הכנסת השלישית

הכנסת השלישית

ממשלות	הממשלה השביעית הממשלה השמינית
תקופת כהונה	15 באוגוסט 1955 – 30 בנובמבר 1959 (4 שנים)
מערכת בחירות	26 ביולי 1955
הנהגה
יו"ר הכנסת	יוסף שפרינצק נחום ניר-רפאלקס
ראש הממשלה	דוד בן-גוריון
ראש הקואליציה	עקיבא גוברין
ראש האופוזיציה	מנחם בגין
הרכב הכנסת
סיעות הקואליציה	מספר חברי הקואליציה - 80   מפא"י (40)   חזית דתית לאומית (11)   אחדות העבודה - פועלי ציון (10)   מפ"ם (9)   המפלגה הפרוגרסיבית (5)   קידמה ועבודה (2)   הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל (2)   חקלאות ופיתוח (1)
מספר חברי הקואליציה	80 / 120
סיעות האופוזיציה	מספר חברי האופוזיציה - 40   חרות (15)   הציונים הכלליים (13)   מק"י (6)   חזית דתית תורתית (6)
מספר חברי האופוזיציה	40 / 120
מפלגת השלטון	מפא"י
→ הכנסת השנייה הכנסת הרביעית ←

כהונתה של הכנסת השלישית החלה ב-15 באוגוסט 1955. הרכבה נקבע בבחירות לכנסת השלישית שנערכו ב-26 ביולי אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ולאחר שהשביע את חברי הכנסת, העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, מרדכי נורוק. מיד לאחר מכן נבחר יוסף שפרינצק ליושב ראש הכנסת, בתמיכתם של 109 מחברי הכנסת, ללא מתנגדים ועם שישה נמנעים.

הכנסת השלישית כיהנה עד התכנסותה של הכנסת הרביעית, ב-30 בנובמבר 1959. כהונתה של כנסת זו היא הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל.

ערך מורחב – הבחירות לכנסת השלישית

אלו היו המפלגות שנבחרו לכנסת השלישית, ומספר חברי הכנסת בתחילת כהונתה:

שתי השותפות העיקריות לממשלות שכיהנו עד הבחירות איבדו מכוחן - מפא"י ירדה מ-45 ל-40 מושבים, והציונים הכלליים ירדו מ-20 ל-13 מושבים. בתוך כך, התחזקה תנועת החרות, הכפילה את כוחה, והייתה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. תנועות המזרחי והפועל המזרחי התמודדו לראשונה ברשימה משותפת, חזית דתית לאומית (ששינתה את שמה למפד"ל במהלך כהונת הכנסת), וגם אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל התמודדו ברשימה משותפת, חזית דתית תורתית. בעקבות הפילוג במפ"ם, התמודדה גם רשימת אחדות העבודה - פועלי ציון, שקיבלה 10 מושבים, לעומת 9 למפ"ם.

בעקבות הירידה בכוחן של מפא"י והציונים הכלליים, חיפש דוד בן-גוריון שותפים חדשים לקואליציה בראשותו, ופנה למפ"ם ולאחדות העבודה - פועלי ציון. השותפות הקואליציונית, שכללה הן את הסיעות האלה והן את סיעת חזית דתית לאומית, יצרה חיכוכים בשאלות של דת ומדינה. הממשלה השביעית, שהושבעה ב-3 בנובמבר 1955, נהנתה מתמיכה של 80 חברי קואליציה, שכללו גם את סיעות המפלגה הפרוגרסיבית, רשימה דמוקרטית לערביי ישראל, קידמה ועבודה וחקלאות ופיתוח.

ב-31 בדצמבר 1957 התפטר דוד בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של המשמעת הקואליציונית. הממשלה השמינית, שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה. ב-1 ביולי 1958 פרשה המפד"ל מהממשלה עקב מחלוקת בשאלת 'מיהו יהודי'. ב-5 ביולי 1959 בן-גוריון התפטר שוב, עקב הצבעתם של חברי סיעות מפ"ם ואחדות העבודה - פועלי ציון נגד מכירת תת-מקלעי עוזי לגרמניה המערבית. ממשלתו המשיכה לכהן כממשלת מעבר עד כינונה של הכנסת הרביעית.

