ממשלת ישראל העשרים וחמש

ממשלת ישראל העשרים וחמש

ממשלת ישראל ה-25 בראשות יצחק רבין בבית הנשיא חיים הרצוג. עומדים מימין לשמאל: מיכאל ניר מ"מ מזכיר הממשלה, עוזי ברעם, אריה דרעי, שמעון שטרית, אורה נמיר, מיכאל חריש, ישראל קיסר, דוד ליבאי, שמעון פרס, משה שחל, שולמית אלוני, חיים רמון, בנימין בן-אליעזר, יאיר צבן, אברהם בייגה שוחט, יעקב צור ואמנון רובינשטיין. יושבים מימין לשמאל: חיים הרצוג ויצחק רבין.
מידע כללי
13 ביולי 1992 – 22 בנובמבר 1995 (3 שנים)
תחום שיפוט	ישראל
ראש ממשלה	יצחק רבין (שמעון פרס כיהן כראש הממשלה בפועל החל מ-4 בנובמבר 1995)
ממלא מקום ראש הממשלה	שמעון פרס
מפלגה שולטת	מפלגת העבודה
סיעות הקבינט	העבודה, מרצ, מפלגת ש"ס וסיעת יעוד
מספר שרים	22
הקבינט הקודם	ממשלת ישראל העשרים וארבע
הקבינט הבא	ממשלת ישראל העשרים ושש

ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, שכונתה ממשלת רבין השנייה, הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה.

בתום הבחירות לכנסת השלוש עשרה הסתמנו בכנסת הגושים הבאים:

• גוש מפלגות מרכז - שמאל: מפלגת העבודה הישראלית, מר"צ. סה"כ: 56 מנדטים.
• גוש מפלגות חרדיות: ש"ס, יהדות התורה. סה"כ: 10 מנדטים (לעומת 13 מנדטים בכנסת הקודמת).
• גוש מפלגות ערביות: חד"ש, מד"ע. סה"כ: 5 מנדטים.
• גוש מפלגות ימין: הליכוד, צומת, המפד"ל, מולדת. סה"כ: 49 מנדטים (לעומת 47 מנדטים בכנסת הקודמת).

כבר בערב הבחירות היה ברור כי מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין ניצחה ורבין נבחר להרכיב את הממשלה. הוא פנה למרצ, ש"ס, המפד"ל, יהדות התורה וצומת בבקשה שישתתפו בממשלה. כתנאי להצטרפותה לממשלה ביקשה מרצ את תיקי החינוך, המדע וקליטת העלייה. לתפקיד שרת החינוך והתרבות מונתה שולמית אלוני ממרצ. כן הצטרפה לממשלה ש"ס, שביקשה את תיק הפנים עבור יושב הראש של המפלגה, אריה דרעי, ובנוסף סגן שר האחראי על החינוך החרדי במשרד החינוך. בנוסף, דרשה ש"ס שכל הסכם בדבר שינוי מעמדם הטריטוריאלי של שטחים יובא למשאל עם. ואילו צומת סירבה להצטרף. תיקי העבודה והרווחה והדתות נשמרו ליהדות התורה, אולם לבסוף לא הצטרפה המפלגה לקואליציה. יחד עם ש"ס מנתה הקואליציה 62 ח"כים. חד"ש ומד"ע תמכו בממשלה מבחוץ בעקבות הסכם שנחתם עוד קודם להקמת הממשלה לצמצום פערים במגזר הערבי.^[1] בסה"כ תמכו בהקמת הממשלה 67 ח"כים.

