותר ושל החודש הקר ביותר הן: בדרום, 30, 28; בפנים הארץ 24–32, 24. גשמים יורדים בדרום הארץ בכל עונות השנה, אך בעיקר בקיץ. בפנים הארץ הם יורדים בעיקר באביב, בראשית הקיץ ובסתיו. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 1,800–2,000 מ"מ, ובצפון 1,000–1,200 מ"מ. דמוגרפיהאזרחי חוף השנהב נקראים גם איבוארים (Ivorians). דתותנכון למפקד אוכלוסין (קנסוס) מ-2021,[2] כ-42.5% מהאוכלוסייה הם מוסלמים (גרים בעיקר בצפון), כ-33.9% מהאוכלוסייה הם נוצרים (גרים בעיקר בדרום), כ-2.2% מחזיקים בדתות שבטיות מקומיות כמו אנימיזם.[2] כ-12.6% הם חסרי דת, והשאר (0.7%) בני דתות אחרות.[2] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