ערך מורחב – פרשת הרימון בכנסת

ב-29 באוקטובר 1957 השליך משה דואק, חולה נפש בן 26, רימון יד במליאת הכנסת. שר הדתות משה שפירא נפצע קשה, וראש הממשלה דוד בן-גוריון והשרים גולדה מאיר ומשה כרמל נפצעו באורח קל. בעקבות האירוע הוחלט על הקמת משמר הכנסת, בפיקודו של יונה חצור, והותקנה מחיצת זכוכית בין היציע לבין אולם המליאה.

ב-15 באפריל 1956 הוצב פסל מנורת הכנסת בבור שיבר שממול לבית פרומין, ששימש את הכנסת באותן שנים. באותה שנה הוחלט על תחרות לתכנון משכן הכנסת החדש בקריית הממשלה. ב-24 ביולי 1957 נבחרה הצעתו של האדריכל יוסף קלארווין. יומיים קודם לכן הודיע דוד בן-גוריון כי ג'יימס דה רוטשילד הותיר בצוואתו מיליון ורבע ליש"ט לבניית המשכן (כ-77.5 מיליון ש"ח בערכי 2012). אבן הפינה למשכן החדש הונחה ב-14 באוקטובר 1958.

ב-27 במרץ 1957 נערך הפיליבסטר הראשון בתולדות הכנסת, במהלך דיון בתיקון לפקודת מס הכנסה. הדיונים נמשכו עד השעה 5 בבוקר^[1].

ב-28 באוקטובר 1957 בחרה הכנסת ביצחק בן-צבי לכהונה שנייה כנשיא המדינה. בן-צבי היה המועמד היחיד לאחר שיוסף יואל ריבלין הסיר את מועמדותו. 76 מחברי הכנסת תמכו בבן-צבי, ו-18 הטילו פתק לבן.

ב-28 בינואר 1959 נפטר יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק, שהיה יושב ראש הכנסת הראשון. מפא"י שאפה למנות במקומו את ברל לוקר, אך בהצבעה שנערכה ב-2 במרץ נבחר נחום ניר-רפאלקס, מסיעת אחדות העבודה - פועלי ציון. בניר תמכו חברי קואליציה מסיעתו ומסיעות מפ"ם והמפד"ל, שחברו לסיעות האופוזיציה והביאו לבחירתו, ברוב של 53 מול 41. 7 מחברי הכנסת נמנעו, בהם חברי המפלגה הפרוגרסיבית, שהביעו בכך את מחאתם על הקרב הפוליטי שליווה את הליך הבחירה. הייתה זו הפעם הראשונה (והיחידה עד כה, מלבד תקופה קצרה בה כיהן בני גנץ כיו"ר הכנסת בתחילת כהונתה של הכנסת העשרים ושלוש), שבה יושב ראש הכנסת לא היה מסיעה שהרכיבה את הממשלה. ניר-רפאלקס כיהן בתפקידו פחות משנה.

במהלך כהונתה של הכנסת השלישית אושרו 285 חוקים, מהם 264 חוקים שמקורם בהצעות חוק ממשלתיות ו-21 חוקים שמקורם בהצעות חוק פרטיות. מדובר בגידול חד במספר הצעות החוק הפרטיות שאושרו, לאחר שהכנסת הראשונה אישרה 4 הצעות חוק כאלה, והכנסת השנייה אישרה 5^[2].

בין החוקים הבולטים שאישרה הכנסת השלישית: חוק יסוד: הכנסת, חוק הבחירות לכנסת, חוק הגנת השכר, חוק הסכמים קיבוציים, חוק בתי המשפט, חוק לעידוד השקעות הון, חוק שירות התעסוקה, חוק המים, חוק ההגבלים העסקיים, חוק שירות המדינה (מינויים), חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), ועוד.