• האינתיפאדה הראשונה - התקוממות אלימה של תושבים פלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה נגד מדינת ישראל. החלה ב-9 בדצמבר 1987, נחלשה לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 והסתיימה רשמית עם חתימתם של הסכם אוסלו א' ב־1993
• מלחמת המפרץ- ב-2 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק לכווית וכבש אותה. ב-3 באוגוסט, יום למחרת, הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם שהיא מגנה את הפלישה ודורשת מעיראק לסגת חזרה לגבולות הבינלאומיים. מכיוון שעיראק סירבה לכך הוטלו עליה סנקציות, וכן הוצב אולטימטום בפני סדאם חוסיין, נשיא עיראק, שאם לא ייסוג צבאו מכווית יופעל כנגדו כוח צבאי. ואכן, פרצה מלחמה שבה השתתפו 34 מדינות (בכללן ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וסוריה) בקואליציה אחת מול עיראק. סדאם חוסיין שיגר טילי סקאד לעבר ישראל בתקווה שזו תצטרף לקואליציה בשל שיגור הטילים, מה שאמור היה לגרום, לדעתו, לפרישת מדינות ערב מהקואליציה. ארצות הברית ביקשה מישראל שלא להגיב, וישראל נענתה לבקשת ארצות הברית. בסופו של דבר שוחררה כווית, ושיתוף הפעולה בין ארצות הברית למדינות ערב הותיר "חלון הזדמנויות" למשא ומתן - ועידת מדריד.
• ועידת מדריד - ועידה בינלאומית שהתכנסה במדריד, בירת ספרד, בין ה-30 באוקטובר 1991 ועד 1 בנובמבר 1991, שהייתה הניסיון הבינלאומי הראשון למשא ומתן בין ישראל למדינות ערב בכלל ולפלסטינים בפרט. הוועידה נסתיימה בלא תוצאות משמעותיות, אם כי עצם יציאתו של רה"מ, יצחק שמיר, לוועידה היווה עילה מספקת לשרי צומת, התחייה ומולדת להתפטר מהממשלה וכך הוקדמו הבחירות. הוועידה נחשבת לציון דרך מרכזי בנושא תהליך השלום. כתוצאה מהוועידה הוסקו מסקנות במנהיגות הפלסטינית ובמנהיגות הישראלית, שאף גרמו לשינוי עמדות בציבור הישראלי ובציבור הפלסטיני.
• פירוק ברית המועצות - ב-16 בדצמבר 1991 התפרקה ברית המועצות, אחרי שכמעט כל מדינות הברית פרשו ממנה ורוסיה הפכה למדינה בפני עצמה. בעקבות פירוק ברית המועצות נוצר מצב בו ארצות הברית היא מעצמת העל היחידה בעולם, מה שגרם למצב חדש בסכסוך הישראלי ערבי.
• עליית יהודי ברית המועצות - בעקבות פירוק ברית המועצות החל גל עליה גדול של מאות אלפי עולים ממדינות חבר העמים לשעבר,

• גירוש פעילי החמאס - בדצמבר 1992, נרצח החייל נסים טולדנו. בתגובה נעצרו 1,200 חשודים פלסטינים, ורבין הציע, על מנת להעמיק את הפגיעה בתשתית של החמאס, לגרש מתוכם 415 פעילי טרור פלסטינים בולטים ללבנון לתקופה של שנתיים. ההצעה זכתה לתמיכה מקיר לקיר בממשלה, כולל מצד שרי מרצ שזכו על כך לביקורת רבה מצד הפעילים במפלגתם.
• הסכם אוסלו א' - הראשון שנחתם בין ישראל ואש"ף. השיחות שהביאו להסכם הראשי התקיימו באוסלו, בירת נורווגיה, כאשר את ישראל ייצג סגן שר החוץ, יוסי ביילין. ההסכם נחתם באוגוסט 1993 על ידי אורי סביר (מנכ"ל משרד החוץ) ואחמד קריע (הידוע בתור "אבו עלא") בראשי תיבות, בנורווגיה, בנוכחות שר החוץ שמעון פרס. ב-13 בספטמבר 1993 נחתמה "הצהרת העקרונות" בבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית.
• הסכם קהיר - הסכם שמטרתו הייתה לפרט נושאים שהיו כלולים בהסכם אוסלו.
• הצהרת וושינגטון - הצהרה של מלך ירדן, חוסיין, רה"מ רבין ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שמטרתה הייתה הצהרת המחויבות של המדינות הללו להסכם השלום.
• הסכם השלום עם ירדן - הסכם שלום בין ישראל וירדן, שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 בערבה. מעיקרי ההסכם: גבולות - נהר הירדן הוא תוואי הגבול בין ישראל וירדן; ביטחון - שיתוף פעולה במניעת טרור, כיבוד הטריטוריות של כל מדינה; ירושלים - ניהול ירדני של המקומות הקדושים למוסלמים, בהם הר הבית; מים - העברת מים מישראל לירדן בכל שנה וחלוקת מי נהר הירמוך; נורמליזציה - פתיחת שגרירויות, הקמת אזור סחר חופשי, פתיחת הקו האווירי ונמלי הים, אשרות תיירים ואיסור על תעמולה שלילית וחקיקת-נגד.
• הסכם אוסלו ב' - הסכם שנחתם ב-28 בספטמבר 1995, והסדיר את גבולות השליטה הזמניים ביהודה והשומרון ורצועת עזה.

