|
זכויות להט"ב בתאילנד
לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) בתאילנד מתמודדים עם אתגרים משפטיים שאינם נתקלים בהם תושבים הטרוסקסואלים. הומוסקסואליות גברית ונשית חוקית במדינה, אם כי משקי בית בראשות זוגות חד-מיניים אינם זכאים לאותן הכרות משפטיות העומדות לרשות זוגות הטרוסקסואלים. על פי סקר מ-2018, כ-8 אחוזים מהאוכלוסייה התאילנדית, המוגדרים כחמישה מיליון איש, נחשבים כחלק מקהילת הלהט"ב. בשנת 2013 הצהיר בנגקוק פוסט כי "אף על פי שתאילנד נתפסת כאזור תיירותי לזוגות חד מיניים, המציאות עבור המקומיים היא שהחוק, ולעיתים קרובות הרגשות הציבוריים, אינם כל כך ליברלים".[1] דו"ח משנת 2014 מאת הסוכנות לפיתוח בינלאומי של ארצות הברית ותוכנית הפיתוח של האו"ם הצהיר כי חברי קהילת הלהט"ב התאילנדית "עדיין נתקלים באפליה המשפיעה על זכויותיהם החברתיות והזדמנויות בתעסוקה אף על פי שרשות התיירות מקדמת את תאילנד כמדינה ידידותית עבור להט"ב". שינויים בגישה ובמדיניות הציבורית כלפי סוגיות להט"ב החלו להתרחש בתאילנד במהלך שנות ה-90 ובמיוחד החלק המוקדם של המאה ה-21. בשנת 2015 חוקקה תאילנד חוק מקיף נגד אפליה המכסה נטייה מינית וזהות מגדרית. החל משנת 2019, הצעת חוק להכרה באיחוד אזרחי נידונה על ידי הפרלמנט התאילנדי, שאם תתקבל תעניק לזוגות חד מיניים מספר מזכויות הנישואים, בעיקר זכויות קניין וירושה, אך לא זכויות לרווחת הציבור, הטבות מס או אימוץ. בשנת 2017, בנגקוק זכתה לתואר העיר השנייה בדירוג ידידות כלפי להט"ב באסיה, אחרי תל אביב, ישראל, בהתייחסות לסצנת חיי הלהט"ב בתוכה, חיי לילה, ליברליות ובטיחות.[2] רשות התיירות של תאילנד השיקה ב-2019 פרויקט עולמי תחת הכותרת "Go Thai Be Free" (לך לתאילנד, היה חופשי) לעידוד תיירות להט"ב מרחבי העולם.[3] מעמד בחוקפעילות הומוסקסואלית, בין מבוגרים בהסכמה הועברה אי-הפללה בתאילנד בשנת 1956. באמצעות חוק תיקון חוק העונשין משנת 1997, נקבע גיל ההסכמה ל-15 שנים ללא קשר למין או לנטייה מינית. בשנת 2002 הודיע משרד הבריאות התאילנדי כי הומוסקסואליות לא תיחשב עוד כמחלת נפש או הפרעה.[4] ביוני 2024 אישרה תאילנד תיקון לחוק הנישואים, שהפך אותה למדינה הראשונה בדרום-מזרח אסיה והשלישית באסיה (אחרי טייוואן ונפאל) שמכירה בנישואים חד-מיניים. בהצבעה היסטורית בסנאט, 130 סנאטורים הצביעו בעד השינויים בחוק הנישואים, ארבעה התנגדו ועוד 18 נמנעו. החוק החדש ייכנס לתוקף לאחר אישורו הרשמי על ידי מלך תאילנד, ראמה ה-10, והפרסום בעלון הרשמי של בית המלוכה.[5] הכרה במערכות יחסים חד מיניותנכון לשנת 2021, תאילנד אינה מכירה בנישואים חד-מיניים, באיגודים אזרחיים, בשותפויות ביתיות, במגורים משותפים לא רשומים או בכל צורה אחרת של איגודים חד-מיניים.