קיבוץ נירים הוקם ב-1946 על ידי גרעין "ניר" של השומר הצעיר, במסגרת עליית 11 הנקודות לנגב הצפוני.
בערב 6 באוקטובר - יום לפני הטבח, נחגג בנירים כבכל שנה חג הקיבוץ המסורתי, עם חברי הקהילה כולה ואורחים שהגיעו במיוחד.
הטבח
בוקר שבת, השבעה באוקטובר נפתח בשעה 6:29 עם מטחים כבדים מהרצועה. כ-100 מחבלים חמושים, רכובים על אופנועים פרצו את הגדר וחדרו לקיבוץ נירים כשהם מצוידים ברובי סער, רימונים ו-RPG, הבעירו בתים, זרקו רימונים והציתו כלי רכב. בשלב הזה התושבים הונחו לשהות במרחבים המוגנים ולא לצאת.
אל"ם אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, יצא מיד לשטח עם צוות החפ"ק שלו - סמ"ר תומר אחימס וסמ"ר קיריל ברודבסקי. הם נתקלו במחבלים סמוך לכביש ההיקפי והתפתח קרב יריות. בהמשך, כשהתקדמו ברגל ליד מגרש הטניס, נפצע חממי בקרב. חייליו ניסו להגן עליו ולהזעיק עזרה, אך בסופו של דבר שלושתם נפלו בקרב וגופותיהם נחטפו לעזה. לאחר תשעה חודשים, סמ"ר תומר אחימס וסמ"ר קיריל ברודסקי הובאו לקבורה בישראל, גופתו של אל"מ אסף חממי עדיין מוחזקת בעזה.
המחבלים פרצו לחצר הקיבוץ הציתו בתים, שברו דלתות וחלונות, רצחו ושבו תושבים ואורחים. בשני בתים התרחש קרב בתוך הבית וחברים הצליחו לירות ולהרוג מחבלים.
סביב השעה 10:00 שלושה מחברי כיתת הכוננות: עמית לוי[7], סטניסלב טרלצקי והרופא מיכאל בס, נענו לקריאתו של הרבש"ץ דניאל מאיר והודיעו לו שהם נכונים לצאת איתו להציל תינוק בבית שנשרף ונמלא עשן[8]. דניאל הרבש"צ אסף את הלוחמים ברכבו בדרכם אל ביתו של התינוק. ליד הבית הם נתקלו במחבלים וניהלו במשך 40 דקות קרב יריות מול עשרות מחבלים[9].
בשלב מסוים הם נסוגו אחור ועלו למגדל גרעינים (הסילו של הקיבוץ). מאוחר יותר קיבל דניאל הרבש"צ שיחה בה נתבקש להנחות מסוק קרב שנחלץ לעזרת הקיבוץ. הרבש"צ ניסה להכווין את המסוק אך בפועל הוא דיבר ככל הנראה עם הבקרה האווירית בלבד[10]. הטייסים שלא קבלו הכוונה והתקשו מאוד לזהות משהו בחצר הקיבוץ בגלל העצים והעשן (כך בשיחה שניהלו עם מזכירות הקיבוץ בביקורם בנירים) הסתפקו בירי על השדות בעיקר לכיוון הגבול וחזרו לבסיסם.
בשעה 13:25 יצר כוח צבאי מבית ספר לקומנדו קשר עם הרבש"צ וחבר בשער אל אנשי כיתת הכוננות ומשם החל טיהור השטח חילוצם של החברים מהבתים.
תוצאות הטבח
האסון הכבד פגע במשפחות רבות[11].
דורון מאיר[12] וביתו מור בת ה-17[13] נרצחו בביתם. גדעון באבאני, שהתארח אצל המשפחה נרצח גם הוא[14], ובת זוגו נורלין (נטלי) בבדילה אג'וג'ו נחטפה. אורן אלפסי נפגע אנושות מירי ונפטר מפצעיו[15][16], בני הזוג יגב ורימון[17] בוכשטב נחטפו מביתם. רועי פופלוול נורה למוות כשיצא מביתו[18][19].
בנוסף לנזק בנפש, הרס רב נגרם גם למבנים - כ-30 בתים נשרפו כליל ובתים רבים נבזזו ונפגעו מההפגזות הבלתי פוסקות. כמו כן, פגיעה קשה בגד"ש, הרפת איבדה פרות שלא שרדו את המתקפה[20] ושדות הקיבוץ הפכו לזירת קרב.
בין ניצולי הטבח היה שי לוי, הכתב הצבאי של מאקו ששהה בממ"ד, שסיקר את השתלשלות האירועים.[21] מהקיבוץ נחטפו חמישה: חנה פרי בת 79[22], נדב פופלוול בן 51[23], נורלין (נטלי) באבאדילה אגוג'ו בת 60[24] ובני הזוג יגב[25] ורימון[26] בוכשטב בני 34 ו-36.[27][28]
לאחר שהמחבלים חדרו לקיבוץ, אילת סווטיצקי (ביתה של חנה) קיבלה לוואטסאפ תמונה של חנה ונדב ומאחוריהם מחבל אוחז בקלצ'ניקוב. תמונות נוספות עלו לפייסבוק של חנה עם הכיתוב באנגלית: "חמאס".[29]
לאחר הטבח
בבוקר 8 באוקטובר פונתה קהילת נירים למלון באילת למשך ארבעה חודשים, ובמהלך חודש פברואר 2024 עברו להתגורר בדירות זמניות בשכונת הפארק בעיר באר שבע, בה הם מחכים לשוב הביתה ולהקים את נירים מחדש[30].
המחבלים זרעו הרס רב בקיבוץ. נפתח קמפיין גיוס המונים לשיקום הקיבוץ, ובו נאספו תוך ימים ספורים מעל חצי מיליון ש"ח[31].
ב-24 בנובמבר, לאחר 50 יום בשבי החמאס, שוחררה חנה פרי, והושבה לישראל. ב-28 בנובמבר 2023 שוחררו רימון קירשט-בוכשטב בת ה-36 ונורלין (נטלי) באבאדילה אגוג'ו בת ה-60 מהשבי. ב-3 ביוני 2024 צה"ל הודיע שנדב פופלוול נרצח בשבי החמאס וב-22 ביולי 2024 הודיע שיגב בוכשטב נרצח בשבי החמאס.[33] גופותיהם הושבו לקבורה בישראל ב-20 באוגוסט 2024.
לקריאה נוספת
אילן כפיר, אוגדת עזה נכבשה, ידיעות ספרים, 2024, הפרק "נירים: 'רק דלת ברזל מפרידה בינם לבין המשפחה שלי'"", עמ' 158–162