מאחר ששותפות הקואליציה הסכימו בנוגע לתהליך השלום, וכן בנושאים כלכליים וחברתיים, המחלוקות היו בעיקר בנושאי דת ומדינה (גיוס חרדים לצה"ל, מימון הישיבות, הזהות היהודית של העולים ועוד). בהקמת הממשלה הצליח יצחק רבין להביא להישג של הקמת קואליציה הכוללת את מרצ החילונית והליברלית עם ש"ס החרדית. בהמשך הביאה ישיבה משותפת זאת למחלוקות בין שרי מרצ לשרי ש"ס.^[2] לאחר התבטאויותיה של אלוני לגבי האיסור ללמד את תורת האבולוציה, איימה ש"ס להביע אי אמון בממשלה, ולא התרצתה עד להתנצלותה של אלוני ולמתן סמכויות נרחבות יותר לסגן השר משה מאיה. לאחר מכן, הודיע רבין שיתמוך בחקיקה למניעת יבוא בשר לא כשר, שנגרמה בגלל הפרטת יבוא הבשר. מרצ הודיעה על התנגדותה. כעבור חודש בלבד, שוב התבטאה אלוני כנגד הרבנים וההלכה, וש"ס תבעה לפטרה או להוציא מידה את תיק החינוך. חשיפת הקלטה של הרב עובדיה יוסף בה הוא טוען שיש לעשות משתה ביום בו אלוני תמות, החריפה את המצב. בסוף מאי, הסכימה אלוני להתפטר מתפקידה על מנת שלא לפגוע בתהליך השלום, ובמקומה מונה אמנון רובינשטיין משינוי. מרצ קיבלה כפיצוי את תיק איכות הסביבה, שניתן לח"כ מטעם רצ - יוסי שריד. המחלוקות בנושאים אלו תמו בעקבות הרשעתו ופיטוריו של שר הפנים אריה דרעי ופרישת ש"ס מהממשלה.

בשלבים המוקדמים של הסכמי אוסלו הייתה בתוך הממשלה התנגדות קלה בלבד. בהצבעה על הסכם אוסלו א' בממשלה הצביעו כל שרי הממשלה בעד למעט השרים שמעון שטרית ואריה דרעי שנמנעו. לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, הפכה הממשלה לממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של מפלגות חד"ש ומד"ע. כאשר הצטרף אהוד ברק לממשלה ב-1995, הוא נמנע בהצבעה על הסכמי אוסלו ב', אולם לאחר שרבין גער בו על כך, הוא יישר קו עם התומכים בהסכמים.

בעקבות הזעזוע מטבח מערת המכפלה בסוף פברואר 1994, ניסתה הממשלה להתרחב. רבין נפגש עם רפאל איתן, יהדות התורה הציעה צירוף המפלגות הדתיות לקואליציה לצד פורשי צומת, אולם מרצ התנגדה לצירופה של צומת לקואליציה, ובכך תם הניסיון להרחיב את הממשלה.

האצת המשא ומתן המדיני אל מעבר להתחייבות מפלגת העבודה בבחירות הובילה להקמת תנועת הדרך השלישית בידי אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, שהתנגדה למסירת רמת הגולן לסוריה. עזיבת שני חברי הכנסת את הקואליציה פגעה ביכולתה של הממשלה למשול. ביולי 1995 הגישה התנועה הצעת חוק שתמנע ביטול הריבונות על הגולן פרט לרוב של חברי הכנסת. הממשלה, הצליחה לחלץ תיקו בהצבעה.