[6][7] עם זאת, סקרי דעת קהל הציגו בעקביות תמיכת רוב בהכרה משפטית בנישואים חד מיניים.[8][9] בספטמבר 2011 הציעה הוועדה הלאומית לזכויות אדם (NHRC) והארגון הלא ממשלתי, רשת המגוון המיני, טיוטת חקיקה בנושא נישואים חד מיניים וביקשה את תמיכת ממשלת תאילנד בחוק.[10] במקום זאת, בדצמבר 2012 הקימה הממשלה ועדה לניסוח חקיקה המספקת הכרה משפטית לזוגות חד מיניים בצורה של שותפויות אזרחיות.[11] ב-8 בפברואר 2013 קיימו המחלקה להגנת זכויות וחירויות וועדת הפרלמנט לעניינים משפטיים, משפטים וזכויות אדם דיון ציבורי ראשון בנושא הצעת חוק השותפות האזרחית. עד 2014, הצעת החוק לשותפות אזרחית זכתה לתמיכה דו-מפלגתית, אך נבלמה עקב אי שקט פוליטי במדינה. במחצית השנייה של 2014 עלו דיווחים כי טיוטת הצעת חוק בשם "חוק השותפות האזרחית" תוגש לפרלמנט התאילנדי אשר תתיר לזוגות חד מיניים חלק מזכויות הנישואים הטרוסקסואליים. הטיוטה ספגה ביקורת על כך שהגדילה את גיל המינימום מ-17 ל-20 ולא כללה זכויות לאימוץ.[12]  בשנת 2017, פקידי ממשלת תאילנד הגיבו בחיוב לעתירה שנחתמה על ידי 60,000 אנשים הקוראים לחקיקת שותפויות אזרחיות לזוגות חד מיניים. פיטיקאן סיטהיידג', מנכ"ל המחלקה להגנת זכויות וחירויות במשרד המשפטים, אישר שקיבל את העתירה ויעשה כל שביכולתו כדי להעבירה בהקדם האפשרי.[13] משרד המשפטים התכנס ב-4 במאי 2018 כדי להתחיל בדיונים על טיוטת הצעת חוק לשותפות אזרחית, שכותרתה "הצעת חוק רישום שותפויות מאותו מין". על פי ההצעה, זוגות חד מיניים יוכלו לרשום את עצמם כ-"שותפים לחיים" ויקבלו חלק מזכויות זוגות נשואים.[14][15] הצעת החוק נדונה בדיונים ציבוריים בין התאריכים 12 עד 16 בנובמבר, שם דיווחו 98% תמיכה בצעד.[16] ב-25 בדצמבר 2018 אישרה הממשלה את הצעת החוק.[17] ב-8 ביולי 2020 אישרה הממשלה טיוטה חדשה של הצעת החוק אשר כעת עתידה להיות מוצגת באספה הלאומית.[18][19] ביוני 2020 הציג חבר מפלגת התקדמות קדימה הצעת חוק להתרת נישואים חד מיניים.[20] הייעוץ הציבורי בנושא ההצעה הושק ב-2 ביולי.[21] הורות ואימוץרק זוגות נשואים רשאים לאמץ בתאילנד אשר כתוצאה מאי הכרתה של המדינה בנישואים חד מיניים, יכולת אימוץ עבור זוגות חד מיניים אינה חוקית. נשים רווקות רשאיות לאמץ בנסיבות מוגבלות אך לא גברים.[22] תאילנד ידועה כיעד פופולרי להסדרי פונדקאות לאורך שנים. אולם בשנת 2015 אישר הפרלמנט התאילנדי חוק האוסר על זרים לנסוע לשטח המדינה עבור הסדרי פונדקאות מסחריים כאשר רק זוגות נשואים תושבי תאילנד מוגדרים כרשאים. הפריה חוץ גופית (IVF) חוקית עבור זוגות נשואים בלבד.