• חוק יסוד: הכנסת.
• חוק יסוד: הכנסת (תיקון מס' 2). תיקון בחוק היסוד, שקבע כי רבנים וכהני דתות אחרות המשמשים בכהונתם בשכר, לא יהיו מועמדים לכהונה בכנסת כל עוד הם משמשים בתפקידם.

• חוק בתי המשפט - חוק שקבע את סמכויותיהם של בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום. ב-1984 נחקק נוסח משולב של חוק בתי המשפט, שכלל גם הוראות מחוק השופטים, מפקודת הרשמים ומחוק שיפוט בתביעות קטנות.
• חוק הבחירות (דרכי תעמולה) - חוק שהסדיר את תעמולת הבחירות לכנסת. בין היתר, נקבעו בו איסור על תעמולת בחירות באמצעות כלי שיט או כלי טיס, הגבלות על שימוש ברמקולים, הגבלה על הדבקת מודעות, איסור על תעמולת בחירות המלווה בתוכנית בידור, וזמני תעמולת הבחירות ברדיו שזכאית לו כל מפלגה.
• חוק שירות המדינה (מינויים) - חוק המסדיר דרכי מינויי עובדים בשירות המדינה.
• חוק מימי חופין - חוק שהרחיב את המים הטריטוריאליים של ישראל מ-3 מייל ימי ל-6, בדומה למקובל באותה עת.
• חוק המעבר (תיקון) - תיקון בחוק המעבר, המאפשר מינוי שני סגני שרים במשרד ממשלתי. שימוש ראשון בחוק נעשה רק במהלך כהונתה של הכנסת החמישית, ב-1961, עם מינויַם של שני סגני שרים במשרד החינוך והתרבות.
• חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית) - חוק הקובע הגבלות על הפעילות הפוליטית והמפלגתית של עובדי המדינה.
• חוק הבחירות לכנסת (תיקון מס' 1) - חוק המסדיר את הצבעתם של שוטרים בבחירות לכנסת, וקובע כי יצביעו באזור שבו הם מוצבים ביום הבחירות, ולא באזור מגוריהם.
• חוק שכר חברי הכנסת (תיקון) - בתיקון נקבע כי שכר חברי הכנסת יעמוד על 342 לירות בחודש (4,771 שקלים חדשים בערכי 2012).

• חוק שירות התעסוקה - חוק שכונן את שירות התעסוקה, כתחליף ללשכות העבודה הפרטיות, בעלות הזיקה המפלגתית שפעלו עד אז.
• חוק הביטוח הלאומי (תיקון) - התיקון החיל את חוק הביטוח הלאומי על עובדים עצמאים.
• חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 4) - חוק המסדיר מתן קצבאות ילדים למשפחות שלהן ארבעה ילדים או יותר.
• חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) - חוק הקובע חובה עקרונית לתשלום מזונות לבני זוג שהתגרשו ולילדיהם.
• חוק שירותי הסעד - חוק המסדיר את הקמתן של לשכות סעד ברשויות המקומיות.
• חוק נכי רדיפות הנאצים.
• חוק הגמלאות לנפגעי ספר - חוק המעניק תגמולים ושיקום לתושבי יישובי ספר שנפגעו בפעולות איבה. החוק בוטל ב-1982, והוראותיו הוטמעו בשינויים שונים בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
• חוק הארכת מועדים - חוק המסמיך את שר הביטחון להאריך מועד הקבוע בחיקוק לעשיית פעולה, למי שנקרא לשירות חירום.

• חוק לעידוד השקעות הון.
• חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים.
• חוק הריבית.
• חוק ההגבלים העסקיים - ב-1988 הוחלף החוק בחוק חדש.
• חוק הבלו על דלק.
• חוק יהב המגן - חוק הקובע מס נוסף על מס ההכנסה כדי לממן הוצאות ביטחון.
• חוק מלווה ביטחון - חוק המסמיך את הממשלה ליטול מלווה חובה לצורכי ביטחון בסך 40 מיליון לירות ולהוציא לשם כך איגרות חוב.
• חוק המלווה לשיכון עולים - חוק המסמיך את הממשלה ליטול מלווה לצורכי שיכון עולים בסף 50 מיליון לירות ולהוציא לשם כך איגרות חוב.
• חוק הבלו על סוכר - החוק בוטל ב-1969.
• חוק לתיקון פקודת המטבע - חוק המבטל את השימוש במיל (שערכו היה אלפית הלירה) והחל את השימוש באגורה (שערכה היה מאית הלירה).