התנהלות הממשלה כממשלת מיעוט לא אפשרה את ביצוע החלטתו של רבין להתחלת הבניה בשכונת הר חומה: המפלגה הדמוקרטית הערבית הביעה אי אמון בממשלה. מחנה הימין, בשל רצונו להכשיל את הסכמי אוסלו, הודיע שיתמוך בהצעה כדי להפיל את הממשלה. כיוון שבמציאות שנוצרה לממשלה לא היה רוב בכנסת, ויתר רבין על הקמת השכונה.

פרישתם בפברואר 1994 של שלושה חברי כנסת מסיעת צומת, והקמת סיעת יעוד, הובילה לניסיונות לצרף את הסיעה לממשלה. הסיעה הצטרפה לקואליציה בינואר 1995, לאחר הבטחת תפקיד שר לגונן שגב ותפקיד סגן שר לאלכס גולדפרב. בג"ץ טען שאין לממשלה זכות להעניק משרות שלטוניות לפורשים, ולבסוף תוקן חוק יסוד: הממשלה כך שפורשים יכלו להצטרף לממשלה.

עם כניסתו לממשלה, התחייב דרעי לפרוש ממנה אם יוגש נגדו כתב אישום. באוגוסט 1993, הוגש כתב אישום כנגדו, על שוחד, מרמה והפרת אמונים. בניגוד להתחייבותו, סירב דרעי לפרוש ורבין נמנע מלפטרו. עתירה לבג"ץ של התנועה לאיכות השלטון הובילה להלכת דרעי-פנחסי, שחייבה את רבין לפטרו. ש"ס פרשה מהקואליציה, מה שהותיר את הממשלה כממשלת מיעוט בתמיכת הסיעות הערביות.

רבין לא ויתר על הניסיון להחזיר את ש"ס לקואליציה. נושא ייבוא הבשר הטרף היה המכשול. מרצ התנגדה להגבלת הבשר וש"ס תמכה. בנובמבר, ניסתה מרצ להעביר את חוק יסוד: זכויות האדם, ומפלגת העבודה התנגדה לכך כדי לא לפגוע בסיכויי ש"ס לחזור לקואליציה. הממשלה העבירה בינואר 1994 חוק למניעת יבוא בשר לא כשר, על אף חוק יסוד: חופש העיסוק. בפברואר 1994, תיקנה הממשלה את חוק היסוד, בעזרת תמיכה של מפלגת העבודה, המפלגות הדתיות, וחד"ש, שרצתה למנוע צירוף של צומת לממשלה, באמצעות פסקת התגברות. אולם שיבוץ ערכי מגילת העצמאות, כמו גם המשבר בהסתדרות, מנע מש"ס לחזור לקואליציה.

ביוני 1994, ניסתה ש"ס לעקוף את בג"ץ באמצעות חוק שיאפשר ביטול חוקי יסוד מטעמי דת. מרצ התנגדה, ואהרן ברק הודיע שהסעיף אינו דמוקרטי, מה שסתם את הגולל על הניסיונות לצרף את ש"ס לקואליציה.

שר הבריאות חיים רמון קידם את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שתנתק בין החברות בקופת החולים הכללית לבין חברות בהסתדרות. ההתנגדות לפגיעה בהסתדרות הובילה לעיכוב בחקיקת החוק. בסוף 1993, הפסיד עמיר פרץ לחיים הברפלד בבחירות המקדימות בתוך מפלגת העבודה לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. הדבר הוביל לניסיונות לתקן את חוק ביטוח הבריאות, מה שהוביל להתפטרותו של רמון מתפקידו והחלטתו להתמודד מול הברפלד לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות" יחד עם ש"ס ומרצ. רמון התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר.

לאורך כל מערכת הבחירות מצע מפלגת העבודה כלל את קידום תהליכי השלום. ואכן, עם הקמת הממשלה, החל סגן שר החוץ יוסי ביילין, במשא ומתן עם נציגי אש"ף באוסלו, בירת נורווגיה. המשא ומתן ונוהל במספר פגישות החל בסוף שנת 1992 ועד קיץ 1993. כל העת עדכן ביילין את הממונה עליו, שר החוץ שמעון פרס, ופרס יידע את רה"מ רבין בנושא. רבין הטיל ספק ברצינות הדברים, אם כי בסוף הבין כי מדובר במשא ומתן רציני, והחליף מכתבים עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת. במכתבים אלה הכירו השניים בזכות העם הפלסטיני ובזכות העם היהודי על קיומן של מדינות ריבוניות ממערב לירדן. בעקבות המכתבים והפגישות נחתם הסכם אוסלו א'.

