|
יחסי ישראל–סוריה
יחסי ישראל–סוריה עוינים מראשיתם. העמדה הסורית הבסיסית שוללת את הרעיון הציוני ורואה במדינת ישראל נטע זר במזרח התיכון שיש לעוקרו מן השורש. מאז הקמתה הייתה סוריה חלוצת ומובילת המאבק המדיני והצבאי ביישוב היהודי ומדינת ישראל[1]. מצב זה הביא לשלוש מלחמות ישירות בין המדינות, כאשר במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן מידי סוריה. מאז ראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 נעשו ניסינות להגיע להסכם שלום, אולם אלו לא צלחו ומצב הלוחמה בין המדינות לא הסתיים מעולם. ישראל נקשרה בעקיפין למלחמת האזרחים בסוריה, עקב ירי תועה מהצד הסורי לעבר ישראל, ומניעת התבססות איראן וחזבאללה על גבולה הצפוני, עם הקמת "תיק הגולן". בהמשך הקימה את מנהלת "שכנות טובה", האמונה על סיוע אזרחי לתושבי סוריה שנפגעו ממלחמת האזרחים במדינה. לפני הקמת מדינת ישראל עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן. על פי הסכם סייקס–פיקו בין הבריטים לצרפתים משנת 1916, נועדה ארץ ישראל להתחלק בין אזורים שבשליטה בריטית ישירה – עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור בין מפרץ עכו למפרץ חיפה, הגליל העליון וחלקו הגדול של הגליל התחתון, לבין ליבת הארץ שתהיה תחת חסות משותפת של מעצמות ההסכמה. גבולו הצפוני של השטח בארץ ישראל המערבית, שנועד להיות תחת חסות משותפת – השטח שלימים נודע כליבתה של פלשתינה-א"י, נקבע מעט צפונית לעכו באזור אכזיב וירד דרומה עד לכנרת, באזור טבחה ואילו גבולו הדרומי נמתח בין עזה לחברון. המאבק על אצבע הגליללאחר סיום מלחמת העולם הראשונה לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם. מדיניותה הרשמית, על פי הצהרת בלפור, צידדה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל ולא עוד חסות משותפת. התנועה הציונית הפקידה את דרישותיו הטריטוריאליות של העם היהודי בידי ועידת השלום בפריז (1919) דרישות אלו כללו בצפון את השטח עד הנהר ליטני וכן את מקורות נהר הירדן ובמזרח השיקו למסילת הברזל החיג'אזית בעבר הירדן המזרחי עד מפרץ עקבה. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מאל עריש שלחופו הצפוני של חצי האי סיני ועד לטאבה לחופו המערבי של ים סוף. לפי הסכם חדש מספטמבר 1919, הסכם דוביל (אנ'), שערכו ביניהם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' וראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, פינו הבריטים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בעמק החולה (מעט צפונה מאיילת השחר). אולם השטח מקו זה וצפונה עד צור, הפך הלכה למעשה לשטח הפקר, שכן הצרפתים לא ביססו את ריבונותם בו עד הקביעה הסופית של קו הגבול. אל שטח ההפקר התנקזו שלל אינטרסים מנוגדים שהתסיסו את האזור: האינטרס היהודי – ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל; האינטרס הבריטי לקבלת המנדט על ארץ ישראל; האינטרס של הלאומנים הסוריים אליהם חברו ערביי ארץ ישראל למימוש האוטופיה של סוריה הגדולה שארץ ישראל היא מחוזה הדרומי, אינטרס שהבשיל במרץ 1920 להכרזה של הקונגרס הלאומי הסורי על המלכתו של פייסל הראשון למלך הממלכה הערבית של סוריה ששרדה ארבעה חודשים עד כניעתה לצבא הצרפתי וכינון המנדט הצרפתי בשטחי סוריה ולבנון; והאינטרס של שבטים בדואים מקומיים בעידוד חלקי של הבריטים לשמר את כוחם האזורי, תוך התנכלות לכפרי הנוצרים באזור להם נתנה צרפת את חסותה. שיאו של הקונפליקט מנקודת המבט היהודית היה ההתקפה במרץ 1920 על תל חי. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על קביעת קו הגבול. סימון הגבול המנדטורי והבין-לאומיב-23 בדצמבר 1920 חתמו בריטניה וצרפת על "האמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ומסופוטמיה"[2]. לפי הסכם זה, ויתרה צרפת על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, את מקורות הירדן, את מרבית רמת הגולן וכן את החרמון. קו הגבול ששורטט בהסכם זה יצא מתחנת הרכבת בצמח לכיוון צפון וחצה את הכנרת. הוא המשיך לאורך נחל משושים עד נאפח, והגיע עד סמוך לבניאס. משם פנה הגבול מערבה עד מטולה, וירד דרומה עד סמוך לסעסע (סאסא). משם המשיך מערבה לאורך קו פרשת המים שבין הליטני ונחלי הגליל העליון, עד ראש הנקרה[3]. אחת התוצאות של הסכם זה הייתה יצירתו של קו גבול דמוי אצבע שהכליל את ההתיישבות היהודית בגליל העליון בתחום המנדט הבריטי והגדיר את האזור שנודע בשם אצבע הגליל. בוועידת סן רמו אישר חבר הלאומים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל ואת המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, ובאפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבין-לאומי החדש, על פי ההסכם מדצמבר 1920. עם זאת ההסכמות לא סומנו בשטח, ונקבע כי תוואי הגבול הסופי ינוסח בהתאם למדידות מפורטות שתערכנה בידי ועדת ניוקומב-פולה. וועדת ניוקומב-פולה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922 לפי שני עקרונות עיקריים: אין לפנות כפריים מאדמתם, ואין לנתק כפר ממקורות המים שלו, מדרך ראשית העוברת סמוך לו או מעיירת המחוז שלו. ניוקומב ערך סיור הכנה עוד לפני הקמת הוועדה, והציע לשנות את תוואי הגבול ברמת הגולן, שכן זה חצה את אדמות האמיר מחמוד פעור, ולמסרן למנדט הצרפתי בסוריה. בתמורה הציע שתוואי נהר הירדן והכנרת כולה ימסרו למנדט הבריטי על ארץ ישראל. ב-21 ביוני 1921 סימנה המשלחת הבריטית-צרפתית בראשות ניוקומב ופולה את קו הגבול ב-71 גלי אבנים בהתאם להצעותיו של ניוקומב, וב-3 בפברואר 1922 חתמו ניוקומב ופולה על המפות שבהן שורטט קו הגבול עליו הסכימו. השינויים העיקריים עליהם המליצה הוועדה היו הכללת כל הכנרת וימת החולה וכן נהר הירדן לכל אורכו, אך ללא יובליו הצפוניים, בתחום המנדט הבריטי[4], וכך גם באשר לחמת גדר והשטח שבין דרום חופה המזרחי של הכנרת ומורדות רמת הגולן. מאידך, שטחי רמת הגולן שממזרח לירדן ואזור בניאס נמסרו למנדט הצרפתי על סוריה. עוד נערכו מספר שינויים לאורך הגבול שבין ארץ ישראל ולבנון, ואשר הבטיחו את קיום העקרונות לפיהם פעלה הוועדה. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתיים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי הכפרים המתואלים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי מטולה וכפר גלעדי[5]. רק בשנת 1924 קיבל הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת, ושטח באזור קיבוץ ברעם (אז הכפר בירעם), והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן ושמרה בידיה את כביש ביירות–בניאס–דמשק (דבר שגרם להותרת מעיינות הבניאס והחצבאני בשטח הצרפתי). לעומתם שמרו הבריטים על מערכת הכנרת כולל מעין הדן בשטחם (כנראה מתוך רעיון לנצל אותה למפעל הידרו אלקטרי). גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא כיום הגבול הבין-לאומי המוכר בין המדינות הריבוניות ישראל ולבנון. מהקמת מדינת ישראל עד למלחמת ששת הימיםמלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק.png) 