[23] הגנה מפני אפליהאף אחת מהחוקות התאילנדיות השונות לא ציינה נטייה מינית או זהות מגדרית בתוכנה. נייט ת'ררוג'נאפונג ואנג'אנה סוברננדה, חברי הוועדה הלאומית לזכויות אדם (NHRC) הידועים כדוגלים בזכויות להט"ב, ניהלו ללא הצלחה קבלת הכללה של "זהות מינית" בחוקה הזמנית של 2006 ובחוקת 2007.[24] עם זאת, חוקת 2007 אכן הכילה איסור רחב של "אפליה בלתי הוגנת" המבוססת על "מעמד אישי" והבטחות לכבד את חירויות האזרח השונות בהתאם ל-"ביטחון המדינה" ו-"מוסר הציבור". "חוק השוויון המגדרי B.E. 2558" אשר התקבל ב-13 במרץ 2015 ונכנס לתוקף ב-9 בספטמבר 2015, אוסר על אפליה המבוססת על זהות מגדרית ונטייה מינית, והיה החוק הראשון בתאילנד שהכיל שפה המזכירה נושאי להט"ב בתוכנו. על פי החוק, אפליה של זכר, נקבה או "אדם בעל ביטוי מיני שונה ממינו המקורי של אותו אדם", דינה עד 6 חודשי מאסר וקנס של עד 20,000 באט.[25][26] עם זאת, החוק קבע חריגות ל-"חינוך, דת ואינטרס הציבור", סעיף אשר זכה לביקורות ציבוריות חריפות בהם מארגוני זכויות נשים.[27] זהות מגדרית ניתוחים לשינוי מין בוצעו בתאילנד מאז 1975, והמדינה מוגדרת בין היעדים הפופולריים ביותר בעולם עבור מטופלים מסוג זה.[28] טרנסג'נדרים שכיחים למדי בתחום הבידור הפופולרי התאילנדי, תוכניות טלוויזיה והופעות במועדוני לילה.[29] אף על פי נראות ציבורית רחבה, טרנסג'נדרים מתמודדים עם חסמי תעסוקה משמעותיים, כולל עבודה במשרה מלאה, תפקידי מנהלים או קידום מכירות, על פי מחקר שנערך על ידי ארגון העבודה הבינלאומי לשנת 2015.[30] אפליה בתעסוקה מרתיעה לעיתים קרובות טרנסג'נדרים לחפש אפשרויות תעסוקה נוספות או להיכנס לשוק העבודה. מחקר הארגון מצא כי טרנסג'נדרים מתמודדים עם "אפליה והשפלה יומיומיות" אשר מקצרות לעיתים קרובות את אורך תקופת הקריירה שלהם.[30] מאמר מערכת בבנגקוק פוסט בשנת 2013 ציין כי "אנחנו לא מוצאים טרנסג'נדרים כפקידים בכירים, רופאים, עורכי דין, מדענים או מורים בבתי ספר ובמכללות ממשלתיים. וגם לא כמנהלים בעולם התאגידים. דלתות סוכנויות הממשלה והתאגידים הגדולים עדיין מוגדרות כסגורות לנשים טרנסג'נדריות".[29] מקרים ספציפיים של אפליה על רקע טרנספובי כוללים בית חולים שסירב לאפשר לאישה טרנסג'נדרית להישאר במחלקה של אישה, אף על פי שעברה ניתוח לשינוי מין. בשנת 2007 דנו המפלגות באספה הלאומית בתאילנד התרה לאזרחים טרנסג'נדרים להכרה בשינוי שמם באופן חוקי לאחר העברת ניתוח לשינוי מין. ביולי 2019 הוצגה בפני האספה הלאומית הצעה להכרה בחוק עבור שינוי מגדר. בין היתר, ההצעה כוללת הכרה לאנשים שעברו ניתוח להתאמה מגדרית לשינוי מגדרם החוקי במסמכים רשמיים לצד כיסוי שינוי שם, זכויות נישואים וגיוס צבאי.[31][32] גיוס צבאיבשנת 2005 הסיר צבא תאילנד את האיסור על שירות אנשי להט"ב מוצהרים לשרת בכוחותיו. לפני ההתרה, להט"בים פוטרו על רקע "הפרעה נפשית". תרומת דםבמאי 2009, הצלב האדום התאילנדי אישר שוב את איסורו על גברים המקיימים יחסי מין עם גברים (MSM) לתרום דם, למרות מסעי הסברה וקריאות לשינוי מדיניות זו. תנאי מחיה תאילנד ידועה לאורך השנים כמדינה עם מוניטין של סובלנות בכל הנוגע לאנשי להט"ב, בה נכללים מועדוני לילה וגיי ברים רבים. מגזין הלהט"ב הראשון, Mithuna, החל לפרסם את מאמריו מאז 1983.[33] עם זאת, בשנת 1989 תיאר פעיל זכויות הלהט"ב נטיי טירארוג'יאנאפונגס, את מצב קבלת הקהילה הגאה התאילנדית כמסובך יותר אף על פי שחבריה לא התמודדו עם דיכוי ישיר מהמדינה, "זאת שאלה של שלילה מתוחכמת באמצעות חוסר נראות וחוסר מודעות חברתית לאנשים הומוסקסואלים. אף על פי שאנשים מכירים בקיומה של הומוסקסואליות הם עדיין לא רגילים הרעיון של הומואים בגלוי ואפילו פחות מבינים את הרעיון של זכויות לסביות והומואים".[34] המצב החל להשתנות בשנות ה-90 עם אירועים ציבוריים רבים יותר, כגון פסטיבלי גאווה שהתקיימו מדי שנה בין השנים 1999–2007 בבנגקוק, עד שסכסוכים פנימיים בקהילת הלהט"ב וויכוחים עם התומכים הפיננסיים בפסטיבל מנעו קיום אירועים עתידיים.[35] מצעד הגאווה של בנגקוק היה צפוי להתקיים שוב בנובמבר 2017, הפעם הראשונה מזה 11 שנים, אך נדחה בגלל תקופת האבל הלאומית של ראמה התשיעי, מלך תאילנד.[36] בעיר פוקט נערכים אירועי גאווה בכל שנה מאז 1999.[37] המצעד השני בעיר צ'יאנג מאי שבצפון העיר בשנת 2009 עורר עורר עוינות רבה עד וכתוצאה מכך בוטל. כשהמשתתפים התכוננו לצעדה, קבוצה פוליטית הקיפה את המתחם שבו התכנסו, צעקה עלבונות דרך מגפונים כלפי המשתתפים והשליכה פירות וסלעים לעבר הבניין בו הסתתרו.[38] עם זאת, עשר שנים מאוחר יותר, יותר מ-500 איש כולל פוליטיקאים, צעדו במצעד הגאווה של צ'יאנג מאי ב-21 בפברואר 2019 שהוקדש לזכרו.[39][40] "Songkran" הוא החג הלאומי של השנה החדשה בתאילנד, אשר חל ב-13 באפריל בכל שנה. החג קיבל משמעות מיוחדת בשנים האחרונות עבור התושבים הלהט"בים והמבקרים בה, שכן הוא מתקיים בו זמנית עם מסיבת המעגלים הגאה של סנגקראן בבנגקוק, שנחשבה לחגיגה הגאה הגדולה ביותר באסיה. האירוע חגג 14 שנה בשנת 2019.[41][42][43] מדיה
מאז שנות ה-80, פרסומים רבים בנושאי להט"ב זמינים בתאילנד, כמו גם דמויות בסרטים תאילנדיים היו נפוצים מאז שנות השבעים, לעיתים קרובות כתקלה קומית, אם כי רק בגל החדש של הקולנוע התאילנדי בסוף שנות התשעים החלו סרטים תאילנדים לבחון לעומק את דמויות להט"ב ונושאי חייהן. פוליטיקה לקראת הבחירות הכלליות בשנת 2019, מפלגות פוליטיות הביעו תמיכה בהתרת נישואים חד מיניים וזכויות להט"ב. מפלגת התקדמות קדימה קראה ללגליזציה של נישואים חד מיניים ולתיקונים בתוכנית הלימודים הרשמית של בתי ספר כך שהיא "לא תפיץ יותר סטריאוטיפים ודעות קדומות נגד קהילת הלהט"ב". מפלגת המהצ'ון, מפלגת הכוח המקומית, מפלגת תאילנד פולאמאנג, המפלגה הליברלית, מפלגת צ'אט פואה, מפלגת פשוטי העם והמפלגה הדמוקרטית הביעו כולן תמיכה בנישואים חד מיניים. מפלגת פאו תאילנדי, המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט, ידועה גם כן כתומכת בהתרת נישואים חד מיניים. מפלגת תרשים הרקסה התאילנדית, שנאסרה במרץ 2019 בשל מעורבותה של הנסיכה אובול רטנה, הצהירה כי היא תומכת בהתרת שותפויות אזרחיות לזוגות חד מיניים. במרץ 2019 נבחרה לפרמנט התאילנדי יוצרת הסרטים תנוארין סוכאפיסיט ממפלגת התקדמות קדימה והפך לחבר הפרלמנט הטרנסג'נדר הראשון במדינה.[44] שלושה מועמדים טרנסג'נדרים נוספים מאותה מפלגה, נבחרו גם כן.[45] אפליה בשנת 2016 כתב פייזרן ליהיטפרצ'אקול, חבר מועצת המנהלים בקרן סוגי, בכתב העת בנגקוק פוסט אזהרה על כך שאונסים מתקנים כביכול נמצאים בשימוש נרחב כדי "לרפא" לסביות מהנטייה המינית שלהם, והדגישו מקרה של אב בשם לואי שהתוודה שאנס את בתו בת ה-14 במשך ארבע שנים כדי למנוע ממנה להתרועע עם טום בוי. ליהיטפרצ'אקול הביע חשש נוסף מכך שנוהגים כאלה מנורמלים בחברה התאילנדית, וכי המספר האמיתי של מקרים כאלה היה גבוה בהרבה, מכיוון שרציחות רבות של אנשי להט"ב תאילנדים מסווגות כ-"פשעי תשוקה", מכיוון שמערכת המשפט התאילנדית אינה כוללת את הרעיון של "פשעי שנאה" ולא קיים חוק המגן על להט"בים מפני פשעי שנאה או אפליה עקיפה.[46] לשכת הנציבות העליונה לזכויות אדם של האו"ם זיהתה רצח, מכות, חטיפות, אונס ותקיפה מינית נגד להט"בים כדוגמאות לאלימות הומופובית וטרנספובית וציינה כי אלימות כלפי להט"ב "נוטה להיות מרושעת במיוחד בהשוואה להטיות אחרות של פשעים ממניעים שונים". דעת קהלעל פי סקר דעת קהל שנערך בשנת 2015, 89% מהתאילנדים היו מקבלים חבר הומו או חברה לסבית, 80% לא היה אכפת אם בן משפחתם היה חלק מקהילת הלהט"ב ורוב של 59% היו בעד לגליזציה של נישואים חד מיניים.[8] על פי סקר "YouGov" שנערך בשנת 2019 בקרב 1,025 משיבים, 63% מהתאילנדים תמכו בלגליזציה של שותפויות חד מיניות, כאשר היו 11% נגד ו-27% העדיפו שלא להשיב. 69% מבני 18 עד 34 תמכו בהתרתן, ו-10% התנגדו. הלגליזציה נתמכה על ידי 56% מבני 35 עד 54 (33% מתנגדים) ו-55% מבני 55 ומעלה (13% התנגדו) בעוד 66% מבעלי התואר האוניברסיטאי היו בעד (10% מתנגדים) ו-68% מהנשים הגיבו בעד (7% התנגדו), 57% מהגברים (14% התנגדו).[47] טבלת סיכום
קישורים חיצונייםהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