בנוסף למשא ומתן עם הפלסטינים נוהל משא ומתן עם סוריה וירדן, כאשר המשא ומתן עם ירדן נחל הצלחה ולבסוף נחתם הסכם שלום (שכמעט ולא הייתה לו התנגדות בישראל) והמשא ומתן עם סוריה כשל. במהלך השיחות עם סוריה אמר רבין כי ייתכן ותפונה רמת הגולן עבור שלום בין שתי המדינות ונתקל בהתנגדות בציבור. בכל אופן, בשל מחלוקות בתחומים שונים, לא הגיעו שני הצדדים להסכמות והמשא ומתן נכשל.

מדיניותה הכלכלית של הממשלה התאפיינה בהשקעה בחינוך, הבריאות והרווחה והשקעה גדולה בתשתיות התחבורה והכבישים.^[3] תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד, גידול ריאלי של 70%. הממשלה ביצעה מהלכי הפרטה שבמסגרתן הופרטו חברות ציבוריות גדולות ומשמעותיות דוגמת כימיקלים לישראל, בנק מזרחי טפחות ומספנות ישראל. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, בעיקר למורים, דבר שתרם לכלכלה.^[3]

עם תחילת כהונת הממשלה עמדה ישראל בפני אתגר עצום של קליטת מאות אלפי עולים ממדינות חבר העמים לשעבר, וזאת בשעה שהיו 12 אחוזי אבטלה בשוק העבודה. בקרב העולים החדשים קרוב לשליש נותרו ללא עבודה. הממשלה טיפלה באתגר על ידי הורדה משמעותית במשקל הביטחון בתוצר, הקפאת ההשקעה בהתנחלויות והפניית המשאבים לתשתיות פיזיות, חינוך וקליטת עלייה.^[3]

צמיחה מהירה איפשרה את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אקדמיזציה של המכללות, בניית מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, סלילת כבישים ומחלפים. הצמיחה גם איפשרה את קבלת ההחלטות לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. עוד היא איפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק קליטת חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות. האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5%.

בחודש מרץ 1995 בעקבות המלצותיה של "ועדת פוגל" ובמטרה לעצור את הגידול בהתחייבויותיהן של קרנות הפנסיה החליטה הממשלה על סגירת קרנות אלה למצטרפים חדשים. במקביל נפתחו קרנות פנסיה חדשות כדי לאפשר ביטוח פנסיוני למצטרפים חדשים,

ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ. האינפלציה ירדה משנת 1992 ואילך באופן משמעותי.

המדיניות הכלכלית של הממשלה זכתה לשבחים רבים בקרב הציבור. כ-70% מהציבור תמכו בשר האוצר אברהם שוחט. רבין עלה לשלטון תחת הבטחה "לשנות את סדר העדיפויות הלאומי". בתקופת רבין, שיחות השלום גרמו לפריחה כלכלית ולהגעה של משקיעים רבים לישראל. יפן השקיעה בישראל לראשונה, מקדונלד'ס נכנסה לשוק, וגם אנשי עסקים ערבים ביקשו לנצל את שיחות השלום כדי לבצע עסקים עם מדינת ישראל. לראשונה, רמת השקעות החוץ במדינה עברה את מיליארד השקלים.

רבים זוכרים לחיוב את מדיניותה הכלכלית של הממשלה, וארגוני שמאל רבים מדברים על חזרה למדיניותה כאשר הם מבקרים את המדיניות (הקפיטליסטית, לטענתם) שאומצה מאז ניצחון הליכוד בבחירות לאחר מכן.

מצד ימין, המדיניות ספגה ביקורת בעיקר בשל העלאת הגירעון ועליית השכר במגזר הציבורי, שחייבו קיצוץ בתקציב ב-1997.