על פי ההסכם, נקבע קו שביתת הנשק במקום בו שהו הכוחות עם סיום הלחימה, כאשר האזורים בהם שהה הצבא הסורי בתוך גבולות המנדט הוכרזו כאזורים מפורזים, ונאסרה כניסת כוחות צבא אליהם, אולם הם היו בשליטה אזרחית של מדינת ישראל, שירשה את הגבול המנדטורי. על פי ההסכם נקבע שהחיים האזרחיים יוחזרו למסלולם. ישראל פירשה זאת כהיתר שלה לפעול באופן חופשי בכל פעילות אזרחית באזור המפורז, בעוד סוריה פירשה את ההסכם כקובע שרק פעילות אזרחית מלפני המלחמה יכולה להמשיך באזור. חילוקי דעות אלו הביאו לעימותים חוזרים ונשנים. מהסכמי שביתת הנשק עד מלחמת ששת הימיםבין מלחמת תש"ח למלחמת ששת הימים העמיקה המחויבות הלאומית המסורתית של סוריה, הישירה ועל ידי שליח, למאבק הערבי נגד ישראל. תקריות רבות בין ישראל לסוריה התלקחו כתוצאה מהמחלוקות הבאות:
בתחילת שנות ה-50 השתלטו הסורים על שטח ישראלי ממערב לקו הגבול הבין-לאומי באזור המפורז הדרומי מעל החוף המזרחי של הכנרת – תקרית אל-חמה ובמפורז הצפוני על רכס הבניאס מול הקיבוצים דן, דפנה ושאר ישוב. השתלטות זו יצרה קו חדש בשטח, אשר לימים נודע בשם קווי 4 ביוני, להבדיל מקו שביתת הנשק (1949) ומקו הגבול הבין-לאומי (1924). ניסיון השתלטות נוסף על שטח ריבוני ישראלי בשפך הירדן לכנרת – קרב תל מוטילה, נהדף בתום ארבעה ימי קרב תוך שנגרמו אבדות כבידות לצה"ל. הסורים גיבו את מתקפות הפידאיון בשנות ה-50 ומאוחר יותר בשנות ה-60 פרסו חסותם על והפעילו מתחומם את "המלחמה העממית" – פעולות הטרור של הפת"ח שתכפו והתעצמו בחודשים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בין עימותים אלו ובמהלכם, הפגיזה סוריה שוב ושוב את היישובים הישראליים למרגלות רמת הגולן. פעילויות אלו הביאו לביצוע פעולות תגמול של ישראל בשטח סוריה שהרעו את המצב הביטחוני. ביולי 1963 לקחה סוריה בשבי שישה אזרחים ישראלים שהפליגו בכנרת ונסחפו לחוף המזרחי. האזרחים הישראלים הוחזקו שלושה חודשים בשבי, ולאחר מכן שוחררו במסגרת חילופי שבויים[6]. בוועידת הפסגה הערבית הראשונה שהתכנסה בינואר 1964 "נקטה סוריה את הקו המיליטנטי ביותר ודרשה מלחמה לאלתר"[7]. תקריות יריבשנים 1950–1967 נפגעו מאש סורית 377 חיילים ואזרחים ישראלים, מהם 121 הרוגים[8] ב-310 ימים של חילופי אש, בהם נאלצו הישראלים ברצועת הספר להיכנס למקלטים. הגזרה הסוערת ביותר מבחינת ירי סורי הייתה גזרת תל קציר. בשנת 1955 היה המספר הרב ביותר של תקריות, 52 ימי אש. הנזק החומרי ביישובים הישראלים הגיע לכ-20 מיליון דולר (במחירי שנת 1992).
ערב מלחמת ששת הימים, אירעו שתי תקריות חמורות בין ישראל לסוריה:
הגבולות
ההסכם הותיר את שאלת הגבול המדויק בין שתי המדינות פתוחה, וכל מדינה ניסתה לנצל את המצב הבלתי ברור. הצדדים ניסו לכפות בכוח את רצונם, אך קיימו גם מגעים חשאיים ביניהם (בעיקר בוועידת שביתת הנשק). חוסר היציבות בסוריה בתקופה זו הקשה מאוד על קיום המגעים ואף מנע בחלק מהזמן את קיומם. בסדרת עימותים שהגיעו לשיאה בשנים 1951 ו־1964 ייצבה סוריה קו שהכליל בתחום שליטתה גם חלקים מן האזור המפורז אשר היו שייכים להלכה למדינת ישראל. שטחים אלה היו ברובם באזור חופה המזרחי של הכנרת ובאזור חמת גדר. קו זה ידוע כ"קו הארבעה ביוני" (הכוונה היא ל-4 ביוני 1967, היום האחרון לפני פרוץ מלחמת ששת הימים). הקרב על המים
ציר מרכזי של המאבק בין ישראל לסוריה היה הקרב על המים בו סוריה בתחילה מנעה את הקמת תעלת ההטיה ב-1953 ובהמשך בשנים 1964–1966 ניסתה להטות את הירמוך ומי מקורות הירדן מלזרום במסלולם הטבעי לנהר הירדן בשטח ישראל. מודיעיןבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים שתי המדינות השקיעו משאבים רבים בפיתוח מודיעין אחת על השנייה. חלק מהפעילות הישראלית התפרסמה אחרי שהסורים חשפו אותה. בין המקרים הידועים ביותר היו:
ממלחמת ששת הימים עד לוועידת מדרידמלחמת ששת הימים
בצהרי 5 ביוני, היום הראשון למלחמה, הפציצו מטוסים סוריים מטרות צבאיות ואזרחיות בצפון ישראל. בתגובה הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי שדות תעופה בסוריה. בבוקר 6 ביוני החלה הפגזה סורית כבדה על אצבע הגליל בה נהרגו שמונה חיילים בראש פינה. בהמשך להרעשה הארטילרית פתחו הסורים בשתי התקפות קרקעיות. הראשונה הייתה התקפה על מוצב אשמורה (ממזרח לחולתה) והשנייה כוונה לקיבוץ דן ותל דן. שתי ההתקפות נהדפו. בארבעת ימי הלחימה הראשונים המשיכו שני הצדדים בהרעשות ארטילריות וחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות ברמת הגולן. רק עם סיום הקרבות בחזית הירדנית ובסיני יכול היה צה"ל להפנות כוחות מספיקים לחזית הצפונית למלחמה נגד סוריה. בבוקר 9 ביוני החלה מתקפה משולבת של צה"ל על המוצבים הסורים בצפון הרמה ובסיום אותו יום ביסס צה"ל את אחיזתו במוצבי הקו הראשון של הסורים. ביום למחרת, 10 ביוני, המשיכו הכוחות הישראליים להתקדם מזרחה אל מול הכוחות הסורים הנסוגים, וכבשו כמעט ללא קרבות שטחים נרחבים. עד שעות הערב באותו היום החזיקו כוחות צה"ל במסעדה אשר במורדות החרמון, בקוניטרה ובאזור בוטמיה. ב-12 ביוני הונחת כוח מחטיבת גולני על החרמון, וכבש אותו ללא קרב. קו הפסקת האש שנקבע לאחר המלחמה כונה "הקו הסגול", והוא כלל כ-1,260 קמ"ר של שטח שכבשה ישראל בגולן, עד ממזרח לקוניטרה. מלחמת ששת הימים הגבירה את תלותה של סוריה בברית המועצות ומצבה את מערך היחסים בינה לבין ישראל כחלק ממערך היחסים הבין-לאומי במסגרת המלחמה הקרה כאשר ישראל התייצבה לצד ארצות הברית. מלחמת ההתשהבפברואר 1969 חדר מיג 21 סורי לרמת הגולן, והופל בידי צה"ל[11]. מיג נוסף הופל בסוף מאי[12] וביולי אותה שנה חדרו מספר מטוסים סורים לרמת הגולן, ובקרבות האוויר של 8 ביולי 1969 הפילו מטוסי צה"ל שבעה מיגים[13]. קרב אווירי נוסף, בו הופלו 3 מיגים סוריים התרחש בדצמבר 1969 בשמי דמשק[14]. מתחילת 1970 התחמם הגבול בין ישראל לסוריה ברמת הגולן וישראל מנתה עד אמצע מרץ 1970 כ-150 תקיפות על מוצביה מצד צבא סוריה וארגוני מחבלים. בלילה שבין 15–16 במרץ 1970 פשטו כוחות צה"ל מוסקים בעומק סוריה וחבלו ברשת החשמל ובתשתיות אחרות[15]. ב-23 במרץ 1970 הרגו כוחות צה"ל 8 חמושים שחדרו לצפון רמת הגולן[16]. בסוף מרץ 1970 תקף כוח צבאי סורי מוצב ישראלי ברמת הגולן ואחד מאנשיו נהרג[17]. ב-2 באפריל 1970 התקיים יום הקרב החמור ביותר בחזית הסורית מאז מלחמת ששת הימים[18]. בלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1970 בצעה ישראל את מבצעי שפט. 24–26 ביוני 1970 נודעו כמלחמת שלושת הימים, שביומם האחרון ביצע צה"ל תקיפה רחבת היקף בחזית הסורית, שנקראה מבצע קיתון 10. במהלך ספטמבר השחור (1970) הגיעו המדינות אל סף מלחמה ביניהן לאחר שסוריה פלשה לצפון ירדן וישראל תגברה את כוחותיה ברמת הגולן (בעידוד אמריקאי) על מנת לאיים על סוריה ולמנוע את נפילת המשטר ההאשמי. בנובמבר 1972 שוב התלקחו קרבות בין ישראל וסוריה ברמת הגולן[19][20]. מלחמת יום הכיפורים במלחמת יום הכיפורים פלש צבא סוריה אל הגולן, והצליח להשתלט על חלקים ממנו למשך מספר ימים. כוחות צה"ל כבשו שטחים אלה בחזרה לפני תום המלחמה ואף התקדמו והשתלטו על שטחים בעומק סוריה. לאחר המלחמה פרצה מלחמת התשה בין ישראל לסוריה שהתמקדה בשטח שנכבש מעבר לקו הסגול. ב-31 במאי 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה. על-פי ההסכם חזרה ישראל ל"קו