• חוק לתיקון סדרי הדין הפלילי (חקירת פשעים וסיבות מוות) - החוק מצמצם את תחולת ההסדר המנדטורי לפיו בעבירות מסוימות יש לנהל חקירה מוקדמת של שופט חוקר, ומותיר את סמכויות החקירה בידי המשטרה. מוסד השופט החוקר לא בוטל לחלוטין, אך התחומים שלו הצטמצמו באופן ניכר. בנוסף, הסדיר החוק את ההליכים בחקירת מקרי מוות. ההוראות בדבר מינוי שופט חוקר בוטלו סופית עם חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי ב-1965, ושם החוק שונה ל"חוק חקירת סיבות מוות".
• חוק לתיקון דיני העונשין (ביטחון המדינה) - חוק שקובע עבירות ביטחון שונות, בהן בגידה, פגיעה בכוחות מזוינים, ריגול ופגיעה ביחסי חוץ, במקום העבירות שהיו קבועות בפקודת החוק הפלילי המנדטורית. החוק בוטל ב-1977, עם חקיקתו של חוק העונשין, והוראותיו הוטמעו בו, בשינויים.
• חוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואים) - חוק המסדיר מחדש את עבירות הביגמיה. גם חוק זה הוטמע, בשינויים, בחוק העונשין.
• חוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (השחתת פניהם של מקרקעין) - חוק שקבע עבירות לגבי הדבקת מודעות וכתיבת כתובות גרפיטי.

• חוק הגנת השכר
• חוק הסכמים קיבוציים
• חוק יישוב סכסוכי עבודה^[3]
• חוק שירות המדינה (גמלאות)

• חוק ההתיישנות.
• חוק אכיפת פסקי חוץ.
• חוק לתיקון סדרי הדין (המדינה כבעל דין) - חוק הקובע, כי ניתן לתבוע את המדינה בכל עילה, בניגוד להסדר שהיה קיים מתקופת המנדט לפיו הייתה רשימת עילות מוגבלת.
• חוק בתי דין דתיים (הזמנה לבית הדין) - חוק המסמיך את בתי הדין הדתיים לזמן בעלי דין ועדים ולכפות את התייצבותם.
• חוק העזרה המשפטית למדינות זרות.
• חוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים) - חוק הקובע, כי על בית המשפט למנוע חקירת עדים בדרך שיש בה משום עלבון, הפחדה, הטעיה או ביוש.

• חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת) - חוק המסמיך את הרשויות המקומיות לאסור או להגביל מכירת בשר חזיר בתחומן.
• חוק הרשויות המקומיות (היטל סעד ונופש) - חוק המסמיך את הרשויות המקומיות להטיל על מקומות בילוי ונופש כבתי מלון, מסעדות, בתי קפה, מועדוני לילה וכיוצאים באלה, היטל שייעודו טיפול בבעיות סעד בתחומיה. החוק בוטל ב-1978.

• חוק השמות.
• חוק המים.
• חוק שירותי הכבאות
• חוק המועצה להשכלה גבוהה.
• חוק הגנת הצומח.
• חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה
• חוק דמי מפתח.
• חוק המהנדסים והאדריכלים.
• חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות.
• חוק הפיקוח על יצוא של בעלי חיים ושל תוצרת מן החי.
• חוק לתיקון פקודת בניין ערים - חוק המסדיר הוצאת צווי הפסקה מנהליים לעבודות בנייה המתבצעות ללא רישיון, או תוך חריגה מרישיון.
• חוק יום העצמאות (תיקון מס' 4) - תיקון לחוק יום העצמאות המסמיך את ראש הממשלה לקבוע עבודות ושירותים שאין להפסיקם ביום העצמאות.

חברי הכנסת שכיהנו בכנסת זו:

• הכנסת השלישית, באתר הכנסת