במהלך השנה הראשונה לכהונת הממשלה, החזית המדינית הייתה שקטה יחסית, ולאופוזיציה לא היה מה לטעון כלפי הממשלה בנושאים מדיניים. אך, אחרי שנודע בציבור על הסכמי אוסלו ובעיקר אחרי חתימת ההסכמים בספטמבר 1993, התחזקה בהדרגה ההתנגדות הפוליטית לתהליך המדיני, בטענה שהממשלה מוסרת שטחים בלא תמורה אמיתית, ומחמשת טרוריסטים אשר ישובו לדרך הטרור. פיגועים (שבוצעו ברובם על ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי) לא הועילו לתהליך המדיני. כנגד הסכמי אוסלו התקיימו הפגנות רבות בהן השתתפו נציגי האופוזיציה בכנסת שהתגברו לאחר חתימת הסכמי אוסלו ב' בספטמבר 1995. בעיני חלקים מהציבור ההסכמים נתפסו כסכנה קיומית למדינה וכבגידה בציונות, בארץ ישראל ובעם היהודי. ההתנגדות כללה הפגנות מחאה אל מול בתיהם הפרטיים של רבין ופרס, וכן הפגנות ציבוריות גדולות. באחת ההפגנות, הפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים ב־5 באוקטובר 1995 שבה השתתפו ראשי מחנה הימין כולל בנימין נתניהו יו"ר הליכוד, בכירי מפלגת הליכוד: אריאל שרון ומשה קצב שלצדם עמדו רחבעם זאבי יו"ר מפלגת מולדת, דוד לוי יו"ר מפלגת גשר והרב חיים דרוקמן נישאה תמונה של רבין עם כאפיה לראשו ותמונה אחרת במדי אס אס.. הפגנה זו נחשבה להסתה ישירה בעיני חלק מהציבור, ואחד מבכירי הליכוד, דן מרידור, אף עזב את הכיכר בהפגנתיות. בתום ההפגנה צעדו כמה מאות מהמפגינים מהכיכר לכנסת ושם ניסו לפרוץ לרחבת הכנסת ופגעו במכוניות של שרי ממשלה. בהתנחלויות הייתה אווירה קשה והרגשה שהממשלה מזניחה אותם (בעקבות התבטאויות של רבין כמו "לי אכפת מ-98% מאזרחי המדינה", "פרופלורים" ו"הם לא מזיזים לי").

הרמטכ"ל, אהוד ברק, אמר על הסכם אוסלו "ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". האמירה, שנחשבה כלא מתאימה לאיש צבא שחל עליו איסור לומר דברים בעלי אופי פוליטי, שימשה רבות את המתנגדים להסכם אוסלו. עם זאת, אהוד ברק מונה לשר הפנים ביולי 1995 ואחר כך לשר החוץ בממשלת ישראל העשרים ושש, וב-1999 הוא נבחר לראש ממשלת ישראל, שייצג אותה בסופו של דבר בשיחות קמפ דייוויד, שהיו בעצם המשך להסכמי אוסלו.

מחתימת הסכמי אוסלו ועד רצח רבין היו בישראל הפגנות סוערות והושמעה ביקורת חריפה כלפי ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. דובריה הממוסדים של הימין טענו כלפי הממשלה שהיא אינה לגיטימית בגלל הישענותה על קולות המפלגות הערביות מהאופוזיציה, והתייחסו אל מעשיה כמעשים בלתי לגיטימיים המביאים להרג אזרחים. היו אף שהשתמשו במילה "בגידה". בהפגנות הימין היה שימוש בקריאות כמו "בוגד" ו"רוצח", ופוסטרים עם תמונות של רבין בכאפייה מתחבק עם ערפאת. רבנים מהימין הטיפו כנגד תהליך המדיני. בכנסת התנהלו ויכוחים ערניים בין חברי הקואליציה לחברי האופוזיציה, והתבטאויות שונות של אישים משמאל ומימין המפה הפוליטית רק החריפו את הקרע שנוצר בעם.

ערך מורחב – רצח רבין

ב-4 בנובמבר 1995, מוצאי שבת, בשעה 21:40, בתום עצרת המונים לאות תמיכה בשלום, בה השתתף ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ואישים נוספים מהשמאל), נרצח ראש הממשלה רבין על ידי יגאל עמיר. ביום שני, ה-6 בנובמבר 1995, נערכה הלווית ראש הממשלה בנוכחות 80 ראשי מדינות ומנהיגים מחוץ לישראל. יאסר ערפאת, שצפה בהלוויה בטלוויזיה, בא לנחם את משפחת רבין בשבעה. את מקומו של רבין תפס ממלא מקומו שמעון פרס, והוא כיהן כראש הממשלה בפועל. הממשלה ה-25 המשיכה לתפקד עד ה-22 בנובמבר 1995, אז אישרה הכנסת את ממשלת ישראל העשרים ושש בראשות שמעון פרס.