הסגול" למעט שטח של כ-60 קמ"ר שכולל את העיר קוניטרה, אשר חזר לשליטה אזרחית סורית. הסורים מסרו את מוצבי החרמון הסורי לאו"ם. רצועה משטח סוריה הצמודה לקו הפסקת האש נקבעה כאזור חיץ בין הכוחות הישראלים לסוריים, והיא נמצאת בשליטה צבאית של כוח בין-לאומי בחסות האו"ם המכונה אונדו"פ. מאז חתימת ההסכם גבול ישראל–סוריה שקט יחסית ואין בו עימותים צבאיים. לאחר הסכמי שביתת הנשק בשנת 1974עם תחילת מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1976 נכנס צבא סוריה ללבנון, דבר שהגביר את המתיחות עם ישראל. ראש הממשלה יצחק רבין, הצהיר על סדרת קווים אדומים לגבי פעילות צבא סוריה בלבנון (בין השאר אי הכנסת טילים המאיימים על ישראל ללבנון ואי פעילות של הצבא הסורי מדרום לכביש ביירות–דמשק). קווים אלו החזיקו מעמד עד לשנת 1980 בה פרץ עימות צבאי בין ישראל לסוריה סביב העיר הנוצרית זחלה בבקעת הלבנון. למרות הפסקת האש שהושגה באמצע 1981 האשימה ישראל את סוריה בסיוע לארגוני הטרור הפלסטינים בלבנון (בעיקר על ידי מתן מחסה בשטח הנתון לשליטתה). ב-14 בדצמבר 1981 קיבלה הכנסת את חוק רמת הגולן הקובע כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". החוק מתייחס לשטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן, שהוא כל השטח הנמצא בין הגבול הבין-לאומי מ-1923 וגבול השליטה הישראלית שנקבע בהסכמי הפרדת הכוחות מ-1974. בעקבות זאת קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425 השוללת את תוקפו של החוק מבחינה בין-לאומית, וקובעת כי אמנת ז'נבה הרביעית עדיין חלה על שטח הגולן. מבחינת המשפט הפנימי של מדינת ישראל, רמת הגולן סופחה למעשה אל מדינת ישראל, והיא נחשבת נפה במחוז הצפון. זאת, אף על-פי שהחוק נמנע במכוון משימוש במילה "סיפוח" (כך על-פי נאומו של יוזם החוק, מנחם בגין, ביום קבלתו בכנסת). עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה החל חיכוך בין צה"ל לצבא סוריה שהתדרדר למלחמה של ממש בתוך שטחה של לבנון. כוחות סוריים פעלו בעיקר בגזרה המזרחית, בה נתנו מחסה לכוחות המחבלים אך גם במקומות אחרים בלבנון (ובמיוחד בביירות). לאחר המלחמה נרגעה המתיחות בין ישראל לסוריה בהדרגה (בין השאר בשל הסכסוך בין סוריה לבין הפתח שפרץ בשנת 1983) וישראל השלימה עם השתלטות סוריה על מרבית לבנון. מאז ועידת מדרידמשא ומתן בין המדינותועידת מדריד שנערכה בסוף 1991 סימנה את תחילת המגעים הרשמיים בין שתי המדינות. לאחר הוועידה החלו שיחות דו-צדדיות בין המדינות בוושינגטון. בראש צוות המשא ומתן לשיחות עמד יוסי בן אהרון. עם זאת עד לתום תקופת כהונתו של יצחק שמיר באמצע 1992 הושגה התקדמות מעטה, אם בכלל[21]. חוסר ההתקדמות בשיחות בין המדינות הביאה גם לקשיים בשיחות בין ישראל ללבנון שהייתה בתקופה זו תחת שליטה מעשית סורית[22]. לאחר כינון ממשלת רבין השנייה, מונה בקיץ 1992 איתמר רבינוביץ לעמוד בראש צוות המשא ומתן של ישראל[23]. עם תחילת השיחות הגיש רבינוביץ׳ מסמך רשמי ממנו עלה כי מבחינת ישראל החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם נוגעת גם למשא ומתן עם סוריה, כלומר יש נכונות מצד ישראל לנסיגה מהגולן תמורת שלום[24]. בסבב השיחות הראשון שניהל רבינוביץ, באוגוסט 1992, ניכר שהייתה התקדמות[25], אך סבב השיחות שנערך בדצמבר 1992 נקלע למבוי סתום בנושאי הליבה של השיחות: נסיגה, פרטי הסכם השלום והסדרי ביטחון ואחר כך השיחות הופסקו[26]. ביוני 1993 נפתח סבב שיחות נוסף[27], ולמרות מעורבות אישית של הנשיא ביל קלינטון במשא ומתן לא הושגה התקדמות[28]. באוקטובר 1993 