בתחילה הקים רבין ממשלה עם מרצ (12 מנדטים) וש"ס (6 מנדטים), וביחד עם מפלגת העבודה היו בקואליציה 62 חברי כנסת. לאחר כשנה, בספטמבר 1993, הלכת דרעי פנחסי הביאו לעזיבת ש"ס את הקואליציה. לראשונה בתולדות המדינה הייתה הממשלה ממשלת מיעוט, והיא הצליחה להתקיים בזכות חמישה חברי כנסת מהמפלגות הערביות שתמכו בה מבחוץ. בראשית 1995, על מנת לייצב את הממשלה, צירף רבין את סיעת ייעוד. חברי הסיעה היו שלושה חברי כנסת שפרשו ממפלגת צומת, ובראשם גונן שגב, שקיבל תפקיד שר בממשלה. אלכס גולדפרב קויבל את תפקיד סגן שר הבינוי והשיכון.

מספר הח"כים החברים בקואליציה

• 62 ח"כים לפני פרישת סיעת ש"ס (13 ביולי 1992 - 14 בספטמבר 1993).
• 56 ח"כים בין פרישת ש"ס מהקואליציה ובין הצטרפותה של יעוד (14 בספטמבר 1993 - 2 בינואר 1995).
• 59 ח"כים לאחר הצטרפותה של יעוד לקואליציה (2 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995).

עם הקמתה היו בממשלה 17 שרים, שכללו 13 שרים מטעם מפלגת העבודה, 3 שרים ממרצ ושר אחד מטעם ש"ס. בסוף דצמבר 1992 הצטרף יוסי שריד לממשלה כשר רביעי מטעם מרצ. בספטמבר 1993 עזב אריה דרעי את הממשלה. בינואר 1995 הצטרף גונן שגב לממשלה וביולי 1995 צורפו אהוד ברק ויוסי ביילין לממשלה. בעקבות זאת, הגיע מספר השרים בממשלה ל-20.

מתוך 22 השרים שכיהנו בממשלה, 7 כיהנו בממשלות בעבר (רבין, פרס, אלוני, דרעי, צור, רובינשטיין ושחל) ו-15 שרים כיהנו לראשונה בממשלה (שוחט, ברק, נמיר, סנה, בן אליעזר, שגב, ליבאי, רמון, צבן, ביילין, שריד, קיסר, חריש, ברעם ושטרית)

ממשלת ישראל העשרים וחמש
י"ב בתמוז ה'תשנ"ב - כ"ט בחשוון ה'תשנ"ו | 13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995

משרד	שם		סיעה		כהונה
שרי הממשלה
משרד ראש הממשלה		ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בכהונתו		העבודה	13 ביולי 1992 - 4 בנובמבר 1995
		ראש הממשלה בפועל שמעון פרס		העבודה	4 בנובמבר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד האוצר		אברהם בייגה שוחט		העבודה	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לאיכות הסביבה		אורה נמיר		העבודה	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
		יוסי שריד		מרצ רצ	31 בדצמבר 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד האנרגיה והתשתיות		אמנון רובינשטיין		מרצ שינוי	13 ביולי 1992 - 31 במאי 1993
		משה שחל		העבודה	31 במאי 1993 - 9 בינואר 1995
		גונן שגב		יעוד	9 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הביטחון		ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בכהונתו		העבודה	13 ביולי 1992 - 4 בנובמבר 1995
		ראש הממשלה בפועל שמעון פרס		העבודה	4 בנובמבר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבינוי והשיכון		בנימין בן אליעזר		העבודה	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבריאות		חיים רמון		העבודה	13 ביולי 1992 - 8 בפברואר 1994
		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	8 בפברואר 1994 - 1 ביוני 1994
		אפרים סנה		העבודה	1 ביוני 1994 - 22 בנובמבר 1995
משרד החוץ		מ"מ ראש הממשלה שמעון פרס		העבודה	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החינוך והתרבות		שולמית אלוני		מרצ רצ	13 ביולי 1992 - 11 במאי 1993
		אמנון רובינשטיין		מרצ שינוי	7 ביוני 1993 - 22 בנובמבר 1995
משרד החקלאות		יעקב צור (שטיינברג)		העבודה	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד המדע והטכנולוגיה משרד המדע והאמנויות		אמנון רובינשטיין		מרצ שינוי	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
		שמעון שטרית		העבודה	31 בדצמבר 1992 - 7 ביוני 1993
		שולמית אלוני		מרצ רצ	7 ביוני 1993 - 22 בנובמבר 1995
משרד המשטרה		משה שחל		העבודה	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד המשפטים		דוד ליבאי		העבודה	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד העבודה והרווחה		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
		אורה נמיר		העבודה	31 בדצמבר 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני דתות		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	13 ביולי 1992 - 27 בפברואר 1995
		שמעון שטרית		העבודה	27 בפברואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני ירושלים		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	13 ביולי 1992 - 31 בדצמבר 1992
משרד הפנים		אריה דרעי		ש"ס	13 ביולי 1992 - 19 במאי 1993
		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
		אריה דרעי		ש"ס	31 במאי 1993 - 14 בספטמבר 1993
		ראש הממשלה יצחק רבין		העבודה	14 בספטמבר 1993 - 27 בפברואר 1995
		עוזי ברעם		העבודה	27 בפברואר 1995 - 7 ביוני 1995
		דוד ליבאי		העבודה	7 ביוני 1995 - 18 ביולי 1995
		אהוד ברק		העבודה	18 ביולי 1995 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לקליטת עלייה		יאיר צבן		מרצ מפ"ם	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התחבורה		ישראל קיסר		העבודה	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התיירות		עוזי ברעם		העבודה	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התעשייה והמסחר		מיכאל חריש		העבודה	13 ביולי 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התקשורת		משה שחל		העבודה	13 ביולי 1992 - 31 במאי 1993
		שולמית אלוני		מרצ רצ	31 במאי 1993 - 22 בנובמבר 1995
שר בלי תיק (שר במשרד רה"מ)		אריה דרעי		ש"ס	19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
		שולמית אלוני		מרצ רצ	19 במאי 1993 - 31 במאי 1993
סגני השרים
משרד ראש הממשלה		אלי בן-מנחם		העבודה	4 באוגוסט 1992 - 8 באפריל 1993
משרד האוצר		רפאל פנחסי		ש"ס	4 באוגוסט 1992 - 31 בדצמבר 1992
משרד הביטחון		מרדכי גור התאבד בכהונתו		העבודה	4 באוגוסט 1992 - 16 ביולי 1995
משרד הבינוי והשיכון		רן כהן		מרצ	4 באוגוסט 1992 - 11 בינואר 1993
		אריה גמליאל		ש"ס	29 ביולי 1992 - 9 בספטמבר 1993
		אלי בן-מנחם		העבודה	8 באפריל 1993 - 22 בנובמבר 1995
		אלכס גולדפרב		יעוד	2 בינואר 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד הבריאות		נואף מסאלחה		העבודה	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החוץ		יוסי ביילין		העבודה	4 באוגוסט 1992 - 18 ביולי 1995
		אלי דיין		העבודה	24 ביולי 1995 - 22 בנובמבר 1995
משרד החינוך והתרבות		משה מאיה		ש"ס	29 ביולי 1992 - 12 בספטמבר 1993
		מיכה גולדמן		העבודה	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד החקלאות		וליד חאג'-יחיא		מרצ	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
משרד התעשייה והמסחר		מאשה לובלסקי		העבודה	4 באוגוסט 1992 - 22 בנובמבר 1995
המשרד לענייני דתות		רפאל פנחסי		ש"ס	31 בדצמבר 1992 - 14 בספטמבר 1993

• מזכיר הממשלה:
  • אליקים רובינשטיין (1992–1994)
  • שמואל הולנדר (1994–1995)

• ממשלת ישראל העשרים וחמש באתר משרד ראש הממשלה
• ממשלת ישראל העשרים וחמש באתר הכנסת