הודיע שר החוץ שמעון פרס שהקיפאון בשיחות נמשך, לאחר ביקור של השליח האמריקאי דניס רוס בדמשק לא הביא להתקדמות[29]. במסגרת המגעים באותה עת מסר רבין למזכיר המדינה וורן כריסטופר, הצעה שכונתה "פיקדון" של נסיגה ישראלית מלאה לקווי 67' תוך חמש שנים בתמורה לנורמליזציה מלאה וליחסי ביטחון[30]. בתקופה זו התקיים משא ומתן עם סוריה על הסדר שלום לפי העיקרון הזה, אולם הוא נקלע למבוי סתום עקב הפער בין הצדדים בנוגע לסידורי הביטחון שיתקיימו לאחר נסיגת ישראל, ומיקומו המדויק של הגבול הבין-לאומי. בשנת 1998, בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, קיימו הצדדים שיחות חשאיות כשאת הצד הישראלי ייצג רון לאודר, כשאחת השאלות שנידונו הייתה נוכחות צבאית ישראלית בחרמון לאחר הסכם[30]. דווח שלאודר, בשם נתניהו, העביר לאסד הסכמה עקרונית לנסיגה ישראלית תמורת שלום מלא[31]. נתניהו הכחיש שהסכים לכך[32][33]. לאחר בחירתו של אהוד ברק כראש הממשלה ברק ואסד התראיינו במקביל לעיתון "אל-חיאת", היוצא לאור בלונדון, והרעיפו שבחים הדדיים והביעו מחויבות לחידוש תהליך השלום. אסד הגדיר את ברק "גבר חזק, הגון ואמין". לדבריו, הוא הבין שברק מעוניין להגיע להסכם שלום עם סוריה[34]. ביולי 1999 הכריז שר החוץ, דוד לוי, כי אפשר להגיע להסכם שלום עם סוריה בתוך פחות מ-15 חודשים[35]. ברק מצידו הודיעה שהיקף הנסיגה של ישראל יקבע לאחר הסכם על כל הבעיות שעל הפרק: לבנון, המים, פתיחת הגבולות, השגרירויות, הסדרי הביטחון, מערכות ההתרעה, ועניינים הקשורים לשיתוף פעולה כלכלי[36]. במגעים גלויים וחשאיים עם סוריה בשאלת הגבול בתקופת בנימין נתניהו ואהוד ברק אבן הנגף העיקרית הייתה העדר החפיפה בין הגבול המנדטורי הבין-לאומי 1923, קווי שביתת הנשק 1949 ו"גבולות הארבעה ביוני" – מונח סורי. בתום מלחמת העצמאות נחתם הסכם שביתת נשק עם סוריה ושלושת האזורים בהם נותרו כוחות פולשים סורים בשטח שנועד להיות בריבונות ישראל על פי החלטת החלוקה[37], נקבע מעמדם כאזורים מפורזים והצבא הסורי נסוג מהם. במהלך שנות ה-50 שבו הסורים והשתלטו בכוח צבאי על השטח המפורז הצפוני, רמת הבניאס, ועל מובלעת אל-חמה – תקרית אל-חמה 1951, שטח המפורז הדרומי. מרמת הבניאס הפגיזו וצלפו הסורים חדשות לבקרים לתוך היישובים הישראלים עד מלחמת ששת הימים[38]. משהשיבה ישראל את ריבונותה בשטחים הללו ב-1967 נולדה תביעה הסורית חדשה: כל הסדר עתידי מחייב את נסיגת ישראל לקווי 4 ביוני 1967 כלומר, השטחים המפורזים שבריבונות ישראל עליהם שבה סוריה והשתלטה בכוח במהלך שנות ה-50 יהיו לשטח בריבונותה. ריבונות סורית ברמת הבניאס בה נובעים רוב מקורות הירדן משמעה "שליטתה של סוריה בכל המקורות הראשיים של הירדן העליון עובדה המהווה איום חמור על ישראל"[39] והפיכת מעיינות הדן שהם 50% מהמים השופעים לירדן ולכנרת למים בין-לאומיים וחלוקה שונה של זכויות ניצול המים מהמקורות הללו בין שתי המדינות. ועידת שפרדסטאון בשנת 2000 בין ראש ממשלת ישראל אהוד ברק לבין שר החוץ הסורי פארוק א-שרע – הגיעה למבוי סתום, ובהמשך נכשלו ניסיונות שונים לחדש את המשא ומתן[40]. נשיא סוריה בשאר אל-אסד, השמיע החל משנת 2003, הצהרות על כוונתו לחדש את המשא ומתן עם ישראל[41][42][43]. גישושים אלו לא נתקלו בתגובה אוהדת, ונראה כי אריאל שרון – ראש ממשלת ישראל עד 2006 – לא היה מעוניין לדון על עתידה של רמת הגולן במשא ומתן עם המשטר הסורי. סיבה נוספת שכנראה גרמה לרתיעה הישראלית ממגע עם אסד הייתה תמיכת סוריה בטרור, ומפקדותיהם של ארגוני טרור רבים הפועלים מדמשק. ב-21 במאי 2008 הודיעו ממשלות ישראל, סוריה וטורקיה על תחילתו של משא ומתן בלתי ישיר בין ישראל וסוריה בתיווכה של טורקיה, המתבסס על המסגרת שנקבעה בוועידת מדריד[44]. אסד העדיף כנראה לדחות את השיחות הישירות לשנת 2009 – רק לאחר סיום כהונתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש[45], ובכל זאת – סבב רביעי של שיחות בלתי-ישירות התקיים בסוף יולי, ושני סבבים נוספים כבר תוכננו לאחר מכן. למרות כוונתו של אסד להמשיך בשיחות בשנת 2009, לא היה עוד סבב שיחות בשנה זו, בין השאר בגלל הסכסוך שפרץ בין ישראל לטורקיה[46]. למרות קיום השיחות, נשיא סוריה סירב להיפגש עם ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בעת ששניהם השתתפו בוועידת ההשקה של איחוד מדינות הים התיכון בפריז ב-13 ביולי 2008, ובמצעד יום הבסטיליה למחרת[47]. בספטמבר 2010 בתקופת ממשלת נתניהו השנייה התקיימו שוב מגעים בין ישראל לסוריה, בסיוע פרד הוף ודניס רוס כמתווכים מצד האמריקאים, כשנציגי ישראל במשא ומתן היו עוזי ארד, רון דרמר, יוחנן לוקר, יצחק מולכו ומייק הרצוג. במגעים אלו הסכימה ישראל לדון בדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מהגולן, אך הסורים נדרשו לנתק את יחסיהם עם חזבאללה ואיראן. המגעים נעצרו לאחר תחילת מלחמת האזרחים הסורית ב-2011[30].{{הערה ד"ר יגאל קיפניס, "תמיד יהיה חלק מישראל"? כך הסכים נתניהו לוותר על כל סנטימטר בגולן, באתר וואלה, 10 בדצמבר 2024}} בדצמבר 2016 ראש האופוזציה הסורי, פהד אל-מסרי, יצא בפניה לישראל, בסרטון וידאו באורך 20 דקות, בו הציע דרכים לשיתוף פעולה, קורא לישראל לסייע בסילוקו של אסד והבטיח שסוריה לא תתמוך בעתיד במאבק בישראל[48]. במרץ 2017 התקשר אל-מסרי לשר איוב קרא והציע לו להתניע מהלך שיכלול רכבת מהירה מחיפה לדמשק[49]. ב-25 במרץ 2019 חתם דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, על צו נשיאותי המכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן[50]. לאחר ההכרה הצהירו מדינות האיחוד האירופי פה אחד כי "האיחוד האירופי לא מכיר בריבונות הישראלית ברמת הגולן הכבושה"[51][52]. בפברואר 2021, ולאחר קרוב ליום של צו איסור פרסום, פורסם בתקשורת כי ישראל נמצאת במשא ומתן בתיווך רוסי שדן באפשרות לשחרר אסיר ואסירה סורים מהכלא הישראלי תמורת צעירה ישראלית שעברה בטעות את הגבול בין המדינות[53]. גורמי מתיחותבאוגוסט 1996, לאחר שדיוויזיה סורית הועברה מביירות אל גבול ישראל כחלק מתרגיל, ישראל הזיזה כוחות בעקבות דיווח כוזב של סוכן המוסד יהודה גיל, כאילו סוריה נערכת למלחמה, צעד שהוביל למשבר שהלך והחריף. בשנות ה-2000 נרשמו מספר התפתחויות כגורמים להגברת המתיחות בין המדינות. אלו כוללים את מהפכת הארזים בלבנון בשנת 2005, שהחלישה את מעמדה של סוריה בלבנון ואת ההתקרבות בין סוריה ואיראן. סיוע סורי לארגונים הפועלים נגד ישראלעוד לפני ועידת מדריד סייעה סוריה לארגוני טרור פלסטינים, בעיקר לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי, שמפקדותיהם נמצאות בדמשק. סיוע זה מתבטא בתעמולה, במתן אתרי אימונים (שאחד מהם הופצץ על ידי ישראל בשנת 2003) ובתחמושת. סיוע זה מהווה את אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין המדינות. כמו כן הפכה סוריה לאחד משני פטרוניו של ארגון החזבאללה השיעי והיא מסייעת לו בתחמושת (בעיקר בהעברתה מאיראן), בסיוע כספי (כנ"ל) וכן בתמיכה תעמולתית. במלחמת לבנון השנייה סייעה סוריה בתחמושת לחזבאללה באמצעות שיירות אספקה שהותקפו על גבול סוריה-לבנון – תקיפות שהביאו למותם של אזרחים וחיילים סורים, ולהבעת חשש מפני התלקחות מלחמה בין שתי המדינות[54]. במהלך המלחמה ירה חזבאללה רקטות סוריות, חלקן חמושות במטען רסס. לאחר המלחמה הכריזה סוריה על כוונתה לשחרר את רמת הגולן גם בדרכים צבאיות ועל תמיכתה בתושבי הגולן הנמצאים בשטח הישראלי. פעילות ישראלית בסוריהמספר תקיפות בסוריה, יוחסו לישראל, על פי פרסומים בתקשורת, הגם שישראל לא אישרה אותם. אלו כללו את תקיפת הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007, (ישראל לקחה עליה אחריות רק במרץ 2018[55]), חיסול בכיר חזבאללה עימאד מורנייה בדמשק ב-12 בפברואר 2008, תקיפת שיירת הנשק הסורית במחוז ריף דמשק שבסוריה בינואר 2013 ומספר תקיפות של מחסני נשק ומתקנים צבאיים במאי 2013[56], בדצמבר 2021 פורסם שחיל האוויר תקף בעומק סוריה כמה יעדים שבהם הסתיר משטר אסד נשק כימי, מתחת לפני האדמה. התקיפה הזו הייתה לא שגרתית ולא דומה לתקיפות האחרונות שישראל מבצעת במסגרת המב"מ. היא הייתה רחוקה ועמוקה. לפי ה"וושינגטון פוסט" התקיפות הללו היו חלק ממהלך לעצירה של מה שגורמים רשמיים בישראל הגדירו כ"ניסיון החייאה" של ייצור גז עצבים קטלני בסוריה. תקיפה דומה כבר בוצעה על ידי ישראל שנה קודם לכן[57]. מלחמת האזרחים בסוריה
במהלך מלחמת האזרחים בסוריה נורו פעמים רבות יריות ואף פצמ"רים לרמת הגולן, בחלק מהמקרים ישראל השיבה אש לעבר מקורות הירי (ראו גם מלחמת האזרחים בסוריה#ישראל). ב-5 במרץ 2014 ניסתה חוליית חזבאללה להניח מטען חבלה בסמוך לגבול הישראלי. החוליה שזוהתה נפגעה מאש צה"ל[58]. שבועיים לאחר מכן, ב-18 במרץ, התפוצץ מטען חבלה לצד ג'יפ סיור צה"לי לאורך הגבול הסורי, ארבעה חיילי צה"ל נפצעו בפיצוץ. בתגובה תקף חיל האוויר בסיסים של צבא סוריה. בספטמבר 2014 הפילה ישראל מטוס קרב סורי שחדר לשטח ישראל[59]. ביוני 2016 הוקמה מנהלת שכנות טובה, האמונה על הסיוע האזרחי וההומניטרי לתושבים סורים שנפגעו ממלחמת האזרחים. ב-17 במרץ 2017, תקף חיל האוויר שיירת נשק שהובילה אמצעי לחימה לארגון הטרור חזבאללה, מטוסי חיל האוויר חיסלו את השיירה אך בדרך חזרה לישראל שוגרו אל עבר מטוסי חיל האוויר טילי קרקע-אוויר נגד מטוסים מדגם S-200, אחד מהטילים יורט על ידי מערך ההגנה האווירית של צה"ל מעל בקעת הירדן. יירוט הטיל הפעיל אזעקה בבקעת הירדן וכתוצאה מכך, ישראל הודתה באופן רשמי בפעם הראשונה שתקפה בסוריה[60][61]. מלחמת חרבות ברזל
במהלך מלחמת חרבות ברזל, לא נפתחה חזית רחבה בין ישראל לסוריה, אם כי נורו לאורך המלחמה כ-60 רקטות וכטב"מים מכיוון סוריה לישראל[62], כשמקביל ישראל תקפה בסוריה מספר פעמים, בעיקר מטרות של חזבאללה, חמאס, ואיראן (למשל התקיפה הישראלית ליד שדה התעופה הבין-לאומי חלב (2024)). ב-13 באוקטובר עלו דיווחים בסוריה כי צה"ל מפר את הסכם שביתת הכוחות ופועל מעבר לגבול באזור צפון מחוז קוניטרה[63]. ב-3 בנובמבר צה"ל לקח אחריות על חטיפת אזרח סורי שפעל למען איראן לשטח ישראל. לאחר מתקפת המורדים הסורים והפלת משטר אסד בתחילת דצמבר 2024, צה"ל פרש את כוחותיו בשטח החיץ המפורז במסגרת מבצע חץ הבשן, כדי למנוע מארגוני מורדים לפלוש אליו ולאיים ממנו על שטח ישראל. מעבר גבול.jpg) בגבול ישראל–סוריה הנוכחי יש מעבר גבול אחד סמוך לעיר קוניטרה, המכונה לפיכך "מעבר קוניטרה". במעבר זה אין מגע ישיר בין ישראלים לסורים, והוא מתנהל בתיווך אנשי האו"ם מכוח אונדו"פ. המעבר סגור בדרך כלל למעבר אנשים וסחורות, והוא משמש בעיקר את אנשי האו"ם. המעבר משמש גם את תושבי הגולן הדרוזים, אולם הדבר מחייב סידורים מיוחדים בתיווך האו